מרכז העניינים
חינמון ארצי
WebDuck
בניית אתרים
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
מילר פוינט
משרד פרסום
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
הגשם כבר דופק (סוף סוף) על החלונות, רוח חורפית נשמעת בלילות, וגם טור הביקורת החצי-שנתי, כך נראה, תורו להגיע. מוזמנים לקרוא!
8
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

הגשם כבר דופק (סוף סוף) על החלונות, רוח חורפית נשמעת בלילות, וגם טור הביקורת החצי-שנתי, כך נראה, תורו להגיע.

אז הנה אנחנו כמידי מוצאי חג בכמעט עשר שנים האחרונות (חגיגות העשור לטור הקבוע יהיו בדיוק בעוד שנה), לבחון ולסקר היטב את עיתוני החג שנחתו אל פתחנו בקול רעש גדול ערב חג סוכות השתא, סוכות תש”פ.

אגב שמה של השנה. מעניין לציין כי למרות הוראות האקדמיה ללשון עברית כי השנה תיקרא תש”ף, הרי שהעיתונות החרדית – כולה! – החליטה להיצמד דווקא למונח תש”פ. וכך בכל עיתון חרדי תראו בראש העיתון את התאריך, “כך וכך תש”פ”, ואילו ב’ידיעות’ ובכל כתב עת אחר, תראו דווקא את התאריך “כך וכך תש”ף”.

שימו לב לקטע הבא: “ימים ספורים לפני חג הפסח נערכו בחירות 2019 שמשכו אליהן את כל תשומת הלב התקשורתית בחודשים האחרונים, ובוודאי בשבועות האחרונים ובשבוע הבחירות עצמו. משכך, ברור שמן הסתם רוב הכותבים בעיתונות החרדית גויסו למשימות הבחירות. רק אחרי הכל, ואם נותר זמן, הייתה עבודה גם על עיתוני החג”.

הקטע האמור נכתב, כפי שניתן לראות, בביקורת הקודמת, של מוצאי פסח תשע”ט. מי חלם שנוכל לחזור על אותו משפט בדיוק חצי שנה מאוחר יותר, ורק להחליף את המילה “פסח” ב”סוכות”, שכן ימים ספורים לפני התקדש חג הסוכות, שוב נערכו להן בחירות – והפעם בחירות 2019 מועד ב’, ושוב הכתבים גוייסו למשימות הבחירות וכו’ וגו’.

כרגיל נספר על התמורות שאירעו בעיתונות החרדית מאז היינו כאן בפעם האחרונה: השבועון “שעה טובה” נסגר, והפעם סופית, כשמתברר שהגיליון עליו סיפרנו פה בפעם האחרונה, גיליון סוכות תשע”ט, היה הגיליון האחרון לחייו, פריט לאספנים (וכבר נמכר כמובן במחיר מופקע ב-eBay. סתם, לא באמת).

גם השבועון “יום ליום” קרס כלכלית לפני חודשים ספורים והפסיק לצאת, ובהמשך נקנה על ידי רשת “קו עיתונות”. בהמשך נאמר לנו שהעיתון כן החל לצאת מחדש, והפעם למנויים בלבד, לפי שעה, עד שהעיתון יעלה על דרך המלך ויחליט על הפורמט שבו הוא רוצה לפעול מעתה. אנחנו, על כל פנים, חיפשנו בכמה חנויות ערב החג את עיתון החג של “יום ליום” כדי לסקר אותו כאן, ולא מצאנו.

והחדשה האחרונה הגיעה בסוכות עצמו, כשהכתב הפוליטי של ‘קו עיתונות’ הודיע על עריקה לכיוון ‘משפחה’, ובכך הותיר את השבוע בירושלים ושאר עיתוני הרשת, ריקים מכל מדור או תוכן משמעותי כלשהו.

ההקדמה הקבועה

אלפי-אלפי עמודים של עיתוני חג נחו על שולחננו. כמובן שלא גמענו את כולם, כנראה שאפילו לא עשירית, אך הביקורת להלן נכתבת לאחר קריאה של חלק גדול – בכל זאת גם עשירית זה המווווןןן – מהעיתונים, לצד קריאה מהירה, דפדוף ורפרוף בכל השאר.

וכרגיל, וכפי שתראו להלן, חלק מן הדברים הובאו לתשומת לבנו על ידי המגיבים שכתבו לתיבת המייל של כותב השורות.

אז הנה תיבת המייל שלנו להערותיכם ותגובותיכם: [email protected]

אז יאללה מתחילים?

מתחילים.

בקהילה

גם הפעם ‘בקהילה’ (וגם ‘הדרך’, שלא נסקר כאן), היה הזריז מבין עיתוני החג, וכבר הופיע בחתונות ביום שני ח’ בתשרי, ערב ערב יום כיפור. אמנם חלק החדשות הגיע, בנפרד, כבר רק לאחר החג. משפחה הגיע יום למחרת, ערב יו”כ; חבילות החג של ‘המודיע’ ושל ‘הפלס’ הופיעו יום למחרת כיפור, י”א בתשרי, ו’יתד’ ו’המבשר’ העצלנים, הגיעו לחנויות רק ביום שישי, י”ב בתשרי.

מגזין הזהב (180 עמ’)

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 1

המגזין הראשי מכיל הפעם 180 עמ’, כבחג שעבר, ו-12 כתבות (מול 8 בחג שעבר). 20 עמודים מתוכו, במהופך, הוקדשו למוסף יח”צני עבור קופ”ח כללית.

לא נעים להתגולל על ‘בקהילה’ פעם אחר פעם, ואף לשמוע את התלונות על כך שהטור כביכול ‘מכור’ למשפחה (למרות שהקוראים שאיתנו כבר כמעט עשור יכולים לדפדף לביקורות ישנות ולראות גם טורים הפוכים ולהבין שאנחנו משתדלים להסתכל מקצועית בלבד), אבל גיליון החג הנוכחי של ‘בקהילה’ ממשיך להיות חלש מאוד, ברצף גיליונות החג החלשים מהשנים האחרונות, ודומה שלא נחטא מאד למציאות אם נגדיל ונאמר שהוא החלש שבהם.

איפה חשיבה מקורית? איפה חשיפה כלשהי? גילוי מרתק ומפתיע? במגזין שורה של כתבות, שנדמה שהוכנו כלאחר יד, ללא קצת יציאה מהקופסה.

הנה כי כן, כתבת השער היא – תחזיקו חזק – על האחים הרבנים לבית פינשטיין. וואו איזה חידוש. אז אנחנו כאן רק כדי להזכיר לכם, שלפני תקופה לא ארוכה, מלאו 30 שנה לפטירתו של האב, רבי משה פיינשטיין זצ”ל, ואז הופיעו כל הרבנים לבית פיינשטיין בשערי ‘משפחה’ כמו גם ‘בקהילה’ ושאר העיתונים, והרבנים התראיינו בהרחבה על דמותו של אביהם, ואם איננו טועים, רבי ראובן פיינשטיין, אף היה כתבת שער ב’בקהילה’ באותה הזדמנות.

אבל זה עוד מילא. קראנו את כתבת השער, על דמותו של “פוסק הדור” של ארה”ב, רבי דוד פיינשטיין, עבורה יצאו שני כתבים לארה”ב, והרגשנו פשוט מזולזלים: זו בשום אופן לא כתבת פרופיל ממצה. היא קצרה יחסית (8 עמו’), ובוודאי יריעה קצרה ולא ממצה יחסית לכתבת שער, וכמעט לא מספרת אף פרט ייחודי על הרב שאי אפשר לכתוב על רב אחר (ולא, שתי פסקאות על המשקפיים של הרב, נחמדות כשלעצמן, לא מספקות את החומר). אין בה כמעט השקעה והיא ממש מעליבה את הקורא החרדי, עד שלא הבנו לצורך מה נסעו שני הכתבים הנלבבים לניו יורק. אם היו מביאים משם ראיון, מילא, אולם בשביל המילים הספורות שאמר להם (להלן: “חינוך? שההורים יתנו דוגמא לילדים והרבה אהבה”), אין שום צורך לעבור את הים. פרופיל מהסוג שהוכן, ניתן היה להכין בכיף גדול גם מהמשרד, מבלי לצאת לצורך המטרה את נתב”ג.

הכתבה הבאה היא ראיון עם האח, ר’ ראובן פיינשטיין. האמת, לא קראנו, אבל זה נראה מחזור של הכתבה שכבר פורסמה אתו באותו עיתון לפני מספר שנים, כאמור.

מה עוד אפשר לספר לכם על דברים ייחודים בחלק הזה? ראיון עם יואלי דיקמן? היה לאחרונה שער ב’משפחה’; ראיון – חשוב כשלעצמו ובולט בשער, עם רב מעדות המזרח, ועל כך נקודת זכות – עם הרב ראובן אלבז? נו באמת. זהו אחד מהרבנים שכנראה התראיין הכי הרבה אי פעם לעיתונות החרדית. איפה המחשבה המקורית? איפה החידושים?

בכל זאת, בשדה המוזיקה – כנהוג בעיתוני סוכות – מצאנו ראיון נחמד עם היוצר מוטי אילוביץ’, ועוד כתבה צילומית ונחמדה של שוקי לרר – אמנם מסוג ‘מריחת העמודים’ שכן התמונות כבר פורסמו בעבר בבמות שונות (כולל פינה שבועית ב’משפחה’ בה התפרסמו חלק מהתמונות), אבל מילא – על רגעים במחיצת מרן הרב קניבסקי, פרופיל נחמד על “החצר הסודית” של חסידות דארג. ממש השביעיה הסודית, אפשר לחשוב שמדובר בקהילה שחיה בהסתר באיזשהו מרתף.

כתבה נוספת ומרגיזה היא מהסוג שלעולם לא יגמר ב’בקהילה’, המפגשים עם שני הקצוות כביכול. בעבר עשו את זה – בין השאר – עם גדעון לוי וברוך מרזל; משה פייגלין ואברום בורג; והפעם עם יריב אופנהיימר ושמעון ריקלין, כשראיון זהה פורסם, אגב, רק לאחרונה במקום אחר. מדובר באותו שטאנץ, אותו רעיון (רק עם אישים אחרים כל פעם). אפס חשיבה מקורית. כל כך חבל. אפרופו יריב אופנהיימר, כדי להגדיל את הדרמה, כביכול, צוין בשער שמדובר בשיחה סוערת בין “הפרשן ואיש הימין שמעון ריקלין לבין מזכ”ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר”. אלא שכבר 3 שנים שאופנהיימר לא נושא בתפקיד (ואף בכתבה עצמה צוין שהוא המזכ”ל ‘לשעבר’), אז מה העניין – שוב, המזלזל באינטליגנציה של הקורא – להציג אותו כמזכ”ל. רק בשביל למכור – אולי – עוד חצי עיתון? מביך.

שאר הכתבות במוסף זה: כתבה יח”צנית על שבתות החינוך של ‘ערכים’; כתבה יח”צנית של ‘דרשו’ על ‘מהפכת התורה’ בצרפת – כתבה שממוחזרת על ידי ‘דרשו’ מידי סיום הש”ס, ועוד כתבה – מרתקת – בסדרות העולמיות של גרינצווייג.

אפרופו ‘דרשו’, סיום הש”ס המתקרב פינק את העיתונים השונים ברביעיה או חמישיית עמודים של ‘דרשו’ לקראת סיום הש”ס, ולצד זאת, איך ניתן שלא, כתבות הנדמות למערכתיות אך הינן יח”צ לארגון – הקדוש כשלעצמו – לכל דבר. כאן בבקהילה זה עם הצרפתים הלומדים, ב’יתד’, עוד מעט נגיע לשם, עם אנשי העסקים האמריקאים שמקדישים שיעור ‘דרשו’ במקום העבודה, ב’המבשר’ עם המקהלה שתלווה את האירועים ועוד ועוד. אין עיתון, ללא יוצא מהכלל, שקיבל מודעות ולא נתן כתבה מערכתית, כלומר הנדמית לכזו, ולא במוסף היח”צ או תחת הכותרת תשקיף. כמה עלה כל התענוג הזה לארגון? זו כבר שאלה אחרת.

ובכתבה האחרונה, “הקרב האחרון”, שכח העורך הנכבד להצמיד כותרת משנה לכתבה שתספר לנו על מה היא מדברת.

ולא נסיים בלי מילה טובה למעצב הגרפי על השער היפה.

מוסף הכסף (100 עמ’)

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 2

במוסף המשני הפעם 100 עמ’ (מול 116 בחג שעבר), ו-5 כתבות (מול 6 בחג שעבר).

בקהילה ממשיך שלא להוציא את מוספי הנושא היפהפיים שאפיינו אותו בעבר, ומוציא שני מגזינים – ללא פרויקטים מיוחדים, כשגם הפעם המגזין המשני, הכסף, מוקדש כביכול למסעות בעולם.

מביך היה לכתוב קודם את מה שכתבנו על המגזין הראשי. עוד יותר מביך לחוות דעה בקשר למגזין הזה, וכדלהלן:

הכתבות הבולטות שבו הן אלה של הרב יעקב ב’ פרידמן על עולם הישיבות המתחדש שהגיע מליטא לארץ לפני 80 שנה. אלא שאת הכתבה המרכזית שבהן, “מסע מצולם בין סמטאות הנשמה הליטאיות”, כלומר בערי התורה שבליטא, מצאנו כבר לפני למעלה מעשור עם אותו כותב, עם אותן תמונות בדיוק, בשבועון “שעה טובה” ז”ל, כך ששוב ‘בקהילה’ מוכר לנו אטריות מחוממות.

ואם לא די בזה, גם הראיון עם הגרב”ד פוברסקי על ימי ההקמה של פוניבז’, כך נראה, פורסם באותה אכסניה ז”לית לפני למעלה מעשור שנים, כך ניתן גם ללמוד מהתמונה המצורפת הפעם (ניתן לראות שזקנו של המראיין, שהיום הינו כמעט לבן צחור, עדיין שחור משחור).

ברור ומובן שלא ניפרד מהקטע בלי הוכחות, ראו את התמונה המתפרסמת פעמיים ואת השער הכמעט זהה:

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 3 חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 4

כתבה נוספת – מעניינת – היא של יצחק הורוויץ, הפעם בביקור בקובה.

הכתבה החותמת היא “מסע בשניים”, אותו פורמט של בקהילה מלפני כמה שנים, בזמנו עם מרדכי וינשטוק וישראל גרובייס, אך לאחר שגרובייס הנ”ל ערק ל’משפחה’, חוזר הפעם הפורמט עם וינשטוק ואיתו יצחק פלדמן, המשעשע בדרך כלל.

מילה טובה על הכתבה. יצאה לא רעה, אך מעט חוטאת לילדותיות לעתים. גם בסגנון הכללי, אבל לא רק. למשל: לא פחות משלושה עמודים מהכתבה, כמעט חצי שלה, מתארים את הטיסה לארה”ב. אוקיי, הבנו שזו הפעם הראשונה בארה”ב של הכותב/ים, אבל למה זה מעניין את הקוראים? ועוד שלושה עמודים? בכל יום נתון נוסעים מאות או אלפי ישראלים לארה”ב, מתוכם חלק גדול מאד חרדים. מה מיוחד בזה? לתאר טיסה ארוכה? נו באמת.

ארה”ב הוא כמובן גם היעד שנבחר לאותו מסע אמור. ובכן, מכיוון שכבר היו הצמד בארה”ב לעשות את אותה כתבה מפוארת ובולטת בעמקותה על ר’ דוד פינשטיין, על הדרך כבר חולטרה עוד כתבה, על “דרך החתחתים” שעשו העולים היהודים מאירופה לארה”ב. כתבה נחמדה, קצת חופרת, אבל רעיון יפה.

בגדול, כמו שכתבנו, מגזין ועיתון חג חלש למדי, אחד החלשים שלו בשנים האחרונות. הבוגרים יותר יזכרו את הפרויקטים המרהיבים שביצע בקהילה בעבר הרחוק, ולא רק בתחום המגזיני. עד היום זכורים לטובה מוספי האקטואליה שהקיפו נושאים אקטואליים בגליונות החג, תחת המוסף ‘בקהילה פלוס’ ז”ל. חבל על דאבדין.

מוסף פוליטי “הרודפים” (48 עמ’)

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 5

המוסף הפוליטי של יעקב ריבלין (שלמעשה כתב רק את חציו), מוקדש הפעם לדמותם של “הרודפים” – עשרת האנשים שלחמו בחרדים בעשורים האחרונים, אפרופו הרודף הטרי, אביגדור ליברמן.

בעבר כתבנו שהמוסד הזה של המוספים הפוליטיים ההיסטוריים כבר החל למצות את עצמו, ובכל פעם אנחנו מקבלים מחדש עוד מאותו הדבר. אנחנו עדיין בדעה הזו, אולם למעשה הפעם נבחר נושא די מרתק ועסיסי, כשריבלין וגם שאר הכותבים מעמיקים בו, חוזרים לפרשות ההיסטוריות שהסעירו את הציבור החרדי ומעניקים תמונה די מעניינת.

החיסרון במוסף הזה, כבעבר, הוא מגיה. באין מגיה, יש טעויות אינספור – החל מהשער. הסתכלו בשער דלעיל וראו במו עיניכם. בתחתית השער נכתב: “עשרת האנשים שלחמו בחרדים. ואחנו קמנו ונתעודד”. הנ’ של “ואנחנו” נעלמה לה, וגילתה פאשלה כבר בשער.

במקום אחר במוסף, מספר ריבלין על יאיר לפיד, “שלקח לברית האחים את לפיד”. אם היה מגיה, הוא היה מתקן שלפיד לקח, כמובן, לברית האחים את נפתלי בנט, ולא את לפיד עצמו. אבל לבד מכך (יש עוד כמה), המוסף מרתק ומעניין.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים ב’בקהילה’ הם: מוסף הסיפורים “עט לכל זמן” (96 עמ’), שהחל מהחג שעבר השתפר מאד, וגם הפעם, וכולל סיפורים לכל אחד מהעשורים מת”ש עד תש”צ, כתובים וערוכים נהדר; מוסף ‘פנינה’ (132 עמ’), עם כתבה בולטת עם הגב’ רבקה רביץ – נכון, לא סרבנית ראיונות ידועה – ושער יפה; מוסף תמונות “העולם החרדי” (32 תמונות), על “אנשי החזקות” בחצרות השונות; מוסף הילדים “חברים” (32 עמ’), וכן חלק החדשות (56 עמ’), שעושה הפעם את מעשי מוספי היח”צ של ‘משפחה’ ותחת הכותרת הלא מחייבת “חדש תחת השמש”, כביכול פרויקט מיוחד על החידושים שיובילו את העשורים הבאים, כולל כמה כתבות יח”צ ללא משהו מיוחד אחר.

לעיתון מצורף דיסק האוסף “לשורר שיר חדש 8”, שאמנם אנחנו לא עוסקים בביקורת מוזיקה, אך היה יותר מעניין ומושמע מדיסק האוסף של ‘משפחה’, שכלל כל מיני יצירות מכל מיני מקומות, שעבדו פחות.

לסיכום, בסה”כ קוראי ‘בקהילה’ נהנו החג הזה מ-676 עמ’ (מול 684 עמ’ בחג שעבר).

משפחה

לעומת עיתון החג של ‘בקהילה’, האנמי כאמור, ולא מחדש, ‘משפחה’ מציג החג הזה – זהירות, ספוילר – עיתון חג מצוין, מקורי, מחדש. אחד מעיתוני החג היותר טובים בשנים האחרונות.

המגזין (380 עמ’)

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 6

במגזין הפעם 380 עמ’ (מול מספר זהה בחג שעבר), ו-16 כתבות (מול מספר זהה בחג שעבר).

דווקא כתבת השער של ‘משפחה’, בדומה לזו של ‘בקהילה’ לא חידשה הפעם. דמותו של הרב יעקב מאיר שכטר כבר הופיעה כשער על עיתון החג המתחרה של ‘בקהילה’ לפני שנים בודדות, בפסח תשע”ה. הנה:

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 7

בזמנו, בבקהילה, היה זה הרב יעקב ב’ פרידמן שנדרש לפרופיל על הרב שכטר. מדובר היה בפרופיל עמקני, ארוך וממצה לחלוטין, שכלל סיפורים בלעדיים בשיחה עם אחיו, ר’ ברוך שכטר. אף אחד לא הציג את זה כראיון, והכתבה עברה בשלום. את הדברים האלה גם כתבנו בזמנו, באותה במה.

בצעד לא אופייני ל’משפחה’, תמונת השער של הגרי”מ שכטר, לא חדה ולא איכותית מספיק.

הפעם, הכתבה ב’משפחה’ קיבלה יח”צ נהדר אך מביך בדמות מכתב די חריף מאנשיו של הרב שכטר, שהתנערו מ’שיחת החג’ שכביכול העניק הרב ל’משפחה’, בעוד הוא מתרחק מאוד מהתקשורת ודומותיה. ייאמר ביושר, שהכתבה לא מוצגת בעיתון כ’ראיון’ לעיתון, אך העיתון משתמש במינוחים מאד קרובים לכך, לפחות בשער – בו הוא מערפל את מה שבאמת ניתן, וכותב ש”אריה ארליך עשה שעות מרוממות במחיצת רופא הנפשות” וכו’, מה שיכול להשתמע, מהשער, שאולי הגיע אליו לראיון.

בעיתון עצמו זה מוצג כ”שיחת שו”ת נדירה”, ושוב, ביושר נציין כי אמנם בכותרות כן ניתן להבין שמדובר בסוג של ראיון, אולם מי שיתעמק בכתבה עצמה ייווכח כי הכותב כתב בה כי הרב סולד מאד מתקשורת ועיתונות, ו”הביקור לו זכיתי לא היה ביקור עיתונאי כי אם במסגרת התלוות אל הרב רייך, ראש כולל בירושלים”.

אלא שעל כך בדיוק יצא הקצף של המכתב מבית הרב, בו נטען שהדברים נעשו כ”תכסיס”: “שנכנסו עם אחד שהוצג כרב מצרפת שביקש לברר כמה ענייני חינוך, ולא עלה על הדעת כי הדברים נעשו לצורך פרסום ברבים, וידוע כמה הרב מקפיד שלא להוציא שום דבר לרבים, אלא המנופה בי”ג נפות, בפרט בענייני חינוך”.

אז נכון, לא צוין בכתבה שמדובר בראיון או שיחה לעיתון ואף הודגש כי הביקור לא היה לצורך עיתונאי, אולם עדיין אנחנו שואלים: האם זה הוגן לפרסם – אפילו בצורה הזו – משהו שהכתב לא הורשה לפרסם ולא סיכם – כך נראה – מראש? ומדוע לא להציג את הכתבה כפרופיל ולא להציג את תמונתו אצל הרב, ולא להיכנס לפינות?

הלאה:

הכתבה על הרב שכטר אמנם מופיעה בשער, אבל הכתבה שבאמת עשתה רעש רציני בערב החג ובמהלכו, היא ה”ראיון” במירכאות או שלא, עם ראש המוסד יוסי כהן, שהותקף קשות על אמירות שצוטט בהן בכתבה, כמו למשל על מדיניות החיסולים, ועוד יותר על שאיפותיו הפוליטיות – עליהן הוא מדבר בעודו בתפקיד.

יותר מזה: אפילו החמאס התייחס לראיון של כהן במשפחה, שחשף לראשונה בצורה רשמית שהמוסד מבצע חיסולים בחו”ל, מה שאף פעם לא נאמר במפורש לפני כן. (כהן, אגב, הגיב ל”ראיון” ואמר: “קשקוש אחד גדול”). גם עמית סגל התייחס בערוץ 12 לראיון, כצעד לא לעניין שעשה כהן. “הוא לא אמור להתראיין, גם לא בצורה של ציטוטים של ‘שיחות למקורבים'”, טען סגל.

כמה דברים. ראשית, היה נדון שלם האם מדובר בראיון שהוא העניק לעיתון (אך צוטט כ”אומר בשיחות סגורות”) או לא. אז אנחנו כאן כדי להזכיר לכם שכתבה נרחבת על יוסי כהן, על תולדותיו בשילוב ראיונות עם הוריו, כבר פורסמה באחד מגיליונות החג האחרונים של ‘משפחה’ (פסח תשע”ו). אז מה ראו שוב לפרסם כתבה נוספת על יוסי כהן? ובכן, אך ורק בגלל הראיון. קראנו את הכתבה. לחלוטין מדובר בראיון, והכותבים, אליטוב וברייטקופף, אף מתרברבים כמה פעמים בכתבה על הביקור שעשו לצורך הכתבה במשרדי המוסד, כולל תיאור משרדו האלגנטי של כהן. תגידו לי מה זה, אם לא ראיון.

אמנם, ייתכן שמראש סוכם כי תינתן עמימות גדולה יותר למשפטים שאמר, ואפילו לא ציטוט שלהם כלשונם כ”אומר בשיחות סגורות”, אבל זה מה שבחרו השניים לעשות, כשהם מצטטים לגמרי את דבריו, לכל אורך הכתבה, ורק נסמכים על שלוש המילים האמורות, או “אומר למקורביו” וכו’.

מעניין לציין, ששבועיים-שלושה לפני כן, הופיע ראיון דומה עם פרופיל דומה, בשער מוסף שבעה ימים של ‘ידיעות אחרונות’, ואף שם דובר קצת על עתידו הפוליטי, והובא ראיון – אפילו ארוך ומקיף יותר – עם כהן, שוב, כ”אומר בשיחות סגורות”. אבל שם, ראו זה פלא, הכל עבר מתחת לרדאר, למרות האמירות על הפוליטיקה, אף ציפור לא צייצה, בניגוד גמור לגינויים/הפולואפים/התייחסויות שהביאה איתם דווקא הכתבה ב’משפחה’, שאפילו לא היתה כתבת שער ונדחקה לעמוד 146. איך זה? לנו אין מה לומר, חוץ משאפו גדול ליח”צ המשופשף של עורכי ‘משפחה’, שהצליחו לשווק את הכתבה הזו כמו שצריך.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 8

והיה אם תשאלו, מי תיווך לחרדים הנלבבים את הראיון עם יוסי כהן? מדוע בחר לדפוק את עצמו דווקא בעיתון נישה חרדי? פה לא צריך הרבה לשאול, שכן שמו של המתווך – לכאורה – מופיע כל כך הרבה פעמים בכתבה, כולל שתי תמונות מחמיאות מחתונת בתו (של המתווך), יחד עם יוסי כהן ויוסי אליטוב – אחד מכותבי הכתבה, כך שנראה שממש ניסו להאכיל אותנו בכפית לגבי שמו, והלא הוא, כמובן: מנחם גישייד.

ולמה באמת כהן עצמו רוצה יח”צ כזה עכשיו? אולי – כמו שאכן אמר במפורש – הוא מכוון לפוליטיקה והוא רוצה להכות בברזל בעודו חם בשורה של כתבות שיהדהדו במגוון ציבורים, לקראת כניסה שלו, אחרי שנתיים צינון כמובן, לפוליטיקה.

בכתבה, אגב, מסופר סיפור מאד מעניין על יוסי כהן, שלא זכור לנו שפורסם לפני כן, במסגרת המתחים בין גופי הביון והביטחון: אנשי סיירת מטכ”ל, שרצו להתרברב על כוחם שלהם מול המוסד, חדרו יום אחד, כך לפי הכתבה, למשרדו המאובטח היטב של כהן במטה המוסד, והשאירו לו פתק: “היינו כאן”. מעניין.

עוד כתבה בולטת בעינינו, היא זו על מגיד המישרים המצליח ביותר היום, הרב ברוך רוזנבלום. זו עוד דוגמא למעט חשיבה מקורית החג הזה של ‘משפחה’ מול ‘בקהילה’: בעוד בקהילה התמקד בלספר לנו מה שאנחנו יודעים (הרב אלבז/הרבנים פינשטיין וכו’), משפחה מביא פרופיל מרתק על דמותו של הרב רוזנבלום, שחוץ משיעוריו המפורסמים, לא רבים ידעו מי הוא, מה העבר שלו, מה עומד מאחוריו וכו’, וכאן מסופר עברו ככתב ‘יתד נאמן’, סוחר סת”ם ועוד. אמנם, במשנה לכתבה נכתב: “אליעזר שולמן התלווה לאיש שהיה רעו לכתיבה לפני עשורים, ומגיש דיוקן ראשון על העילוי” וכו’, מה שניתן להבין ממנו, שוב, שמדובר בראיון או ליווי שלו במשך כמה ימים, וממש זה לא כך. מדובר בפרופיל – יפה כשלעצמו – ושיחות עם כמה מידידיו, ללא ראיון או שיתוף פעולה מצד הרב רוזנבלום עצמו.

כתבה מעניינת נוספת, היא זו עם המלחין החסידי דודי קאליש. לכאורה היא נראית כעוד כתבה מוזיקלית, אבל בפועל פתח בה קאליש את לבו, בצעד שנראה יוצא דופן, וסיפר על הימים בהם הידרדר רוחנית וכמעט מצא את עצמו מחוץ לגדר, כמובן מבלי שהרחיב יותר מידי (כנאה לעיתון חרדי, מה שאמנם השאיר אותנו עם סימני שאלה), וסיפר על החזרה שלו לחצר בעלזא. מרתק!

כתבה מעניינת כשלעצמה, נוספת, היא זו עם מקורבו של הבבא סאלי זצ”ל, דוד גולן, שמוצג בשער כ”פרקליט האישי שנחשף לכל סודותיו של הבבא סאלי זצ”ל”. שוב הפנייה מוגזמת שחוטאת לאמת. גולן הוא עורך דין, נכון. אך בכתבה מסופר שהקרבה שלו לרב היתה מאחר ובאו מאותו אזור במרוקו, וללא קשר לעבודתו כעורך דין, שלא לדבר על כך שלא כמשתמע בשער, אין אף סיפור אישי כ”פרקליטו של הבבא סאלי”, כמי שייצג אותו באי אלו משפטים כאלה ואחרים וכדו’, רק סיפורים שראה בקרבתו וכו’. יפה כשלעצמו, אבל מה העניין בהפניות או כותרות שחוטאות לאמת.

עוד כתבה מרתקת, כמדומנו הראשונה שקראנו בעיתון, היא הפרופיל המרתק על הרב צבי טאו (שגם הוא משאיר קצת סימני שאלה, כמו הסיפור על התלמיד שחולל חילול ה’, ועד עתה לא הבנו באיזה צעד). הרב טאו, שכמובן אינו חרדי, הוא דמות שמופיעה הרבה בחדשות, במיוחד ערב הבחירות האחרונות עם הקמת מפלגת ‘נעם’ בנשיאותו, והפרופיל היה גם אקטואלי במידה, וגם מרתק ומתבקש. שאפו.

זו עוד דוגמא, סליחה על השמאלץ, לחשיבה המקורית: הרב ברוך רוזנבלום היה בכותרות ערב הבחירות עם ההקלטה שלו על “המלחמה של השמאל נגד הקב”ה” שעפה כאש בשדה קוצים, ומיד הוגשה כתבת פרופיל יפה ומקיפה על דמותו; כנ”ל בדיוק על הרב טאו.

כתבות בולטות נוספות שראינו: על הרב אברהם טוורעסקי, הפסיכיאטר החרדי הנודע מניו יורק, שגם – לפי הכתבה – הלחין את “הושיעה את עמך”; מבצע שחרור היהודייה מסודן ועוד.

כתבה נוספת במגזין היא של אריה ארליך, שלפי השער זו ההפנייה: “לבוש מסורתי ואוצרות גנוזים: הטקסים הפנימיים של עשירי בוכרה”. נכון, לא שרדנו את כל הכתבה, אבל בפועל מדובר בכתבת יח”צ לכל דבר לפעילות החינוך של לב לבייב בניו יורק ומוסדות החינוך שהקים, לא על “האוצרות הגנוזים” של הבוכרים דניו יורק, גם אם לקחו בסופו של דבר חלק כלשהו בכתבה (כאמור לא שרדנו אותה עד סופה), וכמובן מבלי להזכיר את מצבו המשפטי של מר לבייב, שמזה כשנתיים לא נכנס לארץ בשל פרשת היהלומים.

כמובן, כאמור לעיל, כמו בכל העיתונים, גם כאן במגזין כתבת יח”צ ל’דרשו’ (“פרויקט משנה חיים”) עם לא פחות מ-13 עמודים על הבעל’בתים שעומדים לפני סיום הש”ס השנה, חידונאי, רופא וכו’.

כתבת יח”צ נוספת תמצאו מידי אריה ארליך, על ספרו החדש של… אריה ארליך, על אנשי ירושלים ותמונות מירושלים של הצלם ברוך יערי. מתקפת היח”צ לספר החדש כפולה: ב’משפחה’ עם כתבה ותמונות של ארליך מתוך הספר, ואילו ב’יתד נאמן’ נשלח השני לצמד, ברוך יערי, להיות הבולט בכתבה ולספק את התמונות, ושם מופיעות עוד תמונות באותו סגנון, עם אותו סגנון הסברים מתוך הספר, “של הסופר ר’ אריה ארליך”, כלשון יתד.

ובסה”כ, כאמור, מגזין מצוין החג הזה במשפחה. כה לחי.

שאר החלקים והמוספים

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 9

מוסף היח”צ הנוראי והפעם תחת הכותרת הבלתי מחייבת “עשורים” (148 עמ’), שבסופו במהופך מין כמה עמודי יח”צ למפעל חינוכי חדש של הרב ראובן לויכטר, ובו עצמו שורה של כתבות יח”צ בלתי נגמרות לאינספור גופים, כמיטב המסורת הנוראית (נדמה שאין שום הבדל בטקסט בין עשרת הגליונות האחרונים מהסוג הזה. בדיחה לכל דבר. חוץ משינויים קלים בגרפיקה ובכותרות אין הבדל מהותי. אותם מרואיינים, אותן כתבות).

הדבר היחיד שאולי אפשר לחלץ משם זה ראיון – כך נראה, שוב “אומר למקורביו” וכו’ – עם אביחי מנדלבליט או על בנו הפוליטיקאי הטרי של אורי זוהר, דוד זוהר, חבר מועצת העיר ירושלים; מוסף הנשים “בתוך המשפחה” (260 עמ’. הגדול מכל מוספי הנשים), ובו בין השאר ראיון עם בתו של הבבא סאלי ועוד מספר פרויקטים חביבים, כמו המשפחה שגרה בכל קצוות העולם ועוד; מוסף הסיפורים “גרעין וסיפור” (108 עמ’), המבוסס על סיפורים שבהם גרעין של אמת, רעיון יפה; מוסף תורני “קולמוס” (48 עמ’); מוסף ילדים כפול (88 עמ’ ביחד), וחלק החדשות, עם, ובכן, חדשות (32 עמ’), וכן דיסק אוסף “The best” עליו כבר דיברנו קודם.

לסיכום, בסה”כ קוראי ‘משפחה’ נהנו החג הזה מ-1,064 עמ’ (מול 1,024 בחג שעבר). מדובר בעיתון הגדול ביותר בתולדות ‘משפחה’.

יומונים

יתד נאמן

מוסף כרומו “פאזל מושלם” (84 עמ’)

במוסף הפעם 84 עמ’ (מול מספר זהה בחג שעבר), ו-20 כתבות (מול 23 בחג שעבר).

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 10

הפעם המוסף, בעל העיצוב היפהפה, עוסק בנושא תעלומות שונות שבסוף נמצא להן פיתרון ש”השלים את הפאזל”. לא כל הכתבות עונות להגדרה הזו, אבל עדיין מדובר במוסף חביב למדי.

בין הכתבות הבולטות: הסיבה שנחשפה מדוע החליט הפוניבז’ער רב להזמין את נשיא המדינה יצחק בן צבי לטקס חנוכת ישיבת פוניבז’ ולקומם עליו את הקנאים (ספוילר: בכדי לקבל את תמיכתו שלא לאחד את ב”ב החרדית עם ר”ג החילונית); הסיבה לבקשת הרב אלישיב זצ”ל להיקבר דווקא בהר המנוחות ולא בהר הזיתים, והסעיף המסתורי בצוואת הרב שטיינמן זצ”ל, בדבר המגרש בהרצליה; חשיפת “שם העט” הנסתר של הבן איש חי.

כאמור, לא תמיד ה”פאזל” היה מספיק מרתק או מחזיק כתבה, או ה”פיתרון” שלו, אך למעשה מדובר במוסף מעולה, בייחוד – כרגיל – החלק השני שלו, ה”חוליני”, של פיתרון תעלומות עולמיות שונות.

בחלק הזה, אגב, מצאנו בסוף כתבה מעניינת על “חידת ה-15″ המפורסמת, שדווקא לא הכרנו, כשגם בכותרת וגם בכתבה הוזכר שהפאזל ייפתר לקראת סוף הכתבה, אלא ששם התאכזבנו לקרוא ש”הגיע השעה לגלות את הסוד של לויד, מחבר החידה, אך המשימה בלתי אפשרית, צריך לדעת מתמטיקה בשביל זה”. נו, בשביל זה שרדנו כתבה שלמה? ניתן בכל זאת היה לכתוב בשתי שורות בגדול את הטריק שמאחורי החידה, שכאמור אין לה פיתרון.

מוסף “יתד סוכות” (164 עמ’)

במוסף הפעם 164 עמ’ (מול 144 בחג שעבר) ו-11 כתבות.

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 11

כתבה בולטת במוסף היא פרויקט “רק אצלנו”, שאגב גלי ההסתה וכו’ בזמן הבחירות, בא לספר על גמ”חים ותופעות מרהיבות שקיימות “רק אצלנו”.

אלא ש’משפחה’ הוציא כבר לפני למעלה מעשור מוסף – שלם – בשם זהה והעוסק בנושא זהה. הנה:

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 12

כתבה בולטת נוספת בנוסף, מבטיחה “מסע תיעודי ראשוני בעקבות השנים הנסתרות של מרן הרב שטיינמן בשוויץ”. אלא שגם כאן, המסע הוא לא ראשוני. ‘משפחה’ פרסם לפחות פעמיים כתבות על ימיו של הרב שטיינמן בשוויץ, כולל פעם אחת עם חשיפת מסמכים ומכתבים בשער עיתון החג, תחת הכותרת “הסודות של גדול הדור”, וגם אבי בלום עשה זאת לפני מספר שנים ב’קו עיתונות’, כשחשף עדויות ומכתבים מאחד מידידיו של מרן הרב שטיינמן זצ”ל מאותה תקופה.

עדיין, זו כתבה מרתקת, אולם לא ראשונית, וכאמור.

כמובן, גם פה, כתבת יח”צ על דרשו, עם “ראשי הישיבות המשמשים גם כמגידי שיעורים בדף היומי”, זאת מלבד כתבת יח”צ נוספת במוסף ש”ק, עם החברה האמריקאית המעבירה בכל יום שיעור של ‘דרשו’ במשרדי החברה.

עוד בתפריט: ראיון שערך יצחק רוט, מעורכי ‘יתד’ בעבר, עם עצמו, על ספרו התורני החדש ועוד כמה סיפורים חביבים.

בצד השני, במהופך, 20 עמודי הפרסום של כללית.

מוסף ש”ק “ועל הכלכלה” (92 עמ’)

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 13

במוסף הפעם 92 עמ’ (מול מספר זהה בפעם שעברה), וכ-30 כתבות.

היה צריך לשפשף עיניים פעם ופעמיים כדי להיווכח ש’יתד’ הוציא מוסף כלכלי, אבל לא, מדובר אמנם בנושאי כלכלה – אבל אך ורק מהצד הכלכלי שלהם.

כמובן, איך ניתן שלא לפתוח עם שו”ת מנהלי סמינרים על “סכנת האקדמיה”.

בהמשך: השו”ת המרתק והקבוע עם הרב זילברשטיין, עם השאלות הכי מוזרות שהעליתם על דעתכם, ועוד כתבות רבות עם דיינים ומורי הוראה העוסקים בדיני ממונות, ואפילו ראיון עם הרב הלל קופרמן, מנהל הגמ”ח הידוע, שלמרבה הצער נפצע זמן קצר לאחר פרסום הכתבה, בבית הכנסת בירושלים, רפו”ש.

מוסף מקיף ומרתק למדי.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: “קטיפה לבית” (180 עמ’), שמגיע לו מילה טובה בפני עצמו, בהיותו, לדעתנו, מוסף הנשים המוצלח ביותר החג הזה. בין שאר הכתבות הבולטות: “השחקן הגאון שניסה להסתפח לאחרונה למשפחות חרדיות”. מדובר למעשה על הסיפור שכבר פורסם באתרים החרדים, בעיקר בשל סיפורה של משפחות שישא וברוין, על הנוכל המוזר שניסה להיכנס למספר משפחות חרדיות באומרו כי הוא קרוב משפחתם ובהציגו מספר הוכחות כביכול. הכתבת כאן אמנם עשתה עבודה מקיפה ודיברה עם מספר משפחות שנפגעו מהבחור, ב’בחדרי חרדים’ פורסם בזמנו גם קטע הוידאו מהפגישה בה נחשף פרצופו. כאן, אחרי תחקיר ארוך, הסתפקו בצלצול אל הבן אדם, שנענה ב”המנוי אינו זמין”. האמת, אחרי תחקיר כ”כ יפה, היינו מצפים למעט יותר, להשיג איכשהו את הבן אדם ולקחת תגובה או לתהות על קנקנו; עוד במוסף: ניסוי חברתי שעשה העיתון בתקופה האחרונה עם מכתב מפוברק של אמא חרדית שביקשה להוזיל את עלויות החתונה, פרויקט יפה, ועוד כמה פרויקטים יפהפיים לחלוטין. יוצא מהכלל, שאפו; מוסף הסיפורים “שש שעות וסיפור” (100 עמ’), כשהרעיון הפעם: הכנסנו לחדר אחד – בנפרד כמובן – סופרים וסופרות חרדים, וביקשנו מהם לכתוב את הסיפור לחג ב-6 שעות. זה באמת קונספט שנבנה אך ורק בשביל הגימיק. אין בו שום דבר. מה הרעיון? שיושבים אחד ליד השני, שותקים וכותבים? המעלה היתה שאין קונספט אחר ואף כבילה לרעיון כלשהו, ויצאו סיפורים לא רעים. אבל בשביל מה למען ה’ צריך קונספט; את מוסף הילדים “יתד שלנו” (32 עמ’), לא זכינו משום מה לקבל. לא ברור אם מדובר בתקלה נקודתית או שכל רוכשי חבילת החג חסרו את מנת הילדים; וחלק החדשות (32 עמ’).

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘יתד נאמן’ החג הזה מ-684 עמ’ (מול 640 בחג שעבר).

המודיע

המודיע הציג כדרכו שפעת רצינית מאד של חלקים ומוספים. נרוץ בקצרה על העיקריים שבהם.

מוסף כרומו “משימה בלתי אפשרית” (164 עמ’)

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 14

במוסף הפעם 164 עמ’ (מול 180 בחג שעבר).

הנושא הפעם הוא כל מיני כתבות על אנשים ונושאים שהיו ‘משימה בלתי אפשרית’, וכולל בתוכו – למרבה הצער – יותר מידי עמודי יח”צ. גם כאן במהופך 20 העמודים של כללית.

דווקא המודיע מקדים במוספים האלה, ולא בפעם הראשונה, את כתבות החולין, כך למשל הכתבות הראשונות במוסף הן על משימות מרתקות של חיילי ארה”ב או על הטיסה הכי ארוכה בזמן קרב פרל הארבור בין האמריקאים ליפנים, כתבות מרתקות כשלעצמן.

כתבה נוספת, בפעם המי יודע כמה בעיתונות החרדית, היא עם הגר אברהם סיני, לשעבר פעיל חיזבאללה.

בין הכתבות המרתקות מצאנו אחת עם הבדחנים החרדים (נכון, לא ערב פורים עכשיו. מוזר קצת); וסיפור גזיזת הפאות והזקן של יהודי תימן, עם כמה גילויים ראשונים.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: “תוספת אקטואלית” א’ (96 עמ’), ובה כמה כתבות, והמוזר מכל שכבר בשער מכריז העורך כי מדובר באוסף של כתבות: “ערב חג הסוכות נגענו בכמה נושאים נפרדים לחלוטין, שהמשותף להם הוא הרצון להציל ולסייע”. הניסיון הכי מוזר שראינו אי פעם לאחד נושא בין כתבות, ואחת ההפניות המוזרות מהשער שנתקלנו בהן.

כבר כתבנו לא אחת שנושא העריכה וההידוק מחויב שיפור בהמודיע. יש צורך בהידוק ושיפור הן בכותרות, הן בכותרות המשנה והן בעריכה בכללי, עשו לנו טובה, ציבור קוראיכם היקרים.

בין הכתבות המעניינות במוסף: ראיון עם אנשי הארגון הכי מושמץ בציבור החרדי, “הועד לטוהר המחנה”, כתבה על היעלמות ילדי תימן, וראיון מרתק עם המלחינים החסידיים הלל פלאי, פנחס ברייער ויהושע פריד.

טעות קלה בכיתוב התמונה בפאנל המלחינים, סיפרה שבתמונה “אלי פלאי”, שהוא כמובן האח, מו”ל עיתון ‘משפחה’, אך לא הרב הלל פלאי, המלחין… הנה:

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 15

כתבה נוספת היא של משה מיכאל צורן על “משולש הגבולות הבטחוני”, אלא שהמשנה לכתבה כל כך ארוך, שכבר לא נותר צורך לקרוא את הכתבה עצמה, רעה חולה ב’המודיע’. הנה, תראו:

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 16

מוסף “תוספת אקטואלית” ב’ (64 עמ’) עם שלוש כתבות חו”ליות, ביניהן אחת מרתקת של ישראל קצובר ביוהנסבורג ודרום אפריקה, מקיפה ומלאה, כדרכו, וראיון עם בנו של ח”כ שפירא ז”ל על הברקזיט הבריטי הבלתי נגמר; מוסף “קראט” לנשים (196 עמ’), עם פרויקט יפה במסגרתו נשלחו מכתבים אנונימיים למספר אנשים מפורסמים (תחת הכותרת הפחות מוצלחת, “שלום לך, איש מפורסם”), ונעשה ניסיון לבדוק מי יחזור. כמובן שרק אלה שחזרו פורסמו מכתביהם, ועדיין רעיון נחמד; ראיון עם הגב’ גינזבורג שאיבדה השנה את ילדיה בשריפה בביתר עלית ועוד; מוסף סיכום הבחירות של אגודת ישראל, ‘אגודה בתפארתה 2′ (96 עמ’), שני מוספים תורניים (64 עמ’, ו-72 עמ’), מוסף ‘המודיע הצעיר’ לילדים, כפול גם הוא (64 עמ’ לשני המוספים), ומוסף סיפורים חביב למדי, “סיפורים לחג הסוכות” (100 עמ’), שמעלתו היא שהוא נטול קונספט.

לסיכום, בסה”כ קוראי ‘המודיע’ נהנו החג הזה מ-928 עמ’ (מול 880 בחג שעבר).

המבשר

מוסף כרומו “מועדים” (164 עמ’)

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 17

גם כאן העורך העדיף לתת נושא לא מחייב בשער, ו”חשף” את שדרת המוסף: “סופרי המבשר בזירות מפתיעות. וואו.

גם כאן 20 העמודים במהופך של הכללית.

בפועל, מספר כתבות לא רעות במוסף. הכתבה העיקרית והמעניינת היא זו של אשר קליין, שפגש במוסקבה קבוצה של צעירים איראנים יהודים שמגיעים לשם ללימודי יהדות, והפיק כתבה מעניינת מאד על יהדות איראן העדכנית, גם אם על הדרך קיבל הרב לזר המיח”צן עצמו לעייפה את ליטרת היח”צ שלו. השאלה היא האם זה אחראי לפרסם את המגמה הזו של יהודי איראן והחיבור שלהם עם יהדות רוסיה, היא שאלה כבר אחרת.

עוד כתבות מרתקות במוסף הן עם האסטרטגים של הבחירות, ועל הדרכים המפתיעות לעשיית עושר בידי המיליארדים של ימינו.

במוסף, כמובן, גם כתבה – תיראו מופתעים – על ‘דרשו’, והפעם ראיון עם …חברי מקהלת ‘מלכות’ שמבצעים את השירים בסיומי הש”ס של דרשו. באמת שמגיע ליח”צן הנמרץ של הארגון בונוס, הן על הדחיפה לכלל העיתונים כמערכת, ובכלל, על החשיבה היצירתית מה לתת לכל עיתון.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: “ציוני דרך” (96 עמ’), על הסגולות שבקברי הצדיקים בפולין והונגריה, תוך מסע של הכתבים, מין מוסף קבוע כזה לאזורי היהדות באירופה; מוסף “תורת משה” (48 עמ’), כמעט דומה, של כתבי המבשר בהונגריה לרגל 180 שנה לפטירת החת”ם סופר; מוסף סיכום הבחירות של ‘אגודה’ הזהה לזה של המודיע, “אגודה בתפארתה 2” (96 עמ’); מוסף נשים “לבית” (148 עמ’); מוסף סיפורים “בצל האתרוג” (52 עמ’), מוסף ילדים “נקודות” (32 עמ’), וחלק החדשות (12 עמ’).

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘המבשר’ מ-648 עמ’ (מול 624 בחג שעבר).

הפלס

הפלס כבר אפילו אינו מנסה לדמות כאילו הוא מוציא עיתון חג מיוחד. הוא עושה מה שהוא עושה כל השנה, יריעות היסטוריות רחבות שכאלה, רק ביותר עמודים, לא יותר מזה.

מוסף “מאחורי הקלעים” (64 עמ’)

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 18

במוסף המרכזי של הפלס, 9 כתבות, בהן חיטוט בארכיונים של עיתונים חרדים ישנים; ראיון עם מקורבו של פרס, אבי גיל, ועם יוסי ביילין תחת הכותרת “כך ניצל פרס את בעיות הזיכרון של רבין כדי לשנות את ההיסטוריה בישראל”, כתבה ובה ראיונות עם רב חובל ואנשי הים ועוד מספר כתבות.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: המוסף התורני המושקע אמנם, “לקראת שבת” (56 עמ’), אך חסר מדור החידות התורניות הנפלא שכה אהבנו; מוסף “תומך ואוריך לאיש חסידך” (40 עמ’), לרגל 60 שנה לפטירת הגרי”ז סולובייצ’יק, אבל אין בו ראיונות עם קרוביו וכו’; מוסף “תצפית” (64 עמ’) עם יריעות היסטוריות שונות, הוא כל כך לא מושקע, שאותה תמונה נכנסה באותו עמוד פעמיים. הנה:

חגיגי: ביקורת עיתוני חג סוכות התש"פ 19

עוד במוספים: מוסף נשים “נפך” (48 עמ’); מוסף סיפורים “עמוק מי ימצאנו” (56 עמ’), מוסף ילדים “הפלס לילדים” (48 עמ’), וחלק החדשות (12 עמ’).

לסיכום, בסה”כ נהנו החג הזה קוראי הפלס מ-388 עמ’ (למרות שבפרסום נכתב “למעלה מ-400 עמ'”).

המצעד

ולסיום, הפינה האהובה: מה העיתון הטוב ביותר שהיה החג הזה לדעתנו? ומזכירים: הקריטריון הוא – במה קראנו יותר בחג. לא מעניין כאן מה יותר יוקרתי או מושקע, אלא תכלס. אז הנה הרשימה:

במקום הראשון ללא ספק ‘משפחה’. בשני – יתד נאמן. בשלישי – המודיע ובקהילה. ברביעי – המבשר, ובחמישי – הפלס.

לא ניפרד, כרגיל, לפני שנזכיר שוב שהדברים נאמרים אך ורק על דעתנו בלבד. ניתן ורצוי לחלוק עליהם כאן בתגובות ב’פאשקעוויל’, האכסניה הנאמנה, או במייל שלנו: [email protected]

חורף בריא! ולהתראות מיד אחרי חג הפסח תש”פ.

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

10 תגובות

  1. ההיצמדות הדו שנתית בכל פעם להכות על בקהילה ולשבח את משפחה , כבר יוצאת מגדר הנורמל. לא ייתכן שבעיתון של מעל 600 עמודים הוא לא ימצא אפילו מילה אחת טוב לכתוב על העיתון
    ומה בכלל העניין להכניס בכל פעם את הפלס ולכתוב עליו שורה וחצי? ומה עם הדרך ??

  2. למה לא סיקרתם את הדרך הוא לא פחות טוב משאר העיתונים שסוקרו

  3. אני חושב שבעיתון משפחה   במוסף ‘בתוך’ יש בעיה חמורה עם פרסומים של ילדות לא קטנות, כבר שנים שהם עושים מה שבא להם, אני ספרתי בער”ה 27 עמודים שעליהם פרסומות עם ילדות מאופרות וזה ממש לא מתאים ומתריס בשונה מכל עיתון חרדי או עלון פרסום שכונתי שלא מעיז לעשות זאת. השנה בסוכות כבר הייתה ילדה גם בכפולת העמודים הראשונה במגזין בפרסום לדירות במתחם שנלר. אם לא נתעשת, העסק רק יתדרדר וחבל על כך. העיתון הוא אמנם כביכול לנשים, אך גם בני ובנותי מסתכלים בזה ולא ראוי לפרוץ כך גדר.

  4. באופן אישי הייתי מאד מאוכזבת ממשפחה החג הזה. בתוך המשפחה לא היה מעניין, וכלל רק המוווווןןןןן פרסומות, הרבה יותר מכתבות, המגזין שיעמם אותי עד מוות. קראתי גם את המודיע והוא היה דווקא בסדר, ועם מוסף סיפורים נהדר

  5. נהנה מהטור בקביעות, אני חושב שטוב שהוא קיים ושהכותבים יודעים שאחרי כל ההשקעה יהיה טור שיקטול או שלא. אמנם מוגזם קצת להתחיל לרפרף בכל מילה בעיתון , בואו זה עיתון שקוראים בשתי דקות בשירותים או חמש דקות על הספה, לא יותר מזה 🙂

  6. מוסף “המבשר” שבו נסעו הכתבים לאירופה לקברי הצדיקים הידועים בסגולות שלהם היה המוסף הכי מרתק מכלל העיתונים החרדים . זה שהמבקר הנכבד לא “התחכר לקונספט” זה מראה עליו ולא על העיתונות. היה מוסף נהדר ומחכים ישר כח

  7. סקירה בת 5,500 מילה אינה דבר של מה בכך. ולכן נשתדל בתגובה לתת את הכבוד הראוי לסוקר והמבקר הנכבד.
    אין זה סוד שלמבקר הנכבד חיבה יתרה ונודעת לשבועונים. ממש הפוך בה הפוך בה שוב ושוב כאשר מנגד ההתייחסות ליומונים היא מינורית, הם נסקרים בקציר האומר, מקופיא (=מלמעלה), ללא ניתוח מעמיק כפי שנעשה בשבועונים. הדבר צורם מאוד ולמרות הערות חוזרות ונשנות הדבר טרם תוקן.
    שימו לב לכמות המלל שהוקדשה בסקירה לכל עיתון:
    1645 מילה על עיתון משפחה
    1535 מילה על עיתון בקהילה
    778 מילה על עיתון יתד נאמן
    460 מילה על עיתון המודיע
    255 מילה על עיתון המבשר
    199 מילה על עיתון הפלס (לטעמי אין עניין לבזבז על ה’עיתון’ הזה אפילו מילה אחת..)
    אין ספק שהדברים מדברים בעד עצמם.
    כמו תמיד כעומק הסקירה כך גם עומק הדירוג. השבועונים קוטפים דרך קבע את המקומות הראשונים כשאחד מהיומונים (בדר”כ יתד נאמן) משתלב איך שהוא בתווך או במקום השלישי המכובד.
    וכעת לביקורת שלי. עיתון משפחה שהמבקר כ”כ נהנה ממנו החג הזה הציג עיתון סתמי לחלוטין, ללא כל חידוש. להיפך הפארסה על הראיון שלא היה עם ראש המוסד היא בושה לעיתונות החרדית. מי שקצת מבין בעיתונות רואה כיצד הם לקחו ראיון שהיה לפני כמה שבועות בעיתון ידיעות אחרונות ושכתבו אותו ללא כל בושה. רק על החוצפה הזאת משפחה היה צריך לאבד נקודות רבות.
    אליבא דהמבקר כאן “אין מה לומר, חוץ משאפו גדול ליח”צ המשופשף של עורכי ‘משפחה’, שהצליחו לשווק את הכתבה הזו כמו שצריך”. נו באמת…

    דווקא את הצל”ש אפשר לתת לעיתון יתד נאמן שהצליח להציג מוסף כלכלי הלכתי מקסים. סדרת כתבות לא משעממות ולא נדושות על מגוון עניינים שבין הכלכלה להלכה. זה היה המוסף הנבחר בעיני.

  8. ביקורת מעולה, עם שנינות קרובה ליעקב ריבלין… תותח

  9. הרבה הומור יש לך.
    תמשיך לשמח את עם ישראל.
    כדאי שתכתוב סיכום כמות הדפים של כל העיתונים יחד. [אפשר גם להוסיף את המשקל…..]

  10. במעבה הג’ונגל נפגשו עורב וזמיר, ופרץ ביניהם ויכוח בשאלה מי שר יפה יותר. הציע העורב, שבעל-החיים הראשון שיעבור לידם יהיה השופט ביניהם, והמנצח ינקר עין אחת למפסיד. בתוך כך עבר במקום חזיר-בר, והוא נתמנה לשופט. שמע את שירתו של הזמיר, וקולו הדקיק לא מצא חן בעיניו. כששמע את שירת העורב, פסק מיד – הוא שר יפה יותר. ניקר העורב את עינו של הזמיר. התחיל הזמיר לבכות. שאלו העורב, למה תבכה, צריך לדעת להפסיד בכבוד. אמר הזמיר: “אינני בוכה על ההפסד, אני בוכה כשאני רואה את מי שמו למבין על שירתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן