מוטי רובינשטיין סופד לתרצה גרנות
רציתי שתצעק עלי, שתאמר שאני כותב שטויות
היא שמעה כמה סיפורים שלי, והגיבה חלופות
פעם חייכה ורשמה לתלות
פעם לקחה שכטה ונעלמה
ופעם החמירה מבטה, לבצע שוב
בעיניה החודרות היטיבה לצעוק
בעפרונה המחודד השכילה לשרבט מחמאות
שקט
היא חלתה ולא אמרה מילה
שמרה את הסוד רק לעצמה
היא סגדה לשפה, למילה
אחת לשווא לא בזבזה
כשאמרה שהכל טוב
התכוונה לחיים כקונספט קריאטיבי
בלי לערבב חולשה וחולי
ואני…
רציתי שתצעק עלי, שתאמר שאני כותב שטויות
רציתי רק ללמוד
והשקט שלה… המילה שלא אמרה…
היא שלימדה אותי יותר מכל
על עוצמתה של המילה
הכתובה והלא כתובה
אם ישאלו אותי על תרצה
זה מה שלמדתי
זה מה שכתבתי
23 תגובות
.
איך אהבתי שצעקה.
ישר צעקתי חזרה.
אז היתה מחייכת – היא ראתה כבר מספיק מופרעים לפני.
ובשקט, מצמצמת ת’שפתיים, מכווצת ת’עיניים,
ואומרת לי, תשתוק.
תשתוק ותכתוב את זה בדיוק.
.
טוב, תרגעו?
@ פוטנציאלית:
לא נעים, אבל את צודקת…
@ פוטנציאלית:
@ המבקר (במלעיל):
לכו עכשיו.
תבואו ב 12.
אז תהיו פה לבד.
נראה מה שווה עולם הפרסום בלעדיה.
אמנם היא הולכת היום למקום שמלא באנשים שחשבו שאין להם תחליף,
אבל הקרובים אליהם כאבו את לכתם.
לכבד זו לא מילה גסה.
ורק אני, מביט, לא מבין. מספיק.
לא למדתי קופירייטינג. אצל תרצה. שם, על הפופים. הכתומים.
ועם זאת, מועקה זוחלת בלב. משגעת. כן, בדיוק כמו תרצה. זו של המילים.
זוחלת, משדרת. ללא מילים.
קצת מגזימים כאן. בפאשקוויל.
אייל גור כתב:
איך שנאתי שצעקה.
ישר התייאשתי.
לפעמים שלחתי משהו לאוויר לפני שהספקתי ללטש מכל הכיוונים.
היא ישר קלטה את זה.
ואי אפשר היה להתווכח. להסביר. להתנצל.
כלום.
“מט****ות, שילמתם לי כדי ללמוד אצלי או כדי ללמד אותי?”
תודה, תרצה.
אבל כשהברקנו, היא ידעה להחמיא.
אוהו ידעה.
איך אהבתי ששמחה
ראית שהיא מתמלאת נחת.
העיניים זרחו.
חבל שלא עשינו את זה יותר.
סליחה, תרצה.
היא הייתה באותו מחזור של הרבנית קנייבסקי????
מוטי אתה גדול רוץ תתחיל לקפטר.
ואני,
במקרים כאלו מהרהר לי וחושב
מה היא חושבת עכשיו, כשהיא נפגשת עם האמת
כשהיא רואה שכל מפעל חייה – כל מה שסגדה לו – אין לו ערך
אף אחד לא מתפעל, לא מעריך, לא מתעלף מקריאייטיב
ובעצם אין לה כלום
אני חושב, וקצת מרחם,
ואז אני אומר: לפחות כאן אצל תלמידיה החרדיים עוד מעריכים וסוגדים….
נ.ב. אין בכל האמור כדי לשלול ביטויי הערכה ופרידה לאדם טוב ונחמד שנפטר, אקט אנושי ומתחייב. סתם באתי קצת לחדד, קצת לאזן, וקצת לעצבן…
@ אסתי:
ורק אני שואלת היכן הכבוד ההדדי הזה נעלם כאן תמידית?
לכו תלמדו קצת מילים של תורה, משהו כמו משניות, זה בטח יעזור לה שם יותר.
את הגלעד לפרסום תשאירו לזמן מאוחר יותר.
באמת נסחפתם כאן…
יהי זכרה ברוך.
מאקס להזכירך אתה נמצא בשטיבל פרסום!!
בלי לפגוע בזכרה הברוך, פסטיבל הסגידה הזה מריח לא ממש לא טוב.
@ looooona:
אבל אם שמת לב,
לפני הפרסום נמצא השטיבל
המקצועיות מוערכת, ובמלחמת הטירוף של הפירסום תרצה היתה כמה רגעים יפים. באשר לבנאדם, לא ממנה קבלתי “דעת תורה”. מוערכת, אבל לא מוערצת.
לכל החברה’ שמתלוננים על פסטיבל הסגידה
נכון היא לא הייתה צדיקה דגולה
אבל חשבתם פעם לכמה אנשים חרדיים משלנו היא דאגה לפרנסה?
כמה היא עודדה עזרה ודחפה אנשים שלא ידעו כלום למובילים בתחום הפרסום?
וסתאם ככה הבמה שיש לכם כאן להביע את דעותיכם הרבה בזכותה…
וכמה שיש לכם ללמוד
דווקא אתם שמוחים על סגידה, שמתיימרים להחליט עד היכן מותר לו לכאב להגיע
דווקא אתם שחונכתם (או שלא) על ברכי בן אדם לחברו, שמתאבלים על מות תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה, דווקא אתם צריכים להרכין ראש וללמוד.
תרצה האמינה.
בעולם שאמונה מתנקזת לכיפות וילדים זורקים אותם כי לא האמינו בהם.
תרצה לא הרגישה מעל.
חטא שרבים חוטאים בו גם מגובה של מילמיטר.
תרצה אף פעם לא דיברה עליך
היא דיברה איתך.
תרצה, לפני הכל, הייתה אדם.
ולידה הרגשת ככזה.
אם היה לכם אלפית רגישות ממה שהיה לה, אם הייתה לכם טיפת אהבת אדם כמו שלה היה
אולי יכולנו להיות במקום אחר עכשיו.
ת.נ.צ.ב.ה.
עניין הסגידה מעורר גועל.
אבל אם כבר, משפט שהתאפקתי לכותבו לפחות עד לאחר ה’שבעה’ (שכפי איך שאני מבין היא לא בדיוק האמינה במושגים אלו) אבל הסגידה מקשה עלי.
מסתבר שהמרלבורו האדום ניצח את אשת הפרסום המהוללה.
סוף מעשה מסוכן במחשבה תחילה.
והחי יתן אל ליבו
בשעת מיתתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד.
אין באמור לזלזל בתינוקת שנשבתה אלא רק להחזיר לפורפורציות מה באמת ראוי להספד ומה ראוי לסתם כבוד לאדם שמוקירי לו טובה.
שמוקירים*
אורה מאיר כתב:
מי זה אתם, ומי זה את? את לא למדת לדבר בגובה העיניים??
וסתם מענין באיזה מקום יכולנו להיות?
לא הייתי רוצה לרקוד על דמה, תנוח על משכבה בשלום.
אני לא מדברת עליה אני מדברת עליכם יפיפיי הנפש שכבוד לאדם מתעורר אצלם תמיד לאלו מעבר למתרס, מן שנאה עצמית חולנית שאנחנו איכשהו פחות.
עם כל הכאב ומובן שיש כזה…
מיהודים שומרי מצוות לא הייתי מצפה לקרוא אחר פטירתה של אשה גדולה ככל שתהיה ואפילו שומרת תומ”ץ, חידלון, יאוש, סוף הדרך ועוד מילים מן הסוג הנ”ל.
יהודים מאמינים יודעים שזה רק המשך, המשך למה שהיית כאן.
ואם כאן הכל בסדר, גם שם,
ואין לנו אלא לדון לכף זכות את אחינו הטועים באשר הם, בין אם זה נהג מונית שלימזל, או אגדית פרסום, דווקא כאן אנו מצפים לפרופורציות.
יש לציין את יעקב איזק שהצליח לומר אחריה מילים שמכבדות אותה ואת עצמו,
בניגוד לכל המלל הלהגני המבייש.
אכן תרצה אבידה לעולם הפרסום, אבל אתם שמתבלבלים בדרך… אבידה גדולה יותר.
עזבה אותנו אישה שלימדה אותנו יותר מאות אחת או מילה אחת…
אנחנו המומים, כואבים ומאד עצובים
איפה נפרוק את זה אם לא כאן?
וכל מי שלא מכיר או לא מתחבר,
שילך לפוסט אחר,
השטיבל מלא פוסטים שמחכים לתגובה…
@ שאלה חשובה:
הכבוד לאנשים קיים אצלי בדרך כלל.
לרעיונות טובים גם.
לרעיונות מפוספסים, אני צריכה להתחזק בזה…
ואת היכרותי עם תרצה לא ערכתי בתיכון.
שם, בתיכון ואח”כ בסמינר, גיבשתי והעשרתי את ידיעותיי ועולמי הרוחני,
ואני משתדלת להתקדם תמיד.
כשהלכתי ללמוד פרסום הכרתי את תרצה.
זה כל החיבור בין הבוגרים של ACC לבן אדם,
ולכן, התגובות נשמעות כמו שהן נשמעות.
כשיש לנו שאלה חשובה אנחנו הולכים לרב.
אפילו לא לשטיבל…
אני הייתי שם!!
אני הייתי שם כשהייתי ילדה שרוצה לבלוע את העולם
אני הייתי שם כשחשבתי שחרדים זה לא לפרסום
אני הייתי שם כשתרצה הסבירה לנו שהמילים של בני ברק הן מאותו “אבן שושן” של רעננה
אני הייתי שם כשישבנו בכיתה, חידדנו עפרון, זרקנו ניירות ותרצה זרקה חזרה אלינו
אני הייתי שם כשתרצה לא אמרה מילה מיותרת
אני הייתי שם כשלמדנו שלקריאייטיב אין צבע, דת וגזע
אני הייתי שם כ”שפרסום” ו”חרדים” עוד לא שמעו זה על זה
אני הייתי שם, כן, זכיתי להיות שם, בין האגדה להגדה (אוי למשחק המילים!!!)
הייתי שם!!!
זכיתי….