WebDuck
בניית אתרים
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
מרכז העניינים
חינמון ארצי
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
מילר פוינט
משרד פרסום
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: שולי שיינין

את הטור הזה לא כולם יאהבו לקרא. אולי יותר ממחצית, אולי מרביתם ואולי כל מי שיקרא יכעס עלי. אבל, מה לעשות? במדינה שלנו יש חופש ביטוי בינתיים, גם אם ניתן להתווכח על מהותו והגדרתו. על דבר אחד לפחות תסכימו איתי. גם אם לא תסכימו איתי, אני יכולה לכתוב את דעתי.

אז ככה, נמאס לי.

כן. חד וחלק. פשוט ובלי הצטעצעויות מיותרות. בלי כותרת קריאייטיבית או גליק כלשהו. פשוט נמאס. בא לי להקיא, הייתי אומרת. ממה, אתם שואלים. כבר אסביר לכם. אל תדאגו. טור שלם אני הולכת לכתוב על מה שנמאס לי, להוציא מהלב ולהעלות על הנייר ל… למי? צחוק הגורל. בדיוק למי שחושב כנראה ההיפך ממני.

תרבות הסלב החרדית עלתה לי עד לגרון. עכשיו היא מאיימת לחנוק אותי ואני בקושי בולעת אותה יותר. די! מספיק! באמת שהגזמתם. הגזמנו. כולנו. הידעתם שהחברה החרדית הפכה לעובדת אלילים? כן. כן. ברחובות בני ברק וירושלים טיפחנו בכבודנו ובעצמנו את מקדשי האשראם למיניהם. מדי יום אנחנו כורעים ומשתחווים לאלילי הפרסום חובשי הכיפה השחורה. מתכופפים בהערצה לפני כוהני התקשורת התורניים בעלי הציצית המתנפנפת . מקריבים זבח ומנחה לכל הפסלים אותם יצרנו במו ידינו.

אה, לא שמתם לב עד היום? מעניין. אני הבחנתי בזאת מהר מאד. הרטט המקוון החולף על המסך בהעלות שמם הקדוש של אישים מסוימים ש… לא תאמינו! יודעים לעשות פרסום. איזו אגדה. החיטוט המבחיל ולאחריו התיאור הפרטני והמייקר באירועי יומם של אלה התופסים בברנז’ה (רשימת הזהב, אל נא תזלזלו כמוני) מקום של כבוד בשורת האחמ”ים. תיעוד הפאפרצ’י של מיודענו ממשרד X המעשן את הסיגר הנצחי שלו (קובני. תזכרו שזה סקופ שלי.) ויקירנו ממשרד Y המרוקן את תכולת פחית הבירה שלו בקול תרועה. אלו תמונות. תאווה לעיניים.

נמאס, רבותי, נמאס!

אם יורשה לי לשאול (וגם אם לא) בתמהון אמיתי: האם לא (ה)חטאנו את המטרה? האם לא רצנו רחוק מדי מרוב התלהבות? נכון. פרסום הוא מקצוע נחשב. מכובד. יקר. שווה. אם הצלחתם להשתלב במקומות המוברגים הללו ולהוכיח שאתם שווים את כמות האפסים בתלוש שלכם, כנראה שניחנתם במוח שלא ניתן לכלל האוכלוסיה במידה שווה. שאפו לכם. אבל תרגיעו, חברים. תרגיעו! עדיין כולנו בני אדם. עם חולשות ויצרים, עם כשלונות ודחפים, עם רגשות ואכזבות, עם תהיות ובלבולים. כן, כן. ככה אנחנו.

בני אדם מן השורה. ולא שורת יהירים המדמים עצמם משתייכים לליגת על. תרפו מזה, בבקשה. זה מיותר. זה מעיק. זה חבל.

נכון, יש בידינו כוח. הוענק לנו זן מסוים של עוצמה. השפעה על דעת הקהל. הכוח להכנס (במרמה לפעמים. בואו לא נרמה את עצמינו כפי שאנו נוהגים באחרים.) לארנקו של השכן בכוח המחשבה, להצעידו אל הסופר ולמלא בעגלתו כמה מצרכים שלפני שעה לא ידע על קיומם כלל. זו אחריות. ואחריות, כמו שראינו כולנו לפני שנה את המודעות זועקות, היא מחייבת. לפני הכל – אותנו.

אז בואו ניקח אתנתחא קלה ונתבונן רגע סביבנו. לא. קודם כל על עצמנו. יש כל כך הרבה מה ללמוד ולתקן. יש כל כך הרבה מה לעשות. אני יודעת שזה נשמע כמו המחנכת מן הסמינר או הרב’ה בחיידר. זה נשמע מעצבן ומטיף. אבל זו האמת, מה לעשות. סליחה שרציתי להזכיר לכם אותה.

אבל רציתי.

אני לא בטוחה שהטור הזה יעשה משהו. אני יותר בטוחה שלא. הוא בטח יביא בעקבותיו הרבה טוקבקים זועמים, תגובות שתבקשנה לשים אותי במקומי ובבקשה לא להורות לאחרים כיצד לנהוג, ואם אינך מעונינת אל תקראי ואל תשמעי. זה מיועד לאנשים שאוהבים את הטשולנט הזה. מעולם לא הכרחנו איש לטעום ממנו. כל אחד הגיע מרצונו. אולי יהיו כמה אמיצים שיעזו ללחוש כי גם הם חושבים ככה. לפעמים.

אני יודעת שזה מה שתגידו. וחשוב שתגידו. כי לכל אחד מותר לאמר את מה שבלבו. הנה, עכשיו עשיתי זאת.

תודה שהקשבתם.

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

32 תגובות

  1. צודקת,
    מילא אם היו יודעים לעשות פרסום…

  2. אני מבין שלאריאל לא היה כח היום אחרי ההפגנה, אז הוא העדיף להכניס פוסט נגד ‘מהדורת ליל שישי’ המפורסמת של פשקוויל.

    גם דרך של עצלנים.

    😉

  3. צודקת, אהבתי.
    מצטרף לדעתך הלוואי והפוסט שלך היה משנה משהו ב”עולם” הפרסום המדומיין שלנו, שרק מלדפדף בעיתונים שבו אפשר לקבל בחילה.

    לראות איך כל אחד דואג לנפח לעצמו את האגו ע”י עצמו – זה מגוחך.
    אבל כנראה שלולא אפשרות זו הרבה היו פורשים מעולם הפרסום.

    המבקר: תרגיע, אל תחפש תירוצים (:

  4. 100 אחוז!!

    [למה לא עלה ליל שישי בשטיבל? אייקון של: אני יודע שזה לא מתאים עם תחילת ההודעה, אבל בכל אופן….]

  5. מצטרף לדעת הכותבת, נמאס, נמאס מאנשים שחשבו שעולם הפרסום הוא **** ונוצץ וכעת כשהתבדו הם מקטרים לכל עבר, אף אחד לא רוטט מלראות סלב חרדי על המסך ובטח שלא חייבו איש לראות את המסך עם אותו סלב.
    לי הפוסט נראה כאקט של קנאה של אחת שלא התברגה טוב במשרדה, אבל אולי אני טועה

  6. .
    סכים עם כל מילה.
    הגיע הזמן שהציבור יפסיק לרדוף אחרינו, אנשי הפרסום והתקשורת.
    שהעיתונאים ירדו מהגב שלנו. ושכל מיני אתרי אינטרנט יעבירו על העבודות שלנו ביקורת ‘מלומדת’.
    ואז את עושה את אותו הדבר בדיוק + סקופ…
    ועוד אומרת שיש בחילה מאיתנו… או מהציבור?!
    .

  7. לא צודקת, כמעט, חוץ משההמון לא מכיר שום קובני מעושן וכל שאר השמות שנשרפו בעשן או שסתם שכחת להזכיר,
    ההמון שלנו מכיר סלבס אחר לגמרי, סלבס אינטלגנטי ואינפנטילי כאחד, סוג של ביכלר ולדר רכטשפר זילברשלג לביא וטור ארוך של מאכערים המזדנב בסך

    אם יש לך דחיה תת הכרתית מעודף כוח של “הפרסומאים” החרדים, תשמעי איך פרסומאי מגדיר את עבודתו: “עייף קרוע טרוט עיניים ומוח מלשכנע זבי חוטם קטנים איזה ממתק עליהם להעדיף היום”

  8. נטע נינארי כתב:

    אני מבין שלאריאל לא היה כח היום אחרי ההפגנה, אז הוא העדיף להכניס פוסט נגד ‘מהדורת ליל שישי’ המפורסמת של פשקוויל.
    גם דרך של עצלנים.

    אוח אוח

    יאללה יש עוד כמה שעות עד שבת, תעזבו לכמה דקות את המגזין של פרוג / צאו מ”אם ההפגנות” ותקדישו לנו כמה מילים על הסיכום השבועי.

  9. אולי במשרדי פרסום זניחים נוהגים לרדוף אחרי העיתונאים בכדי לקבל מיליליטרת כבוד… מי שרודף בד”כ זה העיתונים אחרי היחצני”ם והפרסומאים,רוצה לדעת למה? הפתרון מונח בכיס…
    אז או שתחליפי אוירה למקום בו נרדפים ע”י הכבוד, ואם בכל זאת את נתקפת בחילה, תנסי לעשות הסבה מקצועית לגננת או משהו כזה שלא רודפים אחרי כבוד..

    בגאווה ובגב זקוף, פרסומאי שמאד נהנה בעבודה.

  10. עוד כמה פוסטים כאלו לפנים. ואת הופכת לחלק מתרבות הסלבס החרדית.
    האמת, אין חיה כזו סלב חרדי. אני מכיר אולי שלושה “סלבים” חרדים.
    כל השאר, השתתפו אתמול כמו כולם בעצרת המחאה.

  11. חני, שולי לא התכוונה אלייך (:לא פלא שאנשי הפרסום דואגים ליח”צ עצמי, הם שקועים בו…

  12. האבסורד כאן הוא שאם הכותבת היתה כותבת את הפוסט תחת ניק עלום שם הייתי יכולה להאמין שבאמת דבריה יוצאים מהלב אבל עכשיו השם שולי שיינין שהיה אנונימי לחלוטין עד אתמול הצטרף לו לעוד הרבה שמות מוכרים. -בפוסט הבא יכירו גם אותך קצת יותר- 

  13. מקארתור כתב:

    “עייף קרוע טרוט עיניים ומוח מלשכנע זבי חוטם קטנים איזה ממתק עליהם להעדיף היום”

    כמה נכון =)

    קופe כתב:

    חני, שולי לא התכוונה אלייך (:

    מה, לא?
    כבר קיוותי..

  14. אויש…

    כבר חשבתי שנמאס מהטוקבקיסטים…

    אוף.

    שוב איני מושא הכתבה.

  15. חני כתב:

    מי זו שולי שיינין?

    את באמת לא מזהה עדיין הסלב’ס החרדיים?
    נו, ב’מת! חני!!

  16. טוב טוב שמעי ..את חוווופפפררתת קראתי את 5 המשפטים הראשונים וזהו …

  17. אני מזמין אותך, מיס/טר שולי, לחפש פה באתר הקדוש הזה את המאמר שכתבתי באותו עניין בדיוק, רק שבפעם ההיא מנקודת ראות מבט של מי שבפנים.

    זה יוציא אותך מהסרט שאת חיה בו.

    תגית: איש..

  18. ורק אני לא ידעתי שזה כזה כבוד גדול להיות פרסומאי מצליח חרדי?

    וכאילו… בתוך עמי אנכי יושב. לגמרי.

  19. פסח כשר ושמח
    פסח כשר ושמח
    פ ס ח כ ש ר ו ש מ ח.

  20. אני חונכתי שמי שגדול בתורה הוא כזה שצריך לשאוף להיות כמותו וזה סלב אני מקוה שהכותב לא הושפע מההסתה המתנהלת כנגד הציבור החרדי

  21. דורה הקאה כתב:

    פסח כשר ושמח
    פסח כשר ושמח
    פ ס ח כ ש ר ו ש מ ח.

    יש כבוד למבשר 🙂

  22. שולי שיינין יקרה,
    יש משפט שאומר “אם אתה פטיש אל תתפלא שכל מה שתראה זה מסמרים”.
    למרות שאין לי מושג מי את הרשי לי לפוצץ את הבועה שאת חיה בה.
    כל “ענף הפרסום החרדי” הזה הוא בסופו של יום הוא 30 איש שעושים את הביזנס
    ועוד 300 שעוזרים להם.
    בתוך אותם 330 ישנם אנשים מקסימים, ביניהם בעלי חסד עצומים.
    אין בהם אף אחד שמעשן סיגר [גם לא קובני]. אני לא יודע מי את אבל את ענף הפרסום החרדי בארץ את כנראה לא מכירה. מה שאת מתארת נכון [אולי] לשכבה [צעירה] שמפתחת סוג של תפיסה בועתית שאין לה כל קשר למציאות ושלצערי מנסה להשתייך לתעשייה הזו מהסיבות הלא נכונות.
    אני לאיודע מי הבטיח לך זוהר אבל תתלונני בפניו על אכזבתך לגלות שאין כזה.
    זו הבחירה שלך לראות בתוך כל העולם הזה לא את הקסם שבלהמציא משפט מושלם ולפגוש אותו בעיתון אחרי שבוע, לא את היכולת לחולל שיחה, את היצירה וההנאה, וגם את הדברים הטובים והחסדים שנולדים בשולי העשיה ויש כאלה. רק צריך לרצות לראות אותם.
    תמצית התובנות שלך הוא ש”המגזר החרדי הפך לעובדי אלילים”?
    ואולי הפוסל במומו פוסל?
    מה שמביא אותי לדינקיס וחוצניק,
    ההחלטה שלכם להעלות טוקבק סוג ד’ כפוסט עלק ביקורת בשקל וחצי שמוציא שם רע ועוד באנונימיות תמוהה בעייני.

  23. העובדה שתרבות הסלב’ הישראלית בכללותה מתיימרת לפארפז לה התנהגות, קודים ומוסכמות משלה, בדומה לאחותה המאד גדולה אי שם בהוליווד, זה דבר קביל, לא תמוה, אפילו לגיטימי ונעים.

    העובדה ש”תרבות” ה”סל’ב” הפנים חרדית-פרסומאית מתיימרת לסגל לעצמה אי אלו מניירות(?), כתבות צבע פרטיות(?), סיגרים(?) אף היא קבילה.

    כמה זה כבר קורה? כמה שמות שחוזרים שוב ושוב באותם ההקשרים? כמה שמות שבעולם אחר היו עוד מנהלי עסק מן המנין ובמקרה, יצא להם, אפעס, לדפוק תקציבי פרסום במקום להעיף סחורת נעליים?
    כמו שאמר הגל שמעלי, כלום, בקושי, פחות מ-30.

    אם בקריאייטיב עסקינן, שזה קצת יותר קדוש, יותר ערכי אז את עוד מצמצמת את ה”סלבים” למינימום שבמינימום, וביננו, הם בקושי מדוברים, בקושי עושים רעש.

    עם מה נשארנו?
    עם ‘בחדרי’ קטן, פרטי, שעוטף לו צורה של אומנות, במה פרטית וחדשנית, נגיעות של פרסטיג’ ואיורים חד שבועיים והו-כה פנימיים?

    נו באמת, שיינין, אל לך.

  24. כל אחד הוא סלב בתחומו אם זה ראש עיר חרדי מה לעשות הוא יותר מוכר מהאברך כולל הפשוט על אף שהשקדן בלימוד חשיבותו יתירה.מי שמתעסק בפירסום מכיר את הגדולים והותיקים בענף והם נריאם לו בפסגה משום שלשם הוא \היא שואפ\ת להגיע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן