איפה אתם חיים? / טור כפול

חני וייזר כתבה על הקושי הקיים בהשמה ותהתה מדוע פותחים עוד ועוד קורסים יעודיים, כאשר המשרות כבר תפוסות ואי אפשר להבטיח עבודה בענף • נוחעם הוסיף שמן למדורה ופסל על הסף את הלימודים במכללות החרדיות. הוא סבור כי התחליף החילוני מציע קורס ייעודי לכל מקצוע בנפרד, וכך צריך להיות גם אצלנו: “התמקצעות” • טורים אלה גרמו לסערה רבתי. בעיתון משפחה היו מכנים את התופעה כ’בוקה ומבולקה’ • זה לא הסוף: שני צעירים אמביציונריים, מבקשים להגיב ולהחזיר שתי מנות אפיים • מפאת אילוצים שונים, מערכת פאשקעוויל החליטה לפרגן לשניהם פוסט משותף, והקורא יקרא • שלומפער סבור כי למרות הכל, יקום כאן דור חדש של פרסומאים ואנשי תקשורת. הוא מבקש להוכיח זאת ונרשם ללימודים בשלוחה החרדית של ‘הבצפר‘. “לא באנו לעשות חיים”, הוא חותם את טורו, “אבל שלא יעשו לנו את המוות” • במקביל, בניהו שטרנהל מבקש להדגיש כי “מאמרים ותיאוריות משונות לחוד, ומציאות בשטח לחוד”. לדבריו, הוא עוד לא סיים את לימודיו במגמה לתקשורת של ‘לומדה‘ וכבר משתלב בתעשיה • שפטו בעצמכם

עוד יקום כאן דור חדש שלומפער

לקחנו בריסטול גדול וציירנו עליו באותיות עם ארטליין ירוק עבה 80,000 זה לא סכום תקרה. את הבריסטול הזה הדבקנו ישר לתקרה במבואה לבניין הפנימייה. לא היה אחד שלא הרים את הראש, לא היה אחד שלא ידע שהשנה היעד הוא 80,000. חמישים יותר משנה שעברה, אבל סכום שעם עבודה טובה אפשר לעמוד בו. ככה נראתה מגבית הפורים השנתית שהייתה מיועדת לישיבה, לא לת”ת, כי ככה ראש הישיבה רצה. היינו קבוצה קטנה מגובשת, כמו משפחה קטנה, שגם הילד הקטן משיעור ב’, במקרה הזה – אני, יכול להביע עמדה ולהשפיע. באותה שנה עברנו את שמונים האלף. ככה ראיתי בגיל 17 את מה שידעתי מזמן, אני רוצה לעסוק בפרסום.

בתור ילד כשקראתי עיתון עקבתי רק אחרי הפרסומות. ביקשתי מאחי שיעשה לי מבחן. יראה לי פרסומת ויסתיר את לוגו חברת הפרסום ואני אומר לו איזה משרד. בשמונים אחוז צדקתי. האמת, לא רק בגלל הסגנון הקבוע שזיהיתי, זה היה פשוט הלקוחות שידעתי לאיזה משרד הם שייכים, אבל את זה עדיף שאחי לא ישמע, הוא יבקש את שבעת השקלים של ההתערבות חזרה בתוספת ריבית והצמדה. מה לעשות, אחי רואה חשבון.

במשך השנים קראתי יותר, התנסיתי יותר, והגעתי למסקנה שאכן, זה הייעוד שלי. עכשיו רק צריך ללמוד לעשות אותו נכון. מטבעי אני אדם יסודי, והתחלתי עם עבודת מחקר ובירור איפה ואיך, מה וכמה. חיפוש באינטרנט, דרך חומרים ועבודות גמר, דרך רשימות של קאליברים ותחרויות מתוזמנות. התייעצתי עם פסיכולוג שאמר לי משפט שנוי במחלוקת, אבל וודאי שיש בו הרבה אמת. לימודים ומסגרת זה לעצלנים, זה למי שלא יכול ללמוד לבד.

חשבתי על זה הרבה. אני אדם חרדי, לא נראה לי שאצליח להתברג, להיטמע, בקבוצות דיון וכיתות מעורבות כשיושבות מולי בחורות בלבוש קייצי. מה לעשות, עוד לא עבדתי במשרד פרסום חרדי כמה שנים ואני עדיין לא מחוספס דיו. גם עבודות גמר בנושאים כמו אין אונות לא ממש גורמים לי להביע את עצמי בחופשיות. המקום שלי לא יכול להיות שם.

נשאר המסלול של ACC לחרדים, שאחרי עידן תרצה גרנות ז”ל, איבד מעט מזוהרו. או את איתן דובקין מהבצפר הבניברקי, שרק דברים טובים שמעתי עליו. ותסלחו לי שלא לקחתי את כל מכוני ההכשרה הכולבויניקים ברצינות. אז נרשמתי לדובקין. נכון, מבחן הקבלה לא ממש מאתגר, והקטע הכספי יותר מדבר, אבל עדיין. אל תשכחו שלא באתי לשמוע מה זה פלנינג או מה עושה ארט דיירקטור, באתי כדי ללמוד לעשות דברים נכון. והאמת, הרבה בשביל להתערבב נכון עם האנשים בתחום. שאשמע מהם, אבל שגם הם ישמעו ממני.

כששתיתי את צנצנת המים הקרים של חני וייזר, לגמתי ממנה באיטיות וקצת בהסכמה. נכון, אנחנו נלמד לעשות פרסום, אבל הנה אחת שנותנת לנו טיפים בשביל ליישם את הידע והכישרון. כשקיבלתי את קוביות הקרח של נוחעם שהוסיף למים הקרים גם ככה, הבשר שלי הפך להיות דוקר.

אז מה אתם רוצים בעצם, אנשים. שלא נחלום? שלא ננסה? שלא נלמד? שלא נחשוב שאנחנו יכולים באמת להצליח ואנחנו כן מוכשרים ויצירתיים ויודעים לפעמים להפיק מיטב מהלימודים ומההתנסות? אתם באים לומר לנו שנוותר מראש כי לא התמקצענו בקורס ייעודי במכללה נחשבת?

אתם בעצם אומרים לנו שככל הנראה לא נמצא עבודה במשרדי הפרסום החרדיים כי יושבים שם אנשים מבחוץ ולא קוראים את קורות החיים שלנו ברצינות?

אני ועוד עשרות תלמידים נוכיח לכם שיקום כאן דור חדש של אנשי פרסום שיכולים לעמוד בראש מורם ובשורה הראשונה של עולם השיווק. אנחנו נוכיח לכם שהכל אפשרי. שיש לנו את החוצפה לבקש ואת ההכנעה ללמוד. את החן להצליח ואת הרוע לעמוד על שלנו. לא באנו לעשות חיים, אבל שלא יעשו לנו את המוות.

הכותב נרשם ללימודים ביחידה החרדית של ‘הבצפר’, בהנהלת איתן דובקין

מאמרים ותיאוריות משונות? המציאות שונה בניהו שטרנהל

לפני מעט יותר מחצי שנה הצטרפתי לקורס עיתונאות, דוברות ויחסי ציבור של “לומדה” בריכוזו של חיים גיל. הצטרפתי לקורס משום שרציתי למצות את הפוטנציאל שחשתי שיש בי בתחומים הללו, ועל מנת לרכוש את הכלים המקצועיים הנדרשים להוציאו מן הכוח אל הפועל.

בעיני רוחי ראיתי חודשים מפרכים של שיעורים עיוניים, עבודות ומבחנים קשים כשאי שם, בקצה האופק מחכה לי תקופת התבזות מול מקומות עבודה שאולי אצליח להשתחל אליהם, בהתנדבות כמובן. אך המציאות הייתה שונה לחלוטין. אני מדגיש, “המציאות”. לא תיאוריות וספקולציות, ה-מ-צ-י-א-ו-ת.

למרבה הפלא, התברר בדיעבד כי השיעורים היו הרבה מעבר למה שיכולתי להעלות בדעתי. השיעורים היו עבורנו, תלמידי הקורס, הזדמנות פז להכיר מקרוב את האנשים שעושים את התקשורת. למדנו לכתוב, למדנו לקרוא. למדנו לערוך ולמדנו לשדר. למדנו מהי עבודה עיתונאית נכונה ולמדנו כיצד ניתן לרתום אותה לטובת החברה.

הייתה זו חוויה ייחודית שאפשרה לנו להכיר את אחורי הקלעים של מערכות התקשורת שמשפיעות על חיינו. אך בעיקר הייתה זו הזדמנות מצוינת ליצור קשר ישיר ובלתי אמצעי עם האנשים המשפיעים והפועלים בתקשורת. אנשים שלמדו להכיר אותנו ולהעריך את היכולות שלנו.

היום, כאשר נותרו לנו לפחות עוד חודשיים לסיום הלימודים, עומדים לפתחנו, לפתחי כמו גם לפתחם של חבריי לספסל הלימודים, לא מעט הצעות עבודה מעניינות ומרתקות. ולא, ממש לא בהתנדבות. אני עצמי אתחיל כבר בשבוע הקרוב לעבוד באחת ממערכות התקשורת, אמנם תחת שם עט, אך זו התחלה. נפלאה.

מקרב חבריי, ישנם כבר שלשה שכבר עובדים בתחום ומרוצים מכל רגע. אז מי אמר שאין תועלת בלימודים? הנה לכם “מציאות” אמיתית, לא מאמרים ותיאוריות משונות שעלו כאן בימים האחרונים.

הכותב הוא תלמיד המחזור הראשון של לימודי עיתונאות, דוברות ויחסי ציבור במגמת התקשורת של ‘לומדה’