WebDuck
בניית אתרים
מילר פוינט
משרד פרסום
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
מרכז העניינים
חינמון ארצי
אריה ארליך, סגן עורך ‘חדשות משפחה’, פונה לגולשי פאשקעוויל-הגניזה, ולתלמידי מגמות הפרסום והתקשורת למיניהם, בטור אישי ומעודד • לאחר שנחשף בפאשקעוויל לסאגת הלימודים המקצועיים והתלמידים המובטלים, הוא כותב: “אני רואה אתכם, כוכבי העתיד של העשייה העיתונאית החרדית, וליבי מתרחב” • “אני מזהה כאן קהילה חמה ואיכותית, תומכת וקבוצתית, שהולכת ומתהווה מתחת לפנס” • “כדי לנצח בקרב האדירים הזה, הציבור החרדי יזדקק לכם בעשור הקרוב” • כנסו כנסו
אריה ארליך
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: אריה ארליך

אני רואה אתכם, כוכבי העתיד של העשייה העיתונאית החרדית, וליבי מתרחב. אני, שחוטא בכתיבה, עוקב אחר פועלכם, ודמותי מתקטנת בעיני. אני, שמשבר קולמוסים וחובט במקלדות, רואה את פירות-יצירתכם, ומתמלא הערכה. ואני, שמְהַגֵג לפרנסתי, קורא את הגיגיכם, את המיית-ליבכם, את השורות שמילאתם ואת מה שביניהן – ואומר לעצמי, בפרפראזה לאמירתו האלמותית של בגין: יש כישורים בירושלים. ובבני ברק. ובמודיעין עילית. וגם בביתר, ובכל מקום שבו אתם מתגוררים.

יש כישורים בירושלים 1
אני רואה אתכם וליבי מתרחב. אריה ארליך

אתם, עיתונאי ופרסומאי העתיד, מבצבצים מכל מקום. מפאשקעוויל ומהגניזה, מלומדה ומהבצפר, ומכל המסגרות החרדיות והראויות, הוירטואליות והפיזיות, שאנשים נפלאים וכישרוניים בנו עבורכם. אני רואה את הרמה ואת השאיפה, את התביעה העצמית ואת החתירה המתמדת, ואומר לעצמי: ראוי שתפנה את מקומך לטובת אותם חבר’ה, שאולי חלקם מבוגרים ממך בשנים, אך כולם צעירים ממך במרץ ובלהט וברצון שמאפיין אותם.

חבריי לעט, המוכרים לי ושאינם: אני מזהה כאן קהילה חמה ואיכותית, תומכת וקבוצתית, שהולכת ומתהווה מתחת לפנס. גם אם אתה טרוד עד למעלה ראש במיון מיילים ובסינונם, וגם אם חמת-המציק של הדד-ליין הטורדני מחולל בך שמות – אתה לא יכול שלא לשים לב למה שמתרחש ברדיוס הווירטואלי הקרוב אליך. גנוז פה עתיד ציבורי מבטיח, המתגלם בדמויותיהם של אנשים שהאנרגטיות, האסרטיביות והתזזיתיות שלהם, עוד תוביל אותם רחוק-רחוק, ותעשה רק טוב לרשות הרבים של הציבור החרדי.

אנחנו חיים בעידן שבו הפרהסיה היא מאן-דאמר דומיננטי מאין כמותו. הפרהסיה היא, כמו שאתם אוהבים תמיד להתבטא – ‘הכוהנת הגדולה’. תהיה הפרהסיה הזו כוהנת גדולה או קטנה, בינונית או נמוכת-קומה – היא קיימת, היא משפיעה. מישהו צריך לאייש אותה. כל צרכן תקשורת ממוצע רואה את התהליכים ומבין כי למילה הכתובה, המשודרת או המקוונת, כמו גם למודעה ולסלוגן – יש משקל רב בהשפעה על דעת קהל.

כדי לנצח בקרב האדירים הזה, הציבור החרדי יזדקק לכם בעשור הקרוב. ואם רק בשביל זה אתם כאן, דיינו. ואני יודע שלא רק בשביל זה, אלא גם כדי לפרנס שני יעדים: את בתיכם במשאבים חומריים מכובדים, ואת החברה החרדית במשאבים אינטלקטואלים משובחים, מן הסוג שאתם כה מתברכים בהם.

כשאני מתעייף, חבר’ה, אני נזכר בכם. אתם, שיושבים בקורסים ונפגשים בפורומים על טהרת הקודש, תומכים זה בזה וערבים זה לעתידו של זה – מחייבים את אלה שנמצאים בתעשייה הזו, ונשחקים תחת קורת בית-הבד האימתנית של ה’מלומודה’. נוכחותכם בלבד, די בה כדי לטלטל את מותשי העיתונות החרדית ואת ישישיה ת”ק פרסה על תק”א פרסה, ולהזכיר להם שאם לא יעבדו קשה, אם לא יתאמצו ויהיו יצירתיים – יהיה מי שישמח לתפוס את מקומם. ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

ועכשיו, אחרי שהשורות הספונטניות הללו התפרצו ממקלדתי כמעט מאליהן בשעה 2.05 אחר חצות-לילה, אתפנה לשבעת אלפים וחמש מאות המילים שהתחייבתי להגיש למחלקת ההפקה בעיתון עד הבוקר, כדי שעם שחר אוכל להתייצב עם שולחן נקי בדסק העריכה ולערוך את שכתבו אחרים.

עלו, משמרת צעירה ומבטיחה, והצליחו. עתידכם לפניכם.

הכותב הוא סגן עורך ‘חדשות משפחה’

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

27 תגובות

  1. בשם הקהל הקדוש דק”ק לומדה והגלילות.
    יישר כוח על דבריך החמים, היו אלה מים קרים על נפש צמאה.

    גילוי נאות: כותב הפוסט דלמעלה מרצה בק”ק האמור במסגרת החוג לתקשורת.

  2. חיים, גילוי נאות לא אמור להיכתב ע”י בעל המאמר?
    בעברית תקנית קוראים לזה אאוטינג.

  3. נאים הדברים למי שאומרם, מגיע לו לאריה צל”ש על הדברים הכנים, על הפרגון המלא מכל הלב (ניכרים בין השורות ובשורות עצמם). הקולמוס המשתפך שלו כתבה מלאה בצבע, אה כל הכבוד.
    יהיה זה עוול אם לא נזכיר אותו לשבח על עידודו ללימוד המקצוע על אף שהוא בחיים לא למד, פשוט כשרון מולד.

  4. טוב נו, אני לא רוצה להיות האיש הרע,

    אבל באמת, אריה,
    נו מה הקטע?

    אתה? מעודד? את מי?

    כמה זמן אתה ב”עניינים” שאתה כבר בא ל”חזק ולעודד”.

    מה לעשות שנמאס לי מהפלצנות הזו של כל לבלר מתחיל שמרגיש אחרי שנה שהוא כבר ותיק ויכול לתת עצות וכו’

    יש אנשים שקרעו את הכיסאות שנים, עוד הרבה לפני שהייתה אפשרות ל”העתק הדבק”.
    ארך להם שנים עד שראו פעם אחת תמונה שלהם בעיתון,
    שנים ארוכות יותר התמשכו לאיטן עד שהם העיזו לכתוב תחת שם עט – שלא רימז על שם הטרום נישואין של אימם – דעה קלה.

    והיום, היום, כל בעל קשרים הופך לעורך, וכל מייחצ”ן עצמו ממולח דואג שלא יעבור שבוע שלא תהיה תמונה של עצמו בכל עמוד בעיתון…

    נמאס לי, מה לעשות, זכותי…

  5. @ פסיפלורה:
    אדון פסיפלורה, היית צודק על כל אחד כמעט, אך לא על אריה.
    הכשרון שלו הביא אותו לאן שהוא נמצא.
    אם היית כותב כמותו [או אם אני הייתי כותב כמותו, זו לא הנקודה] אז היתה לך טענה.
    אבל הפעם, נפלת באמת על האדם הלא נכון.
    אין לו לאיש הזה לא מרפקים, ולא שחצנות.

  6. שבעת אלפים וחמש מאות מילה???
    מישהו אמור לקרוא את זה? מה אתם מוכרים עיתונים לפי משקל או לפי KB?

    ואולי לכן נקרא העיתון משפחה.
    אבא יקרא את האלף הראשון, אמא את האלפיה השניה. משה את השלישית, חנה פיגא את הרביעית, שרוליק את החמישית והתאומים הקטנים יקבלו אלף חמש מאות מילה כדי שיהיה להם על מה לקשקש.

  7. מכל התגובות החמות כאן, הכי אהבתי את התגובה החמישית, זו של פסיפלורה. אכן, צודק במאה אחוז. דור תהפוכות אנו, בנים לא אמון בם. נערים פני זקנים ילבינו, וזקנים יעמדו בפני קטנים. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים (משנה, סוף מסכת סוטה).

    ובדור התהפוכות הזה, בו כל דרדק מחולל ברדק, אני מנסה לעשות כמה שפחות נזקים.

    אולי אני מצליח, אולי לא. אני מקווה מאוד שכן, לפחות חלקית.

    בכל אופן, הערתך בוודאי במקומה היא, ומכל מלמדי השכלתי.

    וכמובן שלא אקפח את שכרם של בנימין לוינזון ידידי (אני חושב שאני יודע מי אתה) ושל חוצניק הנמרץ ושל אברהמ’ס וכל המחמיאים. חיממתם את ליבי, אחד אחד (אם כי לא ברמה של פסיפלורה היקר).

    אבל מעל לכול, חשוב לי להדגיש עוד משפט אחד: את ההיכרות הראשונה עם הקהילה הנפלאה שאני מוצא את עצמי כאחד מגדולי מעריציה – ערכתי כאשר התבקשתי לבוא ולחלוק מעט מניסיוני הדל בתחום בפני החבר’ה מהמגמה היוקרתית לעיתונאות ותקשורת במכון לומדה. חיים גיל האגדי, שלכולנו יש רבות מה ללמוד ממנו, ביקש ממני לבוא, ולא יכולתי לסרב.

    שם גיליתי שיש כישרונות בעם ישראל. ראיתי את הרמה הגבוהה וההשקעה המדהימה, ואמרתי לעצמי שמובטחני שעוד נשמע מכולם שם, אחד-אחד.

    זה מה שעורר בי את הצורך לכתוב את שכתבתי.

    ולברוך, ה”צענטער” שבמגיבים: פשיטא שבמספר 7,500 שנקבתי – דרך גוזמה נקטתי, כדרכם של עיתונאים סוררים. התכוונתי להררים של מילים, שאין לי כח לסופרם. את מספרן האמיתי אני אומד בכ-3,000, לא יותר…

    ושוב, תודה לכולם.

  8. אריה, אתה בחור מוכשר וכיף לקרוא את כתיבתך.

    נא הישאר פה יותר מחמשת רגעי התהילה של הפוסט שלך.

  9. נטע נינארי כתב:

    אריה, אתה בחור מוכשר וכיף לקרוא את כתיבתך.
    נא הישאר פה יותר מחמשת רגעי התהילה של הפוסט שלך.

    מצטרף לבקשה.
    שהרי כמה מעלות טובות לכתיבה בפשקוויל על הכתיבה במשפחה.
    שהרי בתוך המשפחה הדברים נקראים בימי חמישי ושישי, שהרי חדשות ופרסומות אסור לקרוא בשבת, גם לא מוסף העטור בניר כרומו ובסיפור בלעדי. לילדים מותר לקרוא את הקומיקס בשבת ועקרת הבית תיאלץ להשאיר את אביגייל למוצאי שבת ולהסתפק בהגיגי שחר ותובנות רפואיות/מקצועיות וחינוכיות.
    הצד השוה שבהם שבימים ראשון או שני כל המשפחה נפגשת בפח האשפה.

    לא כן בפשקוויל.
    אמנם בשבת אין אפשרות לקרוא ולהתענג מהגיגיך, אבל הדברים נשארים כתובים לימים רבים.
    וגם אם הפוסט עבר לדפים ישנים יותר תמיד ישנו את האח הגדול גוגל היודע לשלוף את הדברים ברגע הנכון ובזמן הנכון.

    וזו כבר סיבה טובה להשאר כאן מעט יותר.

  10. כאן ובפוסט הקודם שיעור מצויין ביח”צ וניהול משברים
    חיים תודה.

  11. אריה

    בא לי לומר משהו, ולא ממקום של השתחצנות: שים על כולם, ולך בדיוק בדרך שהתוית לעצמך. אז הנה אמרתי מה שעומד לי בגרון כבר יותר מ 24 שעות.

    ברור וטבעי שיש הרבה ‘זקנים’ שקשה להם לבלוע את התופעה הצעירה, הרעננה, והנדירה ששמה “אריה ערליך”, אבל אתה לא אמור לדאוג לנפש הנכאה שלהם.

    יצא לי לדבר עם כותבים וסופרים וותיקים במגזר, שאינם גומרים עליך את ההלל. ואם תעשה הסבה לתחום הפרסום, יש לך אחלה אתגר להדביק את התחום למקצוענות. מבחינתי? וולקום. אם כי בפרסום החוכמה הפוכה: לצמצם מילים עד כדי אפס.

  12. טוב, כיוון שככל הנראה דברי לא הובנו במלואם,
    אולי היו כאלו שחשבו שאני מזלזל באריה.

    אז ככה,

    א. באשר לכישוריו של אריה, אין חולק, גם אני לא. הוא מוכשר, חד ומתאים לתפקידו ככפפה ליד.
    ב. אני לא חושב שכתבת שטויות או משהו לא נכון.

    ג. מה כן אמרתי?

    בקצרה,
    חברים, אתם כל הכותבים כאן לא עברתם את השלושים. (התמונה שלך, אריה, כאן בכתבה, היא לדעתי מהמגזין של פשקוויל – ראיון של כתבים צעירים…)
    ואני, לכתבה כזו, של צעיר, מוכשר ככל שיהיה, קורא פלצנות, הערצה עצמית, יח”צנות מגעילה (שהפכה לתופעה, ואתה בתוכה לצערי) וכתבתי את זה.

    אז נכון שזה אולי לא נעים,
    אבל אתה לא צריך להתעלות מעל עצמך ולכתוב שהכי אהבת את מה שכתבתי.

    משתי סיבות:
    1. כי לא רציתי שתאהב את התגובה.
    2. כי אם אהבת אותה, אז פספסתי את המטרה…

    ושוב, כמה שזה יישמע לא אמין, אין לי שום דבר אישי נגדך. הכל ענייני לגבי הכתבה והתופעה.

  13. @ פסיפלורה:
    תגיד, ראביי, באיזה גיל יהיה נאה בעיניך?
    שלושים? אולי ארבעים? ואולי זה קשור בכלל לצבע הזקן?
    לא ממש הבנתי אותך –
    האם אינל יכול לפרגן הצלחה [או “פלצנות”, בלשונך הצחה] לבחור צעיר, אלא רק למי שמלאו לו ארבעים שנה, משל בדיון על היתר לימוד הזוהר עסקינן?

  14. פסיפלורה, הערתך המלומדת (ברצינות! ניסיון-החיים שלך ניכר מכל שורה) – חשובה לי עד מאוד. זו הערה בונה ומחכימה, שבוודאי תאיר את דרכי.

    יישר כח, המשך כך!

  15. כמי שמאחוריה כמעט עשור שנות כתיבה, אך עדיין מחשיבה עצמה כשייכת לדור הצעיר, עלי לקבוע בעוגמה שאף אחד לא מחכה לאף אחד.

    השגת עבודה בתחום העיתונאות היא קשה עד בלתי אפשרית. החיזור (שלא לומר הליקוק) הבלתי פוסק אחר עורכים (אצלי בעיקר עורכות) שדוחים בלך ושוב, תת התנאים בחוזה העבודה שאינו מספק לכותב זכויות, השכר העלוב המשווה בין עושי השימוש בקונטרול C ו V לאלו שעמלו על כתיבה אוטנטית ומקצועית. בקיצור, קשים חיי הכותב.

    אני רואה שאריה השיב באנושיות ובגדלות נפש גם למחרפיו ומלעגיו, התנצלותי מראש אם הגדלתי בקש, אך אשמח אם יקדיש דקה ורבע למי שמוקירה ואוהבת כתיבתו, ויסייע לה (וגם לצאן המרעית שהוא מעודדם לצאת לדרך) בטיפ או שניים, כיצד לצלוח את הים הגדול.

  16. תחילה עליי לציין כי הכותבת מציגה כתיבה תמה ומהוקצעת, מן הסוג שכל עורך היה מתברך בו. למרות קצירת האומר, נהניתי, ומצאתי עצמי קורא יותר מפעם אחת.

    אין חולק על העובדה שעורכי העיתונים אינם יושבים במשרדם ומשוועים לכותבים שיידפקו על דלתם. הם גם אינם מנהלים מסעות חיזור אחר פרחי-כתיבה. בכל עיתון (כמו בכל מקום עבודה, אגב) יש בדרך כלל את מצבת כח האדם הדרושה לתפקוד היומיומי, עד שנוצר הצורך בתגבור הכוחות.

    זאת ועוד. אין כל ספק שתנאי השכר נקבעים על פי מידת הוותק והניסיון. לא הרי כותב טרי ומתחיל שזה עשה את הצעד הראשון שלו בעיתונות, כהרי כותב ותיק, בעל קשרים וניסיון.

    אבל גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד. איש לא התחיל את דרכו עם משכורת עתק.

    אשר על כן, מעקב אחר חלונות-הזדמנות הנוצרים בעיתונים (מה שקורה בדרך כלל כאשר עיתון מתכונן לקראת התרחבות או ביצוע מהלך גדול, או במקרה של פרישת כותב בולט) – יקרב בהחלט את השגת המטרה.

    עמידה בקשר עם מי מצוות העיתון המעורה בתהליכים הפנימיים ודבר החיסרון בכותבים מגיע לידיעתו – היא מתכון בדוק להשתלבות קלה בעיתון. אני אישית הכנסתי כמה וכמה כוכבים עולים לכמה וכמה עיתונים, שניים מהם ל’משפחה’, כאשר זיהיתי הזדמנות נאותה לעשות זאת.

    ואין כמו שיגור כתבה נאה ומתקבלת, כדי לגרות את המערכת ולגרום לה לייצר תקן חדש, גם אם הוא לא קיים.

    אני מקווה שהייתי לעזר.

    בהצלחה.

  17. תודה על ההתייחסות הארוכה והמפרטת, כמו גם על המחמאות מחממות הלב.

    לצערי, תגובתך גרמה לי להפיק אנחה מרירה ומלומדת נסיון: הלוואי ויהי כדבריך.

    כזכור, אני מצויה בתחום קרוב לעשר שנים. במהלך השנים הללו מכל מרואייני ועמיתי השכלתי, ומעורכי-יותר מכולם. ומהי ההשכלה הנכנסת תחת גדר ‘יותר מכולם’? המדובר בהבנה שהדבר היחיד שיסייע לכתב להתקדם הוא לא כשרון מסנוור או מאמץ יוצא דופן. הוא פשוט צריך לדעת להתמחות בייח”צון עצמי ובליקוק מאסיבי. המציאות העגומה תוכיח.

  18. מה לך כי תזרעי ייאוש בקרב הגולשים? הנה, רק השבוע החל את דרכו באחד העיתונים החרדיים, כוכב צעיר ומבטיח שאף נמנה על הגולשים דכאן. שוחחתי עמו היום, והנה הוא מאושר כולו.

    הוא לא ניחן בכישורי ליקוק, למעט בארטיק חלבי צונן. הוא ניחן בחריצות ובדבקות במטרה, ובטוחני שהוא יגיע רחוק.

  19. מה לי? נסיון חיים לי.
    יש הטוענים כי קיים ביקוש לעיתונאים ממין זכר ולא לעיתונאיות, ואולי כאן נעוץ ההבדל.

  20. שבי יקרה,
    כאחת שכותבת בעיתונות החרדית, לא נתקלתי בשוביניזם שאת מתארת (מה שלא אומר שאינו קיים, כדברייך)
    בכל אופן, אני הצלחתי להשתחל בלי יח”צ עצמי, אלא עם קצת רצון ומאמץ. ההבנה שלי והמסקנה החד משמעית היא שהדבר היחיד שיכול לסייע לעיתונאי/ת להתקדם זו סיעתא דשמיא.

    המון הצלחה!

  21. חלילה לי מלטעון כי מדובר בשוביניזם. על פניו אכן נראה כי גברים יותר מתאימים לתפקיד: הם יכולים לרוץ מהכא להתם, לנהל ראיונות עם כאלו שאישה חרדית תתקשה לדבר עמם, וכן הלאה. היוצא מן הדברים הוא, שאישה לרוב תתאים לאפיקי כתיבה צרים וספציפיים.

    התחום הצר והפצפון הזה מאוייש לרוב בבעלות קשרים. יהודית חברה של חנה,פריידי אחות של הניה, חיה בת דודה שלה, רות הבת של לאה, וכן הלאה וכן הלאה… הבה נסכם ונאמר כי חנפנות ופרוטקציה אף הן מתנות שמים ונחשבות לעזרה שמיימית, אך אין בסיעתא דשמיא בכדי לפגום במגעילות התופעה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן