מדורת השבט

מעגל אחד ענק.
“בר יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון ל…”
כמאתיים בחורים ואברכים רוקדים לאור המדורה.
ניצוצות של קדושה נשפכים מהם, ניצוצות של אש נפלטים מן המדורה. יחד עולים בערבוב העשן ומתפזרים ברקיע. חלק ייעלמו עוד מעט וחלק יגיעו עד כיסא הכבוד. השמחה פורצת גבולות והאש ממיסה לבבות.
“אמר רבי עקיבא, אמר רבי עקיבא”, מישהו שר סולו וכולם צועקים אחריו: “אשריכם ישראל!!!”.
ואז הופכים את הסדר.
כולם שרים “אמר רבי עקיבא, אמר רבי עקיבא” ומישהו שם צורח לבד בקול גדול “אשריכם ישראל!!”.
מחוץ למעגל כמה ילדים מהשכונה. הם באים כל שנה לחזות במסיבת ל”ג בעומר של הישיבה. אני מסתכל עליהם. הם מתפעלים מהעוצמה של השירה ומהסדר המופתי שהרב מוביל. אני מתפעל גם.
כאשר המדורה דועכת החושך חוזר לשלוט ומקשה על הרוקדים לזהות פרצופים. לא מימינם ולא משמאלם.
בדרך כלל, בכל מנגל או מדורה יש את הקבוצה שדואגת להוסיף עצים, ואם אין עצים אז עיתונים או חפיסות חטיפים. כל חפץ נייד מצדיק את המטרה וכל האמצעים כשרים למהדרין. גם קופסאות שימורים.
וכאן אין מי שדואג למדורה. כולם עסוקים.
אחד שר, השני צועק, עוד אחד רוקד ואחר מנסה להגיד משהו לזה שעומד לצידו.
יש אחד שממלמל משהו בלחש, בעיניים עצומות.
וכולם מבינים.
יש משהו בינו לבין קונו. זה הזמן שלו לתפילה. מתוך שמחה. מתוך התלהבות ומתוך ריקוד של מצווה.

פיוטי ל”ג בעומר נגמרו וכבר מתחילים לשמוע שירי נשמה קלאסיים.
“וטהר ליבנו לעבדך באמת…” שרים הם בצוותא ומתכוונים לכל מילה.
הזמן עובר והשתייה כמעט אוזלת. מישהו הולך ומביא עוד אספקה. איך אמר רבי עקיבא? אשריכם ישראל!
המנגלים בוערים אבל הבחורים לא מתקרבים.
קבוצות-קבוצות מתגודדים ומגלגלים דיבור.
יש המון בוגרים וזה אחד האירועים בשנה שכולם מתקבצים ובאים. יש המון על מה לדבר.
חלקם מתיישבים על סלעים, אחרים על האדמה.
הרב מתיישב אף הוא על אבן גדולה ליד הבחורים ומתחיל לדבר עם אחד מהם. כולם רוצים לשמוע. מי שיושב קצת רחוק קם, ועומד מול הבחור או מול הרב.
כך אני רואה אותם. מתכופפים ומקשיבים לרב.
לא רעב למנגל ולא צמא לטריפ בטעם ענבים או לג’אמפ בטעם תפוזים, כי אם לשמוע את דבר הרב.
הזמן עובר בעצלתיים ויש פתאום מי שדואג להבערת המדורה.
שוב הם רוצים לראות אש.
ולא ראי אש זה מהמנגל כראי אש זה של רבי שמעון. הא!
מרחוק אני שומע קול מיתר וממהר לגשת לזירה. שני בחורים אוחזים בידיהם גיטרה ומפזמים שיר לא מוכר תוך כדי פריטה עדינה. סביבם יושבים כמה בחורים ועוזרים למנגנים למלא את החלל בשירה. אלו שירים שהולחנו בישיבה ורק הם מכירים את המילים.
אני מתיישב מוקסם על מקום פנוי לידם ומסתכל עליהם, עד כמה שאפשר בחושך הזה.
הם לא רואים אותי.
כולם עוצמים עיניים ואני רושם לעצמי את המילים “רוצה לחזור אליך, אז אל תסתר את פניך”
והם ממשיכים לשיר בדבקות עצומה: “אני זועק אליך…”
מישהו מתיישב לידי ושואל של מי השיר הזה. אני לא יודע לומר.
ומישהו אומר שזה שיר שהולחן על ידי אברומי. בחור בישיבה.

המנגינה נפסקת לרגע והיא שוב חוזרת, הפעם אני כבר מכיר את הפזמון: “רוצה לחזור אליך…”
איך אפשר לא לקבל כזאת תפילה, כזאת בקשה?
“אז אל תסתר את פניך…”
הסימפוניה הופכת את בשרי לחידודין-חידודין ואחד הגיטריסטים מבצע את הפזמון בקול שני.
אני רוצה לשמוע את זה שוב.
אני רוצה לזכור את השיר הזה. לפחות עד יום כיפור הבא.
אבל אני מתבייש, אני בסך הכול אורח.
את כל הבתים ייתכן ואני לא אזכור. אבל מילות הפזמון נחרתו בליבי.
עמוק בתוך ליבי.
“מישהו מחכה לאוכל? הוא כבר מוכן”. שאלה נזרקה ותשובה לא התקבלה.
הם (אנחנו) עסוקים במשהו אחר. משהו רוחני הרבה יותר.
שעה של התעלות הנפש על הגוף.
לאכול עכשיו? באמת שזה לא מעניין.

ובחושך הזה, כשלא רואים את צבע החולצה או התספורת, רק שומעים את הקולות, ולפעמים גם את הדמעות, צמרמורת עוברת בפנים.
אז אל תסתר פניך…
אני זועק אליך…