חג החירות עבר עליי בניתוק יחסי מענייני עבודה אך השעבוד לסמארטפון הורגש היטיב, בפרט בנסיעות ובטיולים כאשר הסוללה שידרה אותות מצוקה. כאלה אנחנו, מחוברים, מתעדים, מתכתבים ללא הרף, בוחנים את המציאות שלנו מבעד לעדשת המצלמה המהודרת בתוספת אפקטים משפרי איכות. צילמנו את הילדים בפארק והרגשנו שבעי רצון רק לאחר חידוד התמונה וחיזוק הניגודיות או בחירת פוקוס וטשטוש קצוות. כאלה אנחנו, מתרכזים בעיקר.
משועבדים היינו לסמארטפוננו בארעא דישראל. רק לדמיין את חוצניקי ארצנו מתנתקים לדאבל יום טוב פלוס שבת גורם לנו תחושת עליונות דבני חורין מזויפת. יתרון נוסף ליישוב ארץ ישראל מאפשר לנו כמה ימים טובים פחות בשנה, בהם מותר לנו להיות מחוברים לווטסאפ ולפייסבוק, לעדכן על חיינו הצבעוניים באינסטגרם, להרגיש חלק מהברנז’ה בטוויטר ושאר תענוגות מפוקפקים בחסות חבלי הנייד הגאון.
בפרק הקודם ביומן (פרק 1: קבלת ההחלטה) ביקשתי את עצתכם והבטחתי להמשיך לעדכן. מיד לאחר פרסום דבר היומן, רבים ראו בו פתרון לבעיה שלהם וכתבו לי וירטואלית, הן בווטסאפ והן בפלטפורמות נוספות (איך לא), שישמחו לקבל עדכון במידה שאמצא פתרון הולם. מה שיהיה טוב לאיש המתפרנס מעבודה באינטרנט, ייטיב גם עימם. בין הפונים הרבים, קיבלתי עצות מגוונות, חלקן מאנשי מכירות שביקשו לסייע לי בהתמודדותי החדשה. מסתבר שיש יותר מפתרון אחד וחלקם אף הוצעו במערכת התגובות באתר פאשקעוויל.
כיוון שביקשתי להשתחרר משעבוד הדיגיטל והמסתעף בחג הפסח ולבדוק אפשרות לחיים שקטים יותר, דחיתי את כתיבת הפרק השני של היומן לשעה זו. למרות ההחלטה, היה רגע אחד בו הרגשתי שאני חייב לכתוב פסקה או שתיים, רגע של התעלות רוחנית או הארה שמימית, ולא רציתי להחמיץ אותו, תרתי משמע. זה מה שכתבתי מיד לאחר שביערתי את החמץ בביתי:
הרגע ביערתי כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי ועשרת הפירורים העטופים הוכנסו אל קופסת הקרטון שהכנתי מבעוד מועד. על הקופסה כתבתי באותיות בולטות ומאירות עיניים “חמץ” ואנשים שאפגוש מחר בבוקר בשריפת החמץ, לא הולכים לייחס חשיבות לשאר המילים הכתובות על הקופסה, Samsung Note4, למשל. אני כן.
בהתרגשות יהודית טיפוסית, לאור נר מרצד ולצד בן שואל, הטעמתי את מילות כל חמירא וחמיעא ותרגמתי לשתי שפות, עברית וספרדית, כדי שאבין טוב יותר על מה אני מדבר. כדי שכולם בביתי יבינו מה אני עושה בליל בדיקת חמץ אחרי בין הערביים וצאת הכוכבים.
הרהורים מותרים, והיו כאלו רבים. לאחר שסיימתי במלאכת הכשרת הבית והכל הריח הוד והדר עטוף באלומיניום מיוחד וכשר למהדרין, ידעתי שבקרוב משהו נוסף הולך להשתנות. ההחלטה לעבור למכשיר מוגן התעצמה. אני חפץ ומצפה ומייחל לרגע הגדול בו אזכה להתנתק קמעא מהחמץ שבכיס (כשהוא לא מחובר למטען). החלטתי לטפל בנושא מיד לאחר החג.
הנה אני כאן. מוכן ומזומן לעבור את החוויה המטלטלת, לכאורה. תהיו חברים טובים ואחלו לי את מיטב האיחולים שלכם. כנראה אזדקק להם.
אמשיך לעדכן.
6 תגובות
זה קשה אבל שווה מנסיון
השיעבוד הזה הרס לי כל חלקה טובה בעבודה בבית
הסינון זה שינוי במוח בחשיבה שלא הכל מסקרן ולא ה-כ-ל ח=אני חייב
אגב זה גם בקניות לבית ועוד דברים (מותרות בלע”ז) שניתן ‘לחיות’ בלעדיהן.
הצלחה
זה מעולה מוטי. מחכה לפרק השלישי!
קודם כל אתה כותב מאוד יפה ואפשר להתחבר לדברים שיוצאים מן הלב. אפשר להבין מתוך היומן שאתה מאוד מחובר לטלפון שלך ומתקשה להיפרד אבל שואף לכך בכל לבך. מניסיון, אולי זה יהיה לך קשה לוותר על המון דברים במכשיר מסונן ומוגן, אבל זה שווה את זה בסופו של יום. אני מחכה לקרוא את המשך היומן ומקווה שכבר בפרק השלישי תוכל לספר מה החלטת לעשות ואיך להתמודד עם הבעיה שהצפת. מאחל לך הצלחה בהתמודדות החדשה ו… חילך לאורייתא!
הסיפור בהמשכים מאד מעניין ומותח. כבר רוצים לקרוא על הhappy end
על תהסס כל כך ותתקדם עוד פסיעה קדימה.
כך בחשבון שהעומד על רגל אחד מתעייף בסוף, וגם לא מגיע לשומקום.
יאללה! קדימה! ברוך הבא לעולם הישן המאושר והרגוע (יחסית…)
חזק, נראה אולי גם אני יקבל השראה לעשות זאת,
כבר הרבה זמן יש לי מחשבה לעבור לכשר… מאמין שהדרך שלך תשפיע על שלי.
כל הכבוד אני גם שוקל מעבר לטלפון מוגן מטלפון פשוט כשר…
מנחם מהספסל…..