במגזר החרדי כל אחד יכול לכתוב בעיתון

מאת: יהודה פולק / בקהילה

עם יד על הלב: מי שגמר לקרוא את כל העיתונים מהחג ונשאר לו עוד כסף וזמן פנוי כדי לקנות את הגיליון הנוכחי הוא בלי ספק אדם משועמם מאד. זה האדם שאני כותב לו עכשיו את הטור הזה, והשאלה היא כמה כבר משנה מה יהיה כתוב בו. (אגב, משועמם יקר, אם אתה כבר כזה חסר מעש, למה שלא תכתוב בעצמך בעיתון? אני למשל עושה את זה כבר שנים ומרוויח לא רע).

מה שכן, שכחתי לציין שהחגיגה כלל לא נגמרה, כיון שתיכף אחרי סיום העיתונים מגיע תורן של ההקפות השניות, דהיינו טורי ביקורת העיתונות למיניהם שמתפרסמים אחרי החג. לאנשים היקרים שטורחים לכתוב את הטורים הללו: תנו לי להגיד לכם משהו. עד החג הבא אף אחד כבר לא יזכור למרבה הצער את ביקורתכם הנבונה והצודקת. השערים המסוגננים ייראו אותו דבר. גם הפרויקטים הגרנדיוזיים יהיו שם באותה מתכונת. וכמובן שגיאות הכתיב החמודות וכיתובי התמונות המופרכים.

בילדותי נהגתי לפתוח את כל הספרים בספרייתנו כדי לבדוק אם בהתחלה מופיעה הפיסקה המרתקת הבאה: “כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לספר בלא שגיאות. אם מצאת שגיאה נא להודיענו ונתקן במהדורה הבאה בע”ה. ושגיאות מי יבין ואתנו תלון משוגתנו. וה’ הטוב יכפר”. נקיי הדעת היו מוסיפים התנצלויות כהנה וכהנה. אני עד היום מחכה למהדורה הבאה של חלק נכבד מהספרים הללו כדי לבדוק אם השגיאות אכן תוקנו, אבל כנראה שהמחברים הנכבדים הבינו שעצם הוצאת הספר הייתה שגיאה גסה ונמנעו מלחזור עליה.

בעיתונות החרדית, מכל מקום, שגיאות הן לא גזירת גורל אלא אסטרטגיה מחושבת היטב. תארו לעצמכם למשל קורא תמים שנוטל לידיו גיליון חגיגי ומתחיל לקרוא בעניין רב. כבר בשורות הראשונות הוא שם לב שמדובר בטקסט מהוקצע, מדויק ומנופה ללא דופי ומשהו נראה לו חשוד מאד. אחרי עוד כמה משפטים מנוסחים היטב הוא כבר מבין שלקח בטעות את העיתון הלא נכון רח”ל. ברוך ה’ שקוראי העיתונים החרדים לעולם אינם צריכים לחשוש שמא נפל לידיהם חומר קריאה פסול חלילה, כיון שהטקסטים ההיימישים להפליא מעידים כאלף עדים על קדושתם וכשרותם.

אגב, זה מכבר השגחתי בתופעה חביבה שקנתה לה שביתה בעיתונינו, והיא השימוש הליברלי הנדיב במונחים רבי רושם במקומות שבהם המילה המקורית לא רק מספיקה בהחלט, אלא גם הרבה יותר מתאימה.

משל למה הדבר דומה: הרבה יהודים יקרים שאני מכיר נהנים למשל לומר לפעמים ‘שני מלים’ במקום ‘שתי מלים’ כיון שהם מרגישים שהצורה הזאת הרבה יותר דקדוקית ומרשימה. מין שפה גבוהה כזו. בדרך כלל למרבה המבוכה זה קורה דווקא בהזדמנויות חגיגיות כגון נאום ציבורי או ראיון חשוב לתקשורת, שהרי בשפת הדיבור הרגילה למי יש זמן לדקדוקים מעין זה – אומרים שתיים וזהו. כך קורה שדווקא כשהדובר מתאמץ במיוחד להישמע ייצוגי מתפלקת לו אחת השגיאות המביכות.

בעיתונות החרדית יש ברוך ה’ מגיהים שמוודאים שלא יקרו דברים כאלה, אבל גם הם מתקשים להתמודד עם כותבים שלא מוכנים להסתפק באוצר המלים המשעמם של העברית התקנית ומנסים לשכללה לצרכיהם ללא אבחנה.

מקוצר המצע אתן רק כמה דוגמאות שאהבתי במיוחד מהעת האחרונה. ‘נורמטיבי’ במקום ‘נורמלי’ אולי נשמע מכובד ומרשים, אבל לעתים קרובות מדובר בניסיון לגרור מילה מתחום הקרימינולוגיה לחיי היומיום. יוזמה ספונטנית של אברכים לסיים מסכת סוכה עד סוף החג הופכת בעלון השכונתי ל’מיזם’. ולכתוב שפלוני חש מועקה אחרי שיחה מדכדכת עם ילדו הבטלן כבר גם כן לא מספיק, ולכן ישתמש הסופר הנכבד במונח (שלא לומר ‘מינוח’) רפואי מתחום הקרדיולוגיה שנראה הרבה יותר טוב: ‘תעוקה’. כל הדוגמאות הנאות הללו הן אולי נורמטיביות, אבל בהחלט לא נורמליות.

טורו של יהודה פולק מתפרסם בעיתון ‘בקהילה’