מיומנו של תקציבאי • פרק 6 (אחרון בסדרה)

אני מבקש. אני מתחנן. אל תדברו איתי היום. בבקשה. גם אם זה דחוף.

היום מתקיים אירוע הפתיחה של נארוצי בדימונה. הלקוח מצפה ללא פחות מצוותי תקשורת של ערוץ 2, ערוץ 10 והערוץ הממלכתי, שלא לדבר על כתבי הצרכנות והרכילות של ידיעות אחרונות, ישראל היום ומעריב. תכל’ס, הוא עתיד לפגוש היום את תנחום מ’בכותרות’ (המערבב הלאומי), אנשי השיווק של ‘גרדום איתן’, הרב שוורצמן ושותפיו מ’הקול קורא’, עוד אנשי שיווק ומכירות, בעלי העיתונים ודומיהם. גם מלכי מ’השורה התחתונה’ הבטיחה שתבוא. הבטיחה.

האמת היא שהדרישות שלי מאנשי המדיה לא גבוהות במיוחד. חיוך מאולץ והבעת התעניינות מזויפת – בזה הם אמנים – ממש יספיקו.

09:18

אהה, שכחתי להגיד לכם: אני בדרך לדימונה. אמנם האירוע מתחיל רק בחמש אחר הצהריים אבל הבוס אמר שחשוב מאוד להראות ללקוח שאנחנו איתו ולא משאירים אותו לבד לרגע. אני שותה הרבה קפה כדי שהלשון שלי לא תתייבש. בכל זאת, יום שלם של ליקוקים ללקוח.

תרצה מהיח”צ גם פה, מקללת בכל פה את הלקוח על שהוציא אותה עשר דקות מוקדם יותר מהבית בעוד הוא מתבשם מנוצות כריתו שעה נוספת. “מה הוא חושב לעצמו?”, זו כמובן שאלה רטורית. שנינו יודעים בדיוק מה הוא חושב לעצמו. הוא חושב שהוא הבוס שלנו. ברגע של כנות, אני מוכן להודות שהוא גם קצת צודק.

תרצה, כמו כל תקציבאית יח”צ ממוצעת, אוהבת לדבר. למען האמת, אנו נחטא למושג ‘אהבה’ אם נגדיר את תרצה ‘אוהבת לדבר’. לדבר זה החיים שלה, היא נושמת דרך מילים שיוצאות לה מהפה. הבנתם נכון מאוד. היא לא סותמת לרגע. שעות של נסיעה והיא מעבירה לי שיעור בהלכות לקוחות ובוסים, משל הייתה מרצה בפקולטה למדעי הקומבינות.

כל ניסיון של השחלת מילה מצידי נחסם בברוטאליות. אחרי ניסיון או שניים, אני מפקיר את אוזניי לשטף דיבורה ומייחל שהיום הזה ימשיך טוב יותר. הוא לא.

12:00

הלקוח מקבל את פנינו: “רק עכשיו מגיעים?”. השאלה הזו, שנשאלת מצידו ספק בהלצה ספק ברצינות, מנערת ממני כל בדל אמפתיה שעוד נשאר לי לאירוע הזה. “האמת היא שיצאנו בשבע בבוקר אבל איזה גמל התהפך בדרך… אנחנו מצטערים”. התשובה הזו מספקת את שושי, למרות שהיא יודעת שכל קשר בינה לבין המציאות אפילו לא מקרי.

טלפון לקייטרינג ‘סבתא ונכד’. “מה קורה, מתי מגיעים?”, אני שואל. “הכל בסדר, מאיר. עוד שעה מסיימים להעמיס ויוצאים לדרך. אל תדאג. יהיה בסדר”. אוהו אני דואג.

בינתיים, תרצה ואני במאמץ משותף מנסים להנמיך ציפיות אצל הלקוח תוך צביעה בצבעים עזים ומרשימים את האנשים שיופיעו, רק כי אין להם ברירה.

15:42

השעות חולפות להן לאיטן. כבר הזזנו את הרולאפים לכל צד אפשרי של הסניף. תרצה בדקה שוב ושוב שלא חסר כלום בתיק עיתונות. השי (דיסק אונקי עם חומר של הלקוח), פולדר מהודר (עם הידיעה מודפסת), תמונות (וכו’ וכו’). ‘חבילת האכזבה’ אני קורא לזה. כל פעם מחדש, אנשי המדיה מתאכזבים לגלות מה יש בתוכה.

16:45

החבר’ה של ‘סבתא ונכד’ מופיעים. מזיעים כמו סוס אחרי מירוץ אולימפי. מסתבר שהמשאית המקרטעת שלהם לא יכולה להכיל את קירור החלק האחורי והקדמי גם יחד, אז הם ויתרו על המזגן לטובת הפוטיפרים. האמת, יש להם מזל.

יאמר לשבחם שהם מיומנים בטירוף. תוך עשרים דקות עומד לו בר מושקע שנראה הרבה יותר יקר ממה ששילמנו עליו. נכון, הוא נראה הרבה פחות יקר ממה שהלקוח שילם, אבל מה זה משנה. הסברנו להם שאוכל כשר זה סיפור יקר מאוד.

17:10

ראשונות מגיעות רחלי מ’חדיש בחריש’, שאני אישית מופתע שהיא בכלל נמצאת ברשימת התפוצה של תרצה, מה שלא מפריע לי לספר ללקוח כמה איכותי העיתון הזה שמעולם לא ראיתי, כשלאחריה צועדת בסך רוחמי מ’עולם היהדות’. זו האחרונה רכשה לעצמה, ובצדק, שם של כזו שלא מפספסת אף אירוע מתוקשר או מסיבת עיתונאים במגזר החרדי. עדים אמינים ומפוכחים מוכנים להישבע בספרי התורה של כל בתי חב”ד בעולם שהם ראו אותה בשתי מסיבות עיתונאים שונות שהתרחשו בעת ובעונה אחת. אני מאמין להם.

את פרס ההופעה המרשימה ביותר קוטפים ללא ספק אנשי ‘גרדום איתן’. אלו מופיעים ברכבים שלא היו מביישים חניה של חתונת אוליגרכים במוסקבה ובחליפות מהודרות שתואמות את צו האופנה האחרון בשטיחים האדומים של הוליווד. איי איי איי, היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.

החמולה של ‘הקול קורא’ מופיעה אף היא על שלל סכסוכיה ודורות ההמשך של בעלי העיתון. הגדרות תפקיד אף פעם לא היו הצד החזק של העיתון הזה, חוץ משוורצמן, לו יש הגדרה, שגם היא משתנה מפעם לפעם. הוא לא בדיוק זוכר איך כותבים אותה.

תנחום, המערבב הלאומי, מופיע גם הוא בלוק חגיגי והמקום מתחיל לקבל אט-אט צורה של אירוע מכובד. זוכרים שמלכי הבטיחה שהיא תגיע? בסופו של דבר היא שוב “עם הילד אצל הרופא” אז היא שלחה כתב שאני מסופק קשות אם הוא יודע לחבר אות לאות, שלא לדבר על מילה למילה.

18:16

הלקוח סמוק הלחיים, שרגליו כואבות מהעמידה בחום הדימונאי במשך יום שלם, ולחייו דואבות מאומץ חיוכו הרחב, מבקש לשאת מילים. הוא פותח בהיסטוריית המפעל אותו הקימו שני ילדים בני 15 באיטליה. אני תוהה אם אותם קליאופטרו ואלחנדרו שיערו בנפשם שהמחסן הקטן ששכרו בחמישים פזו לחודש יהפוך להיסטוריה, ומגיע למסקנה המתבקשת שלא היה להם מושג.

את השיעמום שבדבריו מנסים להפיג ליצני החצר במגוון קריאות ביניים ציניות, אותן הלקוח מפרש כשאלות כנות המביעות התעניינות בהיסטוריה של המוצר, ההווה ועתידו המזהיר. התשובות הרציניות שלו מגבירות את הגיחוך, אך הוא, כמי שחי בעולם משלו, לא משית לכך את ליבו.

בכל זאת, לא בכל יום זוכה ניסים מ’נארוצי’ לנאום מול ‘אשפי התקשורת’ של המגזר השמרן ביותר במדינה.

20:41

את הדרך חזור אני מבלה במחשבות עליזות על היום בו אעבור לצד הלקוח. זה שמיליוני תקציבאים ותקציבאיות מכל העולם נולדו לשרת. אלו שבאבחת מייל פוסלים עבודה של שנים. אני מבטיח לעצמי לא להיות כמוהם. מיד אחר כך אני מבטיח לעצמי שוב לקיים הבטחות.

אפילוג

חברים יקרים, תם אך לא נשלם יומני היקר. תודה לכם על שותפות גורל, על תגובות עידוד וביקורת. תודה על שהייתם שותפים פעילים במסע שלי אל תוך תפקידי. תודה לכם על מי שאתם.

תודה ענקית לחוצניק שהיה ראשון הקוראים ולא חסך בביקורת בונה ובמילה טובה. תודה גם על ידידות אמיצה שמתקיימת גם מחוץ לכותלי הבלוג הקדוש הזה. תודה לאכסניית היומן על פלטפורמה איכותית ומכובדת.

ואחרונים חביבים, אנשי הצוות במשרד, הלקוחות, חברי מערכות העיתונים וכל העוסקים במלאכה הקדושה על היותכם מעניינים מספיק.

אוהב, מאיר.

מיומנו של תקציבאי • תקציר מכל הפרקים

פרק 1 • קוראים לי מאיר, אני תקציבאי • שנה שניה במקצוע, בשלב שבו ההתלהבות מפנה אט-אט את מקומה לתחושת מועקה • זה לא שאני לא אוהב את העבודה שלי, חולה על חלק מהלקוחותשלי ומת ליום שיתנו לי להציג קריאייטיב. אבל יש משהו בתהליך הזה, שהייתי שמח לשתף אתכם • אתם מוזמנים לקרוא, להגיב, להכפיש חופשי, להזדהות, לרחם או לשמוח • מה שתרצו

פרק 2 • בפגישה אצל הלקוח מתיישבים: הבוס, הסופרוויזרית, מנהל הקריאייטיב, תקציבאית היח”צ ואנוכי הקטן • נגדנו (תרתי משמע): המנכ”ל, מנהלת השיווק, מנהל המכירות ועוד איזה מישהי שהגדרת תפקידה לא נהירה לי • המנכ”ל מונה את נתוני המכירות במגזר הכללי ועורך השוואה בלתי הגיונית בעליל עם הצריכה במגזר החרדי • איך הבוס שלי מגיב? • רשמים מהפגישה

פרק 3 • מאיר מגיע למשרד בבוקר יום חמישי עם אנרגיות חיוביות במיוחד, מתרווח בעמדתו ומגלה שמישהו שלח מייל בהול והיסטרי בשתיים בלילה • לא חולפת שעה קלה וכולם מתכנסים לישיבת צוות שגרתית. הטלפון שלו מצלצל, הבוס מתעצבן, ולמרות שזו שיחה חשובה מהלקוח – הוא מתעלם • כך נראה יום חמישי במשרד של מאיר • מה, גם אצלכם ככה?

פרק 4 • רחלי ממקומון ‘חדיש בחריש’ (עם תפוצה של 472 קוראים), מבקשת ממאיר מודעה • מלכי מ’השורה התחתונה’, דורשת עמוד בלעדי (כדי למנוע את פיטוריה) • הרב שוורצמן מ’הקול קורא’, קופץ לביקור במשרד (לגמרי במקרה) • תנחום מ’בכותרות’, משגר מייל תפוצתי עם הוראות מדויקות • תכירו: מאיר שלנו (תקציבאי בודד), מתמודד עם מנהלי השיווק החזקים מהמדיה החרדית

פרק 5 • אור גדול בוקע מחדרו של שי, מנהל הקריאייטיב במשרד ‘תובנות אגרסיביות’ • היום הם יוצאים לפרזנטציה עבור מכרז ללקוח חדש, ושי אוהב להכין רעיונות קריאטיבים כשאין לקוח שמסרס אותם • את המידע על המתמודדים מולם הבוס הביא לפני יותר משבוע • בחלל המשרד מרחפת אופטימיות זהירה: “אין מצב שאנחנו לא זוכים” • וזה שוב התקציבאיהמוכשר שלנו שמביא רשמים מהפרזנטציה