הכתרת ‘פרסומאי שליט’ כמנצחים – מיותרת

די. כמה אפשר לקרוא על המהלכים ‘המבריקים’ שנעשו על ידי פרסומאים ויחצנים מטעם משפחת שליט, בהתנדבות מלאה כמובן, שהביאו לשחרורו המיוחל של גלעד.

פרסומאים ויחצנים כותבי המאמרים, יצאו מגדרם בניסיון לקלס ולשבח את עמיתיהם למקצוע, אלו שטיפלו בפרשת שליט, למרות שאין הם מכירים אותם.

“המסע לשחרורו של גלעד שליט”, קראו לעבודה הסיזיפית הזו, וייחסו את הניצחון לאנשים שעמדו מאחורי הקלעים ודחפו את האייטם כל אימת שרק יכלו לקדמת הבמה, הסתירו את הפינות האפלות והאירו באור יקרות זורח את הרגש האימהי המסתתר בכל אבא ובן.

ראשית, אין בכוונתי לבטל את עבודתם ולהצהיר כי לא הייתה כאן הקרבה, חוסר שעות שינה ועבודה חשובה למטרה חשובה לא פחות (עבור בני המשפחה). כמו בהרבה מקרים טראגיים אחרים, גם שליט זכה באנשים טובים שהציעו את שירותם בהתנדבות, תמורת קרדיט כמובן, ואם אפשר גם לעזור וגם להתפרסם אזי מה טוב ומה נעים.

כשקראתי את המאמר הראשון המייחס את שחרורו של שליט לקמפיין הגדול – שתקתי. קראתי עוד אחד וזה התחיל לדגדג לי באצבעות, אבל התאפקתי. ואז בא עוד מאמר, ועוד אחד. חשבתי שלא אראה עמדה אחרת, מבט אחר, זווית שונה.

עד שראיתי את רביב דרוקר בערוץ 10, עונה לכסילים כאיוולתם. אף הוא לא ביטל במחי שידור-חי את עבודתם הראויה לשבח של היחצנים מטעם, אך לא ייחס להם את ‘ההצלחה הכבירה’.

אינני מצטט בצורה מדויקת, הלא זכרוני כנראה מטעני, אזי תסתפקו בעיקר הדברים: “אם שואלים אותי”, אמר דרוקר למרות שאף אחד לא שאל אותו, “לא הייתה כאן הצלחה של הפרסומאים. יש לזכור שגלעד נמק בצינוק חמש וחצי שנים והוא לא שוחרר כעבור שנה של קמפיין מאסיבי”.

עוד אמר דרוקר, ובצדק: “המחיר מצד החמאס רק הלך וגבר ככל שהקמפיין התעצם. אם היה פעם קמפיין לפדיון שבויים שהצליח, היה זה הקמפיין להחזרתו של אלחנן טננבוים. הוא לא היה חייל צה”ל אלא עבריין שנחטף, ובכל זאת הקמפיין נגע ללב והוא הוחזר ארצה”.

דרוקר לא הרחיב בנושא משום שזה לא היה הנושא לשמו הוא התכנס באולפני ‘לונדון את קירשנבוים’. אבל המסר הוא המסר.

הפרסומאים עבדו טוב, אין ספק, אבל חלאס. כל הקו-לו-לו הזה סביבם באמת מיותר.

הריעו לערבות ההדדית של עם ישראל, הצביעו לביבי.