כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
WebDuck
בניית אתרים
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
מילר פוינט
משרד פרסום
מרכז העניינים
חינמון ארצי
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: ינון פלח עורך משנה ברשת קו עיתונות דתית.

את הביטויים האלה תוכלו למצוא רק בעיתונות החרדית. זה הייחודיות שלה. להלן מדריך קצר, למתקשים בהבנת הנקרא.

מעמד מרומם ומרגש

נכון, אף אחד לא אוהב לקרוא דיווח אודות מעמד עלוב ומשעמם. אבל בין מעמד בינוני ואפור בהשתתפות 200 איש, לבין מעמד מרומם ומרגש, הפער גדול. כמה גדול? הרבה יותר מהפער בין המציאות לבין הדיווח אודותיה בהודעה לעיתונות.

חוצמזה, לא כל מעמד הוא מרומם, ודאי לא מרגש. יש מספיק אירועים אפורים, משעממים, נטולי חיות של ממש, אבל חייבים לדווח עליהם, יען כי אחד המארגנים, היה בעבר בן דוד רביעי של אחד מכתבי העיתון ולא נעים להגיד לו שאין מקום להכניס ידיעת יחסי ציבור שלא מעניינת איש, כולל את השלושים ושלושה איש שהשתתפו באירוע. גם הם, לא הטריחו עצמם להשתתף מפאת חשיבות הכינוס, אלא מאותה סיבה שהידיעה הזו מוצאת את דרכה אל העיתון.

מעמד היסטורי

איך יכול עיתון אחד לדווח במשך שנה שלימה על 50 או 60 אירועים שונים וכולם תחת ההגדרה ‘מעמד היסטורי’? ילמדנו העורך הנכבד, כמה אירועים היסטוריים יש ביהדות החרדית בשנה? במחשבה שנייה, כשעורכי עיתונים מבקשים לשכתב את ההיסטוריה או לכתוב אותה מחדש, מה לנו כי נלין על תיוקם של האירועים ומעמדם ההיסטורי.

רבבות השתתפו בכינוס

יכול להיות שמתמטיקה היא לא המקצוע החביב על עורכי עיתונים, אבל יש רף מינימלי הנדרש מאדם המספק אינפורמציה לכמה אלפי בתים בישראל. ממתי רבבות בני אדם יכולים להצטופף ב-3000 כיסאות? אפילו רבבה אחת לא תצליח להידחס גם אם יתכסו שישה בטלית אחת ושלושה בכיסא אחד. גם אף נוסיף את כל המשתתפים שצפו באירוע במעגל סגור שהועבר למסדרונות הסמוכים שהיו מלאים עד אפס מקום, וגם אם נחשב את כל אלו שהאזינו לאירוע ב’קול הנייעס’, כולל אלו שרק התכוונו לשמוע ולא זכרו את המספר, לא נגיע לכדי רבבה. זה לא מפריע לכם לקרוא למחרת בבוקר דיווח על רבבות שהתכנסו לכינוס לחיזוק עולם התורה בבנייני האומה. כינוס היסטורי, אגב. תבדקו טוב, מתמטית, זה בלתי אפשרי, אלא אם כן, בלהט הדיווח אודות המעמד המרגש והמרומם, הגיע כותב הידיעה למסקנה, שבנייני האומה הריהו כאהל מועד, בבחינת מעט המחזיק את המרובה. אבל בל נחשוד בכתב תמים שעד כדי כך נסחף עם דמיונו הפורה.

המוני העם שבשדות

זה לא סוד שהעם מתחלק לשני חלקים. העם שבשדות והעם שלא בשדות. בדרך כלל העם שלא בשדות הוא שמחזק את העם שבשדות ולא להיפך. המשפט הזה נכון גם כשמדובר בשנת שמיטה, כשהעם שבשדות כבר לא ממש חורש וקוצר. זה לא מפריע לכותב לעבור על מלאכת זורה, ולזרות חול בעיני קוראיו.

חילול שבת המוני

גם פתיחתה של חנות אחת בעיצומה של השבת, תזכה בהגדרה ‘חילול שבת המוני’, שמחייבת מחאה רבתי וזעזוע עמוק בכל שדרות היהדות החרדית (הידעתם שהיהדות החרדית בנויה משדרות?). הרי יחד עם ארבעת הקופאיות ושני מנהלי הסניף ועוד כמה קונים יוצאי הפיליפינים, כבר הגענו להמונים. זה אומנם לא אותה משמעות של ‘המונים הגיעו לכנס המרומם והמרגש’, אבל בכל זאת, כיוון שבחילול שבת עסקינן, כל אחד הריהו שקול כנגד כל אלו שאינם שומרי שבת, ומן הדין למחות כנגד כל המחללים.
אגב, לגבי תחנות דלק הפתוחות בשבת, אין צורך למחות. אולי בגלל שלא מדובר בחילול שבת המוני. אחרי הכל, כל אחד מגיע עם רכבו הפרטי, מתדלק וממשיך לנסוע בלי שאף אחד ישים לב. מעניין מה יהיה הדין, בנדון שבו אוטובוס עמוס נוסעים של ‘אגד’ שהגיע שעה לפני צאת השבת לתדלק בצומת גולני, האם צריך לארגן כנגדם משמרת מחאה, או שעליהם נאמר, הנח להם לישראל בת שישים, שכבר תש כוחה ממלחמות דת?

פרצה חמורה בחומת…

סוג של עליית מדרגה אחרי חילול שבת המוני. כאשר שתי חנויות סמוכות ומעלה, פותחות את שעריהן בעיצומה של השבת, מדובר בפרצה בחומה, שמחייבת מלבד כתבה נרחבת, גם מאמר מערכת ארוך ומנומק. שהרי כידוע למילים יש כח לא רק לפגוע במטרה, אלא גם לסתום פרצות בחומה. שנאמר: כל מילה בסלע.

גדולי ישראל הביעו את התפעלותם

לרוב, המשפט הזה מגיע כאשר אחד מגדולי ישראל משתתף בכינוס ישיבתי, או לחילופין כאשר תלמידי תלמוד תורה או ישיבה קטנה, מגיעים כדי להיבחן על הנלמד בתקופה האחרונה. איכשהו, תמיד הכתב יודע לספר שגדולי ישראל הביעו את התפעלותם. טוב, ברור לכם שאף אחד מגדולי ישראל מעולם לא הביע אכזבה מילד בכיתה ח’ שלא הבין את המחלוקת בין רש”י ותוס’ על בוריה. תמיד מביעים התפעלות. לא ברור איך המידע המסווג הזה דולף כל פעם לאוזנו של העיתונאי. אולי מישהו מבני הבית דאג לעדכן את הכתב הנמרץ, שאותו גדול בישראל הביע את התפעלותו. אי אפשר לתאר במילים הבעת התפעלות. אתם צריכים לנחש לבד, את המשמעות הנשגבת הטמונה בביטוי הזה. אנחנו, מכל מקום, הפסקנו להתפעל מידיעות שבהם מדווח שגדולי ישראל הביעו התפעלות. אתם יודעים, התרגלנו כבר.

הגיעו מים עד נפש

לא, לא מדובר באברך שטבע במקווה ל”ע. סתם הגיעו מים עד נפש ואי אפשר כבר לסבול את המים הזדונים שמתעקשים להגיע בכל פעם מחדש עד נפש. בהחלט יכול להיות שמדובר במים קרים שהגיעו עד נפש עייפה. אבל אף אחד לא מספק הסברים. לעולם לא תוכלו לדעת איפה זה יוצא בדיוק עד נפש? איך מתרחש התהליך הזה? מאיפה המים מגיעים? האם מדובר במים שלנו או בסתם מים מינראליים נטולי חיידקים? אף אחד לא יודע להסביר. ובכלל, מה האינטרס שלהם להגיע כל פעם עד נפש? מים, מטבעם, יורדים למקומות נמוכים, ורק מי שהנפש שלו נמוכה, כתלמידי בלעם וכדו’, יכול להגיע למצב שהמים הגיעו עד נפש. הלא כן?

דרישה חד משמעית

להלן כותרת סטנדרטית: ח”כ פלוני אלמוני דורש מיו”ר הכנסת, משר האוצר, משר החינוך וכו’, להשעות, לקצץ, להוסיף, לבטל, להורות, להתנצל וכו’ וכו’ וכו’. הח”כים החרדיים כבר לא יודעים לבקש, לעשות השתדלות, או לפנות אל הנמען. משום מה, הם תמיד דורשים. ולא סתם דורשים, בנחרצות. כי דרישה שאין בה נחרצות, כאילו לא נדרשה. וכדי לקבל שכר על הדרישה, הם ממהרים לדווח על כך לכל לבלרי תבל, כדי להיות גם ‘נאה דורש’.

לאור פעילותו הנמרצת של ח”כ…

חברי כנסת חרדים מעולם לא פועלים בשאננות. תמיד הם נמרצים. תמיד פועלים מסביב לשעון. על כל הישג של ממש, לרוב תמצאו שלושה דיווחים בשלושה עיתונים שונים, על שלושה חברי כנסת, שחובשים שלושה כיסויי ראש שונים שפעלו באותה נמרצות למען אותה מטרה נעלה, של חיבור קו טלפון למשפחה האומללה, או על אישור תקציב לריבוד כביש ברחוב של 20 מטרים. העיקר שכולם פעלו בנמרצות.
לגודל הבלבול, הצטרף לאחרונה עיתון נוסף למערכה, כך ששני חברי כנסת מאותה מפלגה, יכולים לדווח על אותה קורת רוח בקרב אותם אנשים, אבל בעוד עיתון אחד יעניק את הקרדיט לח”כ איקס, העיתון השני יעניק את אותו הקרדיט לח”כ אחר שטוען שחברי מפלגתו שמו עליו איקס.

הלם וזעזוע בכל שדרות היהדות החרדית

יכול להיות שכמו מרבית קוראי העיתון, אין לכם מושג במה עוסקת הידיעה. רק כאשר תסיימו אותה, תיווכחו לדעת שמלבד העורך ועורך הלילה, איש לא ידע על החפירות הארכיאולוגיות שהחלו באישון לילה, רבע שעה לפני ירידת הגיליון לדפוס. זה לא אומר שלא צריך לדווח על זה, אבל ממתי הספיק ההלם לשרור בכל שדרות היהדות החרדית? איך הספיק הכתב הנמרץ לאגור אינפורמציה חשובה זו, בדקות שנותרו עד ירידת העיתון למכבש הדפוס? או שאולי מדובר בידיעה שהקדימה את זמנה, וכוונת הכותב לזעזוע שעתיד לפקוד את קוראי הידיעה? באמת שאינני רוצה לייחס ידיעה מסוג זה, לכאלו שלהם ניתנה הנבואה מיום שחרב בית המקדש.

הותר לפרסום

כאשר ידיעה שהוטל עליה חיסיון מותרת לפרסום, ההיגיון אומר והאתיקה העיתונאית מחייבת, לדווח על כך לקוראים. רק חבל, שהדיווח על כך מגיע לקוראים האינטליגנטים, רק שלושה ימים לאחר הסרת צו איסור הפרסום. שיזרקו כבר את הטלגרף ממערכת העיתון. שמישהו יקנה להם פקס.

אישי ציבור מזהירים

אתם יכולים לקרוא ידיעה שלמה בת 1200 מילה, המתפרשת על פני כמעט עמוד שלם, מבלי שתקראו בה שם אחד של יצור בשר ודם. אפילו כותב הידיעה נראה כאילו נולד להורים חסרי אמצעים שהעניקו לו שם בן אות אחת בלבד ומשפחה עם שם כוללני של מי שאבות אבותיו שרו בבית המקדש. בגוף הידיעה לא תמצאו שם אחד שיסגיר מי עומד מאחוריה, ועל מי, למען השם, מתכוון המשורר. תמצאו שם רק ביטויים כדוגמת “אישי ציבור מזהירים”, “מחנכים והורים רבים”, “גורמים העוסקים בחינוך”, “ראשי מוסדות”, “מנהלי תלמודי תורה”, או אפילו סתם “לטענת יודעי דבר” או “אחד השכנים”. מה עם אמינות בדיווח, כדי שלא נחשוד שהכתב פיברק את הידיעה? חלילה, למה שנחשוד. איזה אינטרס יכול להיות לכתב שלא מזכיר את שמו ואת שם מרואייניו???

יצוין כי…

אתם עומדם לקרוא את אחד הסודות השמורים של העיתונות החרדית. כשהעורך מבקש ידיעה בת 400 מילה, בזמן שגם אחרי מתיחת סדום, אי אפשר לגרד 200 מילה כולל כותרת וכותרת משנה, עובר הכתב להשתמש בפתרון היצירתי העונה לשם ‘יצוין כי’. מהרגע ששתי מילות הקסם הללו נכתבות, הכתב יכול לדווח על כל נושא העולה על רוחו, גם אם הקשר בין הנושא השני לראשון, קלוש עד אינו קיים. אף אחד לא באמת בודק איפה זה יצוין.

כאמור, כזכור, כפי שדיווחנו

בדרך כלל שייך למשפחת ה’יצוין כי’. כאן לא מדובר בשינוי נושא בעיצומה של הכתבה, אלא על הכפלתה בתוך כתבה אחת. לא, לא ממש עושים העתקה של הטקסט כדי להאריך את הכתבה, אלא פשוט מוסיפים את אחת ממילות הקסם המופיעות בכותרת, ומכאן חוזרים לספר את הסיפור מתחילתו בשינויים קלים. שהרי ה’כזכור, אינו הולך על הזכור לקורא מכיתה ו’, אלא על מה שזכור לקורא מתחילת הכתבה. הוי אומר, אתה הקורא לא שם לב, כיצד אני מושך אותך בקריאה, למרות שאין לי יותר מה לחדש לך. זה מאפשר לנו להרחיב את היריעה, בדיוק כפי שהעורך ציווה עלינו.

גינויים חריפים…

אתם מבינים לבד שחבל לגנות משהו, אם אין בו מעט חריפות. אין לזה אפקט, אין לכך משמעות. אם כבר מגנים, שיהיה בחריפות. לא חשוב הנושא, חשובה החריפות. גם אם מדובר במחאה כנגד חקלאים שהחליטו לעבד את אדמתם בשמיטה ולגדל פפריקה מתוקה. המחאה כבר תהפוך אותה לחריפה.

קורת רוח מרובה

נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה חשתם בקורת רוח. יכול להיות שהיה זה כשאחזתם בתעודה החיובית שהילד או הילדה החזירו מהת”ת או מבית הספר. זה הגיוני, זה אפילו מתבקש. אבל לא יכול להיות – באמת שלא יכול להיות – שכל ספר חדש שיוצא ממכבש הדפוס, גורם לקורת רוח מרובה ולבשורה של ממש לארון הספרים היהודי. ודאי לא כשהדיו טרם יבש והכריכה טרם הודקה כראוי. יש בהחלט מקום לדווח על יצירות תורניות חדשות, אבל לא בהכרח חייבים להיסחף עם ההגדרות הדביקות שאינן עולות בקנה אחד עם המציאות.

המופע שרבים חיכו לו

המשפט הזה שייך בעיקר לתחום המודעות. מדובר מן הסתם בהזמנה להצגה לבנות הסמינר, או למיצג אור קולי, המועלה באולם הפיס הסמוך לביתכם. לגודל האבסורד, המשפט שבכותרת ילווה את המודעה גם כאשר מדובר במופע חדש שאיש טרם זכה לראות. מניסיון העבר, לעיתים לא רחוקות, כאשר מבטיחים לנו שמדובר במופע שרבים חיכו לו, הכוונה היא בעיקר לרבים שעמלו על הכנתו וחיכו ליד הקופות כדי לכסות את העלויות. אגב, יכול להיות גם שמדובר במופע שרבים חיכו לו שיסתיים חמש דקות לאחר שהתחיל. כבר היו דברים מעולם. אבל בואו לא נהיה משביתי שמחות. יש גם מופעים נחמדים והצגות מרתקות שרבים באמת המתינו להם.

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

19 תגובות

  1. לא מצחיק. לא משעשע. לא נכון. לא מעניין.

    טרחני. משעמם. נטחן בעבר עד דק.
    פעם בכמה זמן יש מישהו שמגיש לקוראיו המשועממים את המילון הזה באי אילו שינויי עריכה. החל מהפעם הראשונה זה כבר באמת לא מעניין.

    אל תראו אותי כטרחן זקן. אני בשנות העשרים לחיי ואת המטאפורה הזו אני מכיר לא מעט זמן.

    הותר לפרסום, יצויין כי, כאמור, כזכור וכו’ הם מגרעות של העיתונות הכללית והתקשורת האלקטרונית גם.

    איני שייך לעיתונות החרדית, כן שייך לפרסום החרדי. את טורו של ינון אני קורא בשקיקה מדי שבוע. דווקא בגלל זה ציפיתי ממנו ליותר. הרבה יותר.

  2. ינון מהכותבים היותר מוכשרים בעיתונות החרדית.
    סחטיין לכם שהצלחתם להביא פוסט אורח שלו…. אהבתי.

    ולהאיש שהגיב לפני
    אני מצטער לעדכן אותך
    אתה ממש טרחן זקן!!!
    לכתוב על זה – לא מצחיק, לא משעשע.
    זה עניין של טעם, לא אתווכח איתך.
    אבל לא נכון?????
    הרי אתה בעצמך כותב לאחר כמה שורות שזה נכון גם במגזר הכללי…?!!
    כנראה שללכלך קצת את המקלדת בטינופת, זה הדבר הכי קל לעשות אהה?

  3. לינון שמעלי
    כך אתה שומר אמונים
    ונשאר איתנו גם לטוקבקים?

    יפה לך.

    אגב,
    אהבתי את הכתבה, אך מסכים עם זה שהנושא נטחן עד דק שק.

    זה כמו לתת לעורך משפחה חומר לכתבה על ריטלין או על איזה כת שלא זוכר את שמה.

  4. ינון פלח מבריק כתמיד ונהניתי מאד לקרוא ובעיקר להסכים עם כל הנכתב.
    אין ספק שהכוונה היא לעתונות המפלגתית בעיקר שעדיין חושבת שהעוילם
    תמיד אבל תמיד גוילעם.

  5. לצערי לא יוצא לי הרבה לקרוא את הגיגיו של יינון פלח המוכשר אבל כשמזדמן לי אני מתמוגג מכל מילה,
    וגם כתבה זו יפה ושנונה כמיטב הכתיבה של ינון, אהבתי כל מילה

  6. מקסימום
    מי שמכיר את ינון יודע שאין לו את הזמן לכתוב פוסטים אורחים ובטח שלא טוקבקים, אז נא לא ללרלר!
    ינון, תודה רבה על הטור, חזק מתמיד.

  7. יכול להסכים ולהנות מהמילון השנון.
    בשום אופן לא אסכים עם הסגנון המזלזל בעיקרים של דת.
    תלעגו לעתונות המפלגתית, לכתבים ולכל מה שתרצו.
    תשאירו את השבת, השמיטה, כבוד המת ושאר היקרים לנו מחוץ לזה.

  8. לא יודע. לא נפלתי מהכסא.
    בכלל לדעתי ההומור של ינון בקו עיתונות דתית די נמוך. בדרך כלל כולו בנוי על משחקי מילים שמושכות אחת את רעותה, ואין תוכן ממוקד.

  9. מצטער, אבל ינון כתב את הכתבה הזו לפני כמעט שנה. מישהו העלה מהפח וישב להקליד. בכל אופן מגיע לו תודה על המאמץ.

  10. “אני ניהניתי”
    לפחות מהחלקים הראשונים..קצת ארוך מידי..אבל ממה שקראתי אכן נהנתי.

  11. גדול. כאחד שמתעסק הרבה עם ידיעות כאלה, יצוין כי הטור הזה מדויק ומצחיק להפליא וגדולי ישראל הביעו התפעלות מקריאתו. חן חן.

  12. מאיר, ייתכן ובני ברקי צודק בנוגע לפרסום המאמר לפני שנה.
    בין כך או כך, בודאי שלא הקלידו אותו שנית.
    אולי זה היה מוקלד והיה צריך לעשות כמה שיפוצים.
    ההתייחסות להמבשר, לדוגמא, לא הייתה רלוונטית לפני שנה.
    אולי המשורר התכוון בכלל ליום חדש? 🙂

    לפני שפרסמנו את הטור חשבנו שהוא נכתב במיוחד עבורנו.
    אחרי הפרסום קיבלנו המון דשים, בעיקר דרך הטלפון.

    הפנמנו.

  13. הגזאאאמתם!
    דקה לפני העלאת הפוסט נזכרתם שין לכם משהו לכתוב, נברתם בארכיון, ו- אופס, מצאתם משהו?
    ולמה, אם נתנו לכם ד”שים קטלניים, לא התוודיתם מיד? הייתם צריכים לעשות זאת רק אחרי שחששתם להסתבך עם מאיר גל?
    פזיחחה…

  14. קולה,
    אני מדבר בשם עצמי בלבד:

    רק בשעות הלילה המאוחרות נודע לי כי אכן הטור ממוחזר
    (ומשופץ)
    ועד שלא שמעתי זאת מגורם מוסמך לא האמנתי.

    אז זה קרה.
    נו? פאדיחה? לא נורא.

    מקווה שהפוסטים הבאים לא יהיו ממוחזרים
    וגם אם נפשל שוב בהמשך…

    נו? אז מה יקרה?

    נ.ב. מקווה שנהניתם מהפאדיחה הנוראה וחזרתם לקרוא שוב יותר מאוחר, או יום למחרת, כדי להיזכר שוב באחד מהקטעים המוצלחים…

  15. מה? הטור ממוחזר? באמת? איך עשיתם אתזה?
    הרי זה התפרסם בקו עיתונות לפני שנה וחצי?
    השתגעתם ?
    ירדתם מהפסים?
    איזה בלוג מעפנה… פחח
    לא שוים ולא שווים נה נה נה נה נה…

    ייילא תפרגנו פעם אחת לבנאדם מוכשר!
    מיחזור? סואו ווט?

  16. והרי הפרגון:

    כל הכבוד לפשקוויל על ההתעשתות ברגע הנכון. (פרגון 1)
    מברוק על הכתבת סדר היום הפרסומי ללא קשר לצורך הנואל במקוריות.(2)
    כשיש צורך במשהו מדליק, הכתב הכשרוני של פשקוויל מוצא מה לשים on the spot! (שלוש)

    אם תרגישו צורך בפרגון נוסף, פשוט הביעו זאת כאן, ואשתדל להביא פרגון שהוא. אין כל הבטחה שהוא יהיה מקורי. משהו. ממוחזר או לא, מה זה משנה?…

    סתם, טעות אנוש, טעות חוצניק או דינקיס, הכל מתקבל בהבנה ובחוסר טרוניה שהיא.

    תמשיכו לפשקוויל! (לפשל+פשקוויל, כאילו…)

    אנחנו אוהבים את זה בדיוק כך! (פרגון 1!!!…)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן