חגיגי: ביקורת עיתוני חג הסוכות תשע”ד

מאת: הגונז האלמוני

עוד חצי שנה עברה על כוחותינו, ואנו כאן כמידי איסרו חג סוכות או פסח, למפגש הדו-שנתי אודות עיתוני החג החרדיים, המשופעים במוספים, פרויקטים, דיסקים, חוברות ומה לא. בחצי השנה האחרונה, לא אירעו שינויים מסעירים בתחום העיתונות החרדית הכתובה. אף עיתון בינתיים לא סגר את שעריו ואף עיתון לא התפצל ופתח עיתון נוסף, אבל החג הזה, סוכות תשע”ד, כן אירעו כמה הפתעות חביבות מכיוונים שלא ציפינו להם – ועל כך בהמשך.

בשורות הבאות ננסה לבקר מנקודת מבטנו את עיתוני החג החרדיים לסוכות תשע”ד, וכרגיל נציין שהדברים מביעים אך ורק את דעתנו האישית. כל החולק או מסיג על הדברים, יוכל לכתוב את דעתו במערכת התגובות של האתר בו מתאכסנת הביקורת הזו וה-6 שקדמו לה, כבר 3 וחצי שנים (ראו ביקורת קודמת כאן – פסח תשע”ג).

אקדמות מילין

האם הופתענו החג הזה מפרויקט מיוחד או דמות שמעולם לא התראיינה? ובכן, התשובה היא אמנם חיובית בחלקה, אבל לא בדברים גדולים. אין המון דברים שהוציאו מאיתנו התלהבות יתירה, אבל באמת יצאו עיתונים לא רעים עם יבול נאה, אלפי אלפי עמודים שיספיקו לחומר קריאה לפחות עד חג הסוכות תשע”ז.

ההפתעות המיוחדות החג הזה, כאמור קודם, הגיעו דווקא לא מהשחקנים הוותיקים במגרש עיתוני החג של העיתונות החרדית, אלא דווקא משחקנים אחרים, שעד עתה דווקא לא התבלטו יתר על המידה והחג הזה יצאו מהקופסה. כמעט כל העיתונים החרדיים, צריך לציין, התייחסו החג הזה ליובל ה-50 לפטירתו של המלחין יעקב תלמוד, בשלל כתבות וראיונות בכל העיתונים. יאללה, מתחילים.

בקהילה

דווקא לאחרונה ‘בקהילה’ מצליח מעט להשתפר, ובצוות קטן מאד של כתבים – מוציא עיתון לא רע. בחודשים האחרונים עזב את העיתון כתב השטח שלו, להלן שלומי גיל, שערק ל’משפחה’ שם כבר סונג’ר לכתבות השטח המקומיות בארץ וגם קצת בעולם, אולי כמתחרה הישיר של רעהו הוותיק ב’משפחה’, הלא הוא אהרן גרנות. בשביל ‘בקהילה’ מדובר בעזיבה די משמעותית, משום שגיל אכן היה מכתת את רגליו יחד עם הצלם יעקב לדרמן מקצה אחד של הארץ לקצה השני, ומביא עוד ועוד כתבות שטח פרוסות על פני שטחים נרחבים. אך העיתון כבר מצא מחליפים אחרים, שעולים על כדורים פורחים, ומשוחחים עם קופים ונחשים, ועוד ועוד, כיד הקליגר הטובה עליהם.

במסגרת השינויים הבלתי נגמרים ב’בקהילה’, בחודשים האחרונים היינו עדים לכמה שינויים שעבר העיתון, אולי בעיקר בתחום החדשות: חלק החדשות, שדשדש בתקופה האחרונה, זכה לחידוש מרענן בדמות מדור דעות חדש ומרתק, שכבר בתחילתו כתבו בו כמה דמויות ידועות על מגוון נושאים מעניינים. אלא שאויה, כבר כחודש לאחר תחילת המדור החדש – נעלם מדור הדעות מעל גבי העיתון, וכה חבל. לצד זאת, ערכו שינויים נוספים בחלק החדשות, כמו רעיון מרענן – לספר חדשות מהעולם או חדשות מקהילות שונות, באמצעות תמונות. וכך בשורה של עמודים, מפארת את החלק השמאלי של העמוד שורה של תמונות ממקומות שונים, עם כיתוב תמונה קצר המספר את הידיעה בתמציתיות. רעיון חביב. כך גם הוחזר לאחרונה מהבוידעם המדור הוותיק (אולי הכי ותיק) בעיתון, ‘פכים’, ומדורים אחרים נעלמו.

זה הזמן להעיר, שמשום מה בעיתונות החרדית, רובה ככולה, לא הסתגלו לדור המהיר והממוחשב בן ימינו. אמנם בחלקי המגזין של כלל העיתונות החרדית, יודעים לתת כתבות לא רעות ומושקעות לעתים, אך בחלק החדשות – עוד לא למדו את השפה החדשה. מה הכוונה? ובכן: אמנם פעם, כאשר היה יוצא ‘בקהילה’ או ‘משפחה’ אחת לשבוע, היינו למדים רק מהם כי ביום חמישי שעבר, שבוע לפני הוצאת העיתון, אושפז גדול בישראל זה או אחר בבית החולים, וזו הייתה שיחת היום. אותו דבר אם אירעה תאונה משמעותית, או אירוע פוליטי בסדר גודל זה או אחר. אבל האם יש מקום, בדור הסמסים, האתרים החרדיים, מקוו הנייעס וחדרי הקפה בכוללים השונים, לעשות את אותו עיתון בדיוק מלפני 20 שנה? הרי היום כבר רבע שעה אחרי שהגדול אושפז, אין מי שלא יודע. שנייה אחרי תאונה, לכולם יש תמונות. אז מה הטעם לדווח ביבשושיות לעתים שבוע אחרי, על מה שקרה לפני שבוע וכולם יודעים זאת?

בעיתונות החילונית בשנים האחרונות כבר לא מדווחים דיווחים יבשים על מה היה אתמול שכולם שמעו כבר בחדשות, אלא העמודים הראשונים מלאים בפרשנויות, והאחרים – בחשיפות שיש רק לאותו עיתון. בחרדית, לעומת זאת, עוד לא למדו לתת את הערך המוסף שיש לעיתון המודפס על פני הרדיו או האינטרנט. עדיין כותבים דיווחים יבשושיים על מה שהיה שלשום ולפני שבוע. לכן אנחנו מציינים דווקא את ‘בקהילה’ שבחלק החדשות התחיל (רק התחיל!) ללכת בדרך קצת יותר נכונה, ולמשל ממלא כמה עמודים בתמונות, שזה תמיד מעניין, מביא מדור דעות (שנעלם) ואולי יביא עוד שינויים נוספים. ממנו ילמדו אחרים וכן יעשו.

גם מוסף התמונות “העולם החרדי” חזר להיות סוף סוף מוסף תמונות רגיל, שמביא מאירועי אותו שבוע בחצרות החסידים, לחובבי הז’אנר – שככה בדיוק אוהבים אותו, ולא אחרת. כמו כן קשה שלא לשים לב לשינוי הגרפי הבולט במגזין, המעוצב לאחרונה נהדר, ועם תמונות איכותיות ויפות ממצלמותיהם של טובי הצלמים החרדיים.

אגב, גיליון לא רע הביאו ב’בקהילה’ בראש השנה (גם ב’משפחה’). בשער הפציע רבי אלימלך בידרמן, עם פרופיל על מי שמדליק אלפי אנשים בכל העולם עם דרשותיו הנפלאות. חלק גדול במוסף היה תיאור נסיעתו של הרב יעקב ב. פרידמן ל”ארץ הישיבה” בבלרוס וליטא. מרתק מאד, אלא שהכתבה הענקית הופיעה במלואה לפני כמה שנים כמוסף חג בשם “מסע אל ארץ הישיבה” בשעה טובה, ועם אותן תמונות בדיוק. לא מקצועי, אבל פנינו לעיתון חג הסוכות.

המגזין (128 עמו’)

המגזין כולל הפעם 128 עמודים, בדיוק כמו בחג שעבר, ו-9 כתבות (שלא כולן מופיעות בשער) – לעומת 10 כתבות בחג הקודם, פלוס עוד כתבות יח”צ על פני עמודים רבים ל’כללית’ וקק”ל. בשער מפציע הפעם מרן הגר”ש אויערבאך, בפרופיל שהכין עליו תלמידו הקרוב הרב יעקב ב. פרידמן, שכנראה פרסום הכתבה יגדע את הקשר בין הרב לתלמיד הקרוב, אולי. בפרופיל הזה, משלים ‘בקהילה’ שלושה שערי חג בחגים האחרונים – דווקא על גדולי ישראל הליטאים, הגראי”ל שטיינמן, הגר”ח קנייבסקי וכעת הגר”ש אויערבאך, אחרי שנים רבות שהביא את האדמו”רים החסידיים.

אין ספק שלראות את הגר”ש אויערבאך על שער ‘בקהילה’ היה מפתיע למדיי. ב’בקהילה’ רצו כנראה למכור היטב את עיתוני החג, וסברו שדמותו של הגר”ש, שמנהיג לאחרונה פלג מסוים בציבור הליטאי, ‘תמשוך אש’ ובעיקר קוראים ובעיקר רייטינג. ייתכן שהם צדקו, אך למעשה בכתבה עצמה (המתפרסת על פני 20 עמודים) לא מוזכר ולו ברמז הפילוג הליטאי, הפלג הירושלמי, או “עץ”, “נצח” ו”בני תורה”. נאדה. במקום זאת, כותב הרב פרידמן בסגנונו הידוע, סיפורים שונים מחייו של הגר”ש. יצוין כבר כעת כי הפעם, שלא כפעמים הקודמות, לא מדובר בשיחת חג או בתיאור מהבית בפנים במיוחד בשביל העיתון, אלא בתיאור עשרות השנים בהן מכיר פרידמן את הגר”ש. אי אפשר לקרוא לכתבה הזו פרופיל, כי היא בשום אופן לא מביאה סדר כרונולוגי היכן גדל הגר”ש, ואת המקומות בהם כיהן וסדר קשריו עם גדולי הדור. היא כן מביאה סיפורים ועובדות וגם לא מעט על תיאור דמותו, אבל לא פרופיל מושלם. אגב, מילה על השער: בתקופה האחרונה השער מחג לחג נהיה פחות יפה. מול השערים המהממים שמנפיק ‘משפחה’, נותן ‘בקהילה’ שער חביב אך לא מעוצב כדבעי, ועם תמונה של הגר”ש שאינה מספיק חדה וברורה.

בפתח המגזין מפציע “טור אורח” חדש, שהתקווה היא שהוא יישאר, הפעם הוא מופיע בדמות “חדשה” בעיתון, הלא היא אליעזר אייזיקוביץ, מי שכותב בכל שבוע ב’בקהילה’ (ואף ב’משפחה’) תחת שמות בדויים כאלה ואחרים, ועתה נפנה לכתוב דברי תורה בפתח הגיליון.

ב’בקהילה’ לא הסתפקו בפרופיל על הגר”ש, וכדי לאזן לצד החסידי הוסיפו פרופיל נוסף, על זקן האדמו”רים האדמו”ר מטאהש הקנדי. הרעיון חביב, שכן לא כתבו עליו עד היום, אבל לא מושך מידי. כתבה נוספת המובלטת גם בשער היא עם הרב חס”ד הלברשטאם, המשב”ק של האדמו”ר מליואבוויטש, שכתב העיתון בארה”ב התלווה עמו לתחנות בחייו ובחיי בנו ארי שנרצח. קראנו, וההרגשה הייתה שהכתבה לא מספיק מביאה “בשר”. כלומר, אין שם סיפורים מ”הקודש פנימה”, והסיפור של הרצח של ארי לא יכול להחזיק כתבה שלמה, במיוחד כשהוא מתואר בצורת “כתבה בתחנות שונות” ולא בצורה כתבה-מספרת. אנחנו דווקא היינו מביאים אולי יותר סיפורים פנימיים על האדמו”ר מפיו של הרב חס”ד.

כתבה חביבה נוספת מפגישה בין בני גל לנתן שרנסקי, שבזכות הקמפיין של גל יצא מהכלא הסובייטי. אמנם אין איזה ציון משמעותי של 25 שנה עגול או משהו דומה, אך עדיין זו כתבה חביבה ומתאימה לגיליון חג. ‘בקהילה’, כמו שאר העיתונים, מקדיש כתבה לדמותו של המלחין לבית גור יעקב תלמוד, בראיון עם מלחיני החצר מנחם אירנשטיין וחיים שלמה סבינר. בולטת העובדה שהשם “גור” לא מוזכר כמעט בכתבה, לא על אף אחד מהמרואיינים או על תלמוד עצמו, אך כך זה כשהעיתון שייך לחסידי גור, והאדמו”ר העומד בראשם אוסר להזכיר כמעט כליל את השם “גור” בעיתון, וכך הכתבה כמעט חסרה את המילה “גור”, שאמורה להיות די מרכזית בה. את הכתבה מעטרים גם טוריהם של המוזיקאים הוותיקים מרדכי סובול, בן ציון שינקר, יצחק אונגר ויגאל צליק. חביב מאד.

רעיון יפה נוסף במגזין הוא פרופיל (כמדומה לראשונה בעיתונות החרדית) מרתק על ג’יי שוטנשטיין, מי שמממן את הוצאת ש”ס שוטנשטיין המבואר המפורסם. כתבות נוספות מביאות סיפור חביב של מצרי שברח ממצרים עם סיפור חיים, ראיון עם אברום בורשטיין מהכליזמרים וכן ראיון (באיחור) של שלושה מפליטי מלחמת יום כיפור. היה אולי עדיף לפרסם את זה בשבוע לפני, גיליון יום כיפור, במלואת 40 שנה בדיוק למלחמה.

מוסף “100 תעלומות ומסתורין יהודיים” (64 עמו’)

‘בקהילה’ “גונב” הפעם ל’משפחה’ את הזכויות על הרעיון המקורי בהוצאת מוסף אלבומי (המודפס לרוחב במקום לאורך), ולאחר שמשפחה עושה זאת החג הזה בפעם השלישית, בקהילה עושה זאת בפעם הראשונה. הנושא: 100 תעלומות שונות. כבר כעת יצוין כי בעבר עשה ‘משפחה’ משהו דומה עם מוסף “כי יצפנני בסוכו” שדיבר על תעלומות חובקות עולם, אז אמנם הנושא דומה, אך לבטח באותו מוסף של ‘משפחה’ לא הביאו את סיפוריהן של 100 תעלומות.

אנחנו גם מודים שמסריקה ראשונית, ובמיוחד מהשער הלא מידי מזמין כמו גם העיצוב של המוסף בכללותו, לא היה נראה שמדובר במשהו מעניין מידי. אך למעשה מדובר במוסף חביב, מרתק בחלקים גדולים ממנו. אלא שנדמה כי חלק גדול מהמוסף, אפילו יותר מחמישים אחוז ממנו, נשען על קטעי ארכיון שפורסמו בעבר בבקהילה. נושא המוסף הוא כל מיני שאלות ותעלומות שונות, ולא מצאנו איזו חשיפה מיוחדת למוסף או משהו שאף פעם לא פורסם, אלא רק קיבוץ של הרבה מאד כתבות שפורסמו בעבר בעיתון, בתמציתיות כמובן (שזה הכיף במוסף הזה, לקרוא קצר). גם אם יש משהו מיוחד, העורכים לא השכילו להבליט אותו על חבריו, אלא הכל מופיע במין רשימה לאורך העיתון מ-1 עד 100, שכל עמוד מאכלס כשני קטעים על תעלומות שונות.

כמו כן מעצבנת העובדה שעל כל כתבה וכתבה לא חתום הכתב שיצר אותה (אולי כאמור כי מדובר לרוב בחומרי ארכיון), ואם למשל יש כתב בעיתון שאת כתיבתו אני אוהב יותר מהשני – לא יכולתי לדעת מה הוא כתב. רק בעמוד השער הוזכרו שמותיהם של כל העוסקים במלאכה, אך קרדיט על כל כתבה וכתבה לא ניתן, וחבל. על הגרפיקה ניתן קרדיט לשם אחד, ואולי העובדה שרק אדם אחד עסק בגרפיקה של המוסף הזה, זו הסיבה לעיצוב המיושן (מן הסתם בכוונה) אך הלא מזמין של השער והמוסף כולו.

פאשלה מסוימת נמצאת בתעלומה ה-88 (עמוד 56), שם מסופר על היעלמותה של הרבנית אויערבאך, רעייתו של אחד מגדולי רבני ירושלים, רבי מאיר אויערבאך, המתואר כמחבר הספר “אמרי בינה”. לצד הכתבה מצורפת תמונה של ספר בשם “אמרי בינה”, אך שם המחבר הוא אחר לגמרי, הר”ר יוסף חיים בן אליהו. או שישנם שני ספרים בעלי שם זהה ו’בקהילה’ מביא את צילום הספר הלא נכון, או שלא רבי מאיר אויערבאך חיבר את “אמרי בינה” ו’בקהילה’ טועה. דבר נוסף מוזר הוא שלמוסף אין שם. “100 תעלומות ומסתורין יהודיים” זהו התיאור של מה שיש בתוכו, אך לא יכול להיות שם מוסף. למוסף כזה ניתן היה לקרוא אולי “תעלומה יהודית” או משהו דומה, ומתחת לזה לכתוב את תיאור המוסף, אבל “100 תעלומות ומסתורין יהודיים” הוא שם קצת ארוך ומסורבל למוסף חג.

מוסף “עטרה ליושנה” (32 עמו’)

מבחינתנו זו הפנינה האמיתית החג הזה, של ‘בקהילה’ ואולי גם של כלל העיתונים. בקהילה ממשיך את מסורת המוספים הפוליטיים המיוחד של יעקב ריבלין המוכשר, והפעם – מוסף לרגל 30 שנה לבקהילה. 25 שנה לדגל התורה אמנם זנחו ב’בקהילה’, אבל אולי עוד חזון למועד.

במוסף מרתק (למי שאוהב פוליטיקה וסיפורים עסיסיים), מגולל בקהילה את ימיה של ש”ס, בתיאור עשרה רגעים מכריעים בתולדות התנועה. חבל אמנם שלא ריבלין כתב את המוסף מתחילתו עד סופו, מה שהיה מגביר עוד יותר את ההנאה. המוסף בנוי כך שעל כל רגע מתוך העשרה, ישנה כתבה של אחד מכתבי העיתון (שלוו ע”י ריבלין, כמוזכר בהקדמה), וליד הכתבה יש טור פרשנות של ריבלין, שבין השורות גם מסכם קרוב ל-30 שנות כתיבה וחושף סיפורים מרתקים מכל השנים. מסגנונן של חלק מהכתבות, יורשה לנו להעיר, נדמה שגם אותן כתב ריבלין, או לפחות שינה בהן כהנה וכהנה וכהנה וכהנה, משום שהן כתובות בסגנונו הוא. מדוע הוא לא חתום עליהן? אולי כי שם הוא כותב דברים שהוא מעדיף לא לקחת עליהם אחריות אישית. המוסף מלווה גם בתמונות ארכיון שנלקחו מארכיונו של צביקה יעקובזון (לא היה שווה לתת לו גם טור במוסף כמי שמלווה כל השנים את התנועה?), למרות שלא בהכרח כל כתבה מלווה בתמונות הנוגעות אליה ספציפית.

ניכר במוסף הזה ההערצה העיוורת של ריבלין לדרעי הפוליטיקאי, ובמיוחד בולטת העובדה שלמרות שאלי ישי עשה בערך מספר ימים דומה בראשות ש”ס לימים שעשה דרעי בראשות התנועה, הוא בקושי מוזכר, ורק כתבה אחת על דמותו ישנה במוסף, וגם היא פחות או יותר קוטלת אותו כטיפוס אפור שלא עשה מהפכים גדולים. ואולי היא הנותנת. גם העיצוב שלו לוקה מאד בחסר (אותו שם חתום על העיצוב כמו במוסף התעלומות), וגם המוסף עצמו וגם השער מעוצבים קצת ארכאית ובפונטים מיושנים. למרות זאת, זהו מוסף מענג. קראנו מתחילה ועד סוף.

שאר המוספים

שאר החלקים הם מוסף תורני חדש בשם “תבונות” (24 עמו’), שלפי מה שהוא משדר הוא הולך להיות שבועי. לפחות השבוע, אולי בגלל ההתחלה, הוא מעוצב גרוע לדעתנו, ולא מזמין. העיתון מאכלס בתוכו חלקים שונים של עיתון “מורשה” (שבבעלות ‘בקהילה’), וכן מדורים אחרים שנפרדים ממגזין ‘בקהילה’ וייכללו בו, ונראה כמופנה בעיקר לציבור החסידי, לפי תוכנו. חלק גדול מהנכתב בו לא חתום, ואנו עוד ממתינים לראות מה יעלה בגורלו.

‘בקהילה’, אולי בעקבות הערתנו בביקורת שעברה, חוזר הפעם גם למוסף סיפורים נורמלי ורגיל (32 עמו’) בשם “מסוככים או משוחחים”, שלא מכיל בתוכו יצירות של סופרים מוכרים או של כוכב הסיפורת של ‘בקהילה’ חיים גרינבוים (מתי כבר יסתיים הסיפור ‘קריסת מערכות’ למען ה’?), אלא בעיקר שמות שאינם ידועים כלל וכלל. כמו כן מופיע מוסף ‘פנינים’ לנשים (80 עמו’) עם שיחות עם הרבניות מתולדות אברהם יצחק, אבוחצירא ונדבורנא, מוסף ילדים שגרתי (32 עמו’), מוסף התמונות ‘העולם החרדי’ (32 עמו’), וחלק החדשות (48 עמו’) רגיל כמעט לגמרי, פלוס ראיון עם סגן שר החוץ זאב אלקין.

לסיכום, קוראי בקהילה נהנו בסה”כ מ-472 עמודים (בחג הקודם הם נהנו מאותו מספר עמודים בדיוק).

משפחה

‘משפחה’ ממשיך בחודשים האחרונים לדרוך במקום הדי בסדר שלו, עם מגזין משובח לרוב, ועם חלק חדשות על הפנים, שנשאר כשהיה מאז ומעולם, בלי שמות מרתקים של כותבים או בעלי טורים מיוחדים או איזה ערך מוסף מיוחד.

המגזין (140 עמו’)

המגזין כולל הפעם 148 עמודים (כבחג שעבר), ו-11 כתבות (מול 9 בחג שעבר).

המגזין מופיע כרגיל בחגים בצורה מורחבת יותר ועם “גב” למגזין. בשער מופיע האדמו”ר מפשוורסק שמעונו באנטוורפן, שעל השער – המעוצב היטב – מככב בתמונה איכותית כשהוא בודק הדסים, מה שמתאים לימי הסוכות. השער, מעוצב הפעם דווקא בצורה פחות אסתטית ונקייה מחגים שעברו, ועם הרבה טקסט בכל פינה בשער.

נודה על האמת: אפילו לא קראנו את הכתבה על האדמו”ר מפשוורסק, ולא רק מחוסר זמן. כשמביאים שיחת חג עם אדמו”ר כלשהו, זה יכול להיות כמעט כל אדמו”ר. אבל כשמדובר בפרופיל, צריך להיות משהו יוצא דופן: נניח ויז’ניץ או בעלזא – חסידיות גדולות מאד, תולדות אהרן – חסידות סגורה מאד, או אף זקני האדמו”רים כמו האדמו”ר מטאהש או סקולען, או אפילו את סיפורו של האדמו”ר מקאלוב שהופיע במשפחה בראש השנה – שנדד בין עשרות מדינות בעולם כדי להשיב יהודים לצור מחצבתם, וכו’ וכדו’. אך לדעתנו א”א להביא כל אדמו”ר, שלצערי הרב אני לפחות שמעתי עליו כמעט לראשונה בדיוק בשער הזה של ‘משפחה’ סוכות תשע”ד. סליחה, אבל זה לא בדיוק מעניין מה הוא חושב על כל דבר, שכן הוא לא משפיע גדול על חיי או חיינו. מדובר, לפי האמור בתחילת הכתבה, באדמו”ר עם מעט מאד חסידים, ובקושי בתי כנסת ברחבי העולם. אז מה מיוחד בו שהצריך פרופיל לשער החג? דילגנו על הכתבה הזו (16 עמו’) במהירות, לכתבה הבאה:

הכתבה הבאה היא אכן פנינה מרתקת: פרופיל ייחודי ומעניין על הרב שלום בער סורוצקין, מנהל הכוללים של ‘עטרת שלמה’, הדואג מידי חודש לפרנסתם של 5,000 אברכים, והצליח להבקיע את ארנקיהם של אין ספור גבירים. בכתבה מלוקקת היטב, שניכר שסורוצקין עבר עליה מילה במילה ואף התראיין אליה (כמובן לא לייחוס. הכל בשם “מקורבים” וכו’), מביא יאיר וסרמן (יהודה רוטשטיין), פרופיל באמת מרתק, הכולל סיפורים ועובדות מחייו הסוערים של סורוצקין, המבלה כל ימיו בתוך מטוסים מקפיצה בין גביר לגביר ומגלגל מיליונים. נכון אמנם שבעבר, לפני כ-7-8 שנים, ערך העיתון “שעה טובה” פרופיל על סורוצקין, אבל אין להשוות בין הכתבות, וזו של משפחה מרתקת וכמעט מושלמת (יש קולות שהיא חיסרה כל מיני עובדות שלסורוצקין לא היה נח בפרסומן). עובדה המלמדת על שיתוף הפעולה של סורוצקין לכתבה, הוא הצלם הצמוד שנלווה לסורוצקין ברחובות ניו-יורק וצילם תמונות יפות עבור המגזין, מה שלא היה יכול להתבצע לולי שיתוף הפעולה. יפה!

כתבה נוספת ומרתקת במגזין, הישג ראוי, היא ראיון עם האסיר החרדי בארה”ב שלום רובשקין, שחטף 27 שנים “בפנים”. סיפורו זעזע כל לב יהודי, וכעת הראיון אתו בתוככי הכלא עושה זאת שוב, ומעציב מאד. ניכר שהכותב (שרולי בסר), כתב את הכתבה במקור באנגלית והיא תורגמה, שכן היא לא בנויה מספיק טוב, בדיוק כמו כתבה נוספת שלו עם אברהם פריד במוסף החג, אך עדיין מדובר בכתבה מרתקת מאד.

שאר הכתבות חביבות מאד, לא ממש קראנו את כולן. גם ב’משפחה’ מתייחסים ליובל ליעקב תלמוד, בכתבה מוזיקלית לקראת סוף הגיליון, מאת חנוך וינדרבוים. אלא שציפור קטנה לחשה על אוזנינו, שהכתבה הזו מועתקת מילה במילה מכתבה זהה שערך וינדרבוים לפני כך וכך שנים עבור עיתון “שירו לו” ז”ל. ב’משפחה’ לא ראו לנכון להעניק קרדיט לשירו לו, וסתם הגישו לנו בפעם השנייה כתבה שפורסמה במקום אחר בעבר. לא מספק בכלל, בטח לא בעיתון חג.

עוד נציין, כי בולט בחסרונו אהרן גרנות וכתבות השטח שלו מרחבי העולם. איפה תיאור מרתק מהודו? סיור בטיוואן? קפיצה לטהרן? חסר, חסר! גם הפעם לא נותנים לנו להחליט ב’משפחה’ שזהו עיתון טוב, ומתהדרים בתחתית המגזין בתואר “חבילת החג היהודית, העשירה והמרתקת ביותר”.

מוסף “לעילא ולעילא” (84 עמו’)

במשפחה ממשיכים עם מסורת המוספים במהדורת כרומו בצורה אלבומית, זה החג השלישי, ושוב באותו נושא, “ארץ החרדים”. אז נכון שאת המוסף בפעם שעברה, על ‘המילון החרדי’, לא אהבנו כלל, אבל כעת מדובר במשהו מרתק מעט יותר – על השיאים החרדיים.

84 עמודים מתיימרים להקיף כל מיני שיאים חרדים, כמו “המתמיד הגדול ביותר” (יציאה נאה), או “הסופרת הפורה ביותר” וכו’. אך לעומת השיאים הלכאורה אמיתיים האלו, מופיעים כל מיני שיאים שלא ברורים כלל. למשל, בגזרת המלחין – לא מופיע “המלחין החסידי הפורה ביותר” או “המבוגר ביותר”, אלא “המלחין הצעיר הכי פורה”, והוא משולם גרינבגר. מי החליט? אנחנו מכירים לפחות עוד 4 מלחינים צעירים פוריים לא פחות. כך גם הכתירו את הרב שלמה לווינשטיין כדרשן העסוק ביותר, בו בזמן שישנם דרשנים אחרים שדורשים לא פחות ממנו. שיא האבסורד הוא בכתבה על סופרמרקט כשר גדול בארה”ב, שלמעשה אין לו אף שיא. הוא לא הכי גדול בעולם וגם לא הכי גדול בארה”ב כמו שנכתב בכתבה עצמה, ולמרות זאת מכתירים אותו בכותרת כ”סופר הכשר הגדול ביותר בארה”ב”.

בקיצור, רעיון מאד חביב, אם כי שוב לא כ”כ אהבנו חלק גדול מסגנון הכתיבה של המוסף. ניכר בו שהחומרים אליו נאספו בלי שעוד היה ברור מהו בדיוק נושא המוסף, ורק לבסוף החליטו שהוא יהיה “השיאים החרדיים”. גם כאן, כמו בבקהילה, בולטות כמה וכמה וכמה כתבות, שהופיעו בעבר במשפחה, אפילו במוסף זה עצמו לפני שני חגים (למשל על גמ”ח קופרמן), וכעת חוזרות על עצמן שוב. נו נו.

חלק מהתמונות במוסף המתארות רחובות שונים בעולם, אגב, ניכר שנלקחו מ’גוגל מפס’ צילומי הרחובות, שכן יש חיתוכים בצדדי התמונה – בדיוק כפי המופיע ב’גוגל מפס’ המצולם… א”א בלי מילה טובה לעיצוב החדשני, היפה והמודרני לאורך המוסף כולו, שהוא מעניין בחלקים מסוימים ממנו.

מוסף ודיסק “לבקר בהיכלו” (44 עמו’)

‘משפחה’ התעלה הפעם על עצמו. בשנים האחרונות נהוג לצרף דיסקים מוזיקליים לעיתונים החרדיים בחגים. כמדומה ש’משפחה’ עצמו התחיל עם זה. בדרך כלל מדובר בדיסק מוזיקלי חדש, או אוסף שירים, שהעיתון מחלק למנוייו במקביל למכירתו בחנויות. כך היה בעבר עם ‘המנגנים’ שחולק פעמיים או 3 ב’משפחה’ ובעוד דיסקים. בערב ראש השנה האחרון אף הופתעו מנויי ‘משפחה’ לקבל בתוך חבילת העיתון את אלבומו החדש והמלא של אברמי רוט עם יוסי גרין, בו בזמן ש’בקהילה’ (שבסוכות לא צירף דיסק), צירף לגיליונו בראש השנה דיסק לא חדש של הזמר מיכה גמרמן, שיצא לפני כשנה.

ואילו הפעם, ‘משפחה’ מצרף דיסק מיוחד לקוראי העיתון, שהפקתו של ‘משפחה’ עצמו (והמשפחה של ‘משפחה’, אנשי משפחת פלאי), שמצורף בצורה מעניינת גם היא לעמודו השני של המוסף הכתוב, שמתפקד גם כעין אריזה לדיסק. רעיון מקורי ויפה. מדובר בהפקה מיוחדת של השירים ששרים מזה שנים בעולם הישיבות הליטאי, פלוס שני שירים חדשים של המלחין ואחיו של מו”ל משפחה, הלל פלאי, שהיה שותף גם בהפקת הדיסק ואף הוסיף את תרומתו במאמר תורני מוזיקלי בראשית הגיליון הכתוב.

רעיון מעניין מאד, ומקורי מאד: באלבום מופיעים שירים כמו “חינדלע” שבוגרי ‘חברון’ שהכירו מהסעודה השלישית בישיבה הופתעו לשמוע אותו מוקלט, וכן קטעים שונים שהיה שר רבי שלום שבדרון בישיבה בימים הנוראים. כן הוכנסו כאן שירים נוספים שהושרו בישיבות ולא הוקלטו עד היום בצורה מסודרת, כמו ‘מה יתרון’ ועוד, בליווי מקהלה עשירה ועיבודים יפים של סוקי ברי ואריה וולניץ.

הגיליון (שלא אהבנו כ”כ את עיצוב השער שלו, תמונה מטושטשת של בחורי ישיבות), מכיל בתוכו ראיון מרתק למדיי עם הזמר לאורך הדיסק, אביש ברודט, שגם אותו עושה שרולי בסר וניכר כנ”ל שתורגם מאנגלית. כתבה נוספת באה לתאר את מקור הניגונים ששר רבי שלום שבדרון בימים הנוראים כחזן בישיבת ‘חברון’, והיא מביאה את המקור לכל ניגון וניגון כמעט. היה נראה מקורי ויפה, אבל בשל כך שלא צוין קרדיט לאף אחד, בדיקה מהירה העלתה כי כמעט כל הכתבה, בקטע של מקורות הניגונים של רבי שלום בתפילה, לקוחה מילה במילה (כמעט) מהספר המפורסם על רבי שלום, “קול חוצב”. ושוב, בלי קרדיט כלל. לא נאה, פעם שנייה בעיתון החג.

חסר היה לנו גם בגיליון את סיפוריהם המורחבים של כל אחד מהשירים בדיסק (ובייחוד “חינדלע” החביב), שמלבד 9-10 מילים על כל שיר, אין הרבה מידע, וחבל.

שאר המוספים

שאר החלקים ב’משפחה’ הם מוסף הסיפורים הקשיח הקבוע, “איש ואמיתו” שמו הפעם (100 עמו’), עם סופרים שחלקם ידועים ומוכרים, שכל אחד מהם התבקש לספר סיפור שקרה באמת הפעם, מה שבדיוק נמרץ כמעט עשו הפעם במוסף הסיפורים של ‘יתד נאמן’ (חכו להמשך), מוסף ‘בתוך המשפחה’ לנשים (112 עמו’), מוסף ילדים (32 עמו’) פלוס מוסף מיוחד נוסף לחג לילדים (32 עמו’) – כל הכבוד על כך, מוסף תורני ‘קולמוס’ (40 עמו’) שמעולם לא אהבנו, וחלק החדשות (48 עמו’) המכיל ראיון עם אריה דרעי וכן ראיון משותף ראשון אחרי המלחמה, של יצחק פינדרוס ויוסי דייטש.

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘משפחה’ החג הזה מ-632 עמו’ (!) – לעומת 620 בחג שעבר.

שעה טובה

לעולם לא נסיים לבקר את חלק השבועונים הנמכרים ללא “שעה טובה”, אין מצב! זקן העיתונאים החרדיים (אוטוטו 70) אשר צוקרמן, מתעקש להמשיך ולהוציא את עיתונו “שעה טובה”, עד שנראה ש”שעה טובה” עוד יישאר הרבה אחרי שכולנו נעבור לעולם שכולו טוב. העיתון, כך נראה, יוצא מכח ההתמדה ומפליא להנפיק למרות הכל גיליון מידי שבוע.

המגזין (80 עמו’)

כרגיל, מגזין החג של ‘שעה טובה’ כולל בדיוק את אותו מספר עמודים כבחג שעבר, 80 עמו’. בפעם שעברה המגזין כלל 7 כתבות. הפעם הוא כולל 14 כתבות מגזין, ועוד כ-5 כתבות חדשותיות המופיעות גם הן במגזין, בתחילתו. מה הפשט? ובכן, שעה טובה נוהג מזה שנים, כנראה בשביל החיסכון, לא להוציא גיליון ערב יום כיפור (למרות הדרישה העצומה כמובן), וכעת, ערב הבחירות לעיריות, נוצר ואקום של שבועיים בדיווחים חדשותיים. תגידו לנו: מה הבעיה? שישימו בסוכות את הדיווחים בחלק החדשותי. ובכן, זו הבעיה, שאין כזה. שעה טובה לא מוציא חדשות בחגים, ולכן הוא נאלץ כעת לדחוף ידיעות חדשותיות במגזין, וזה נראה בדיוק כפי שזה נשמע.

בשל החוסר בעיתון בערב יו”כ, משלימים כעת בשעה טובה את ציון 40 שנה למלחמה יו”כ, עם 6 ראיונות (שניים מהם ארכיוניים) עם אישים הקשורים למלחמה, חלקם כמובן התראיין לשאר השבועונים בשבוע שקדם לסוכות – גיליון כיפור. אחד מהראיונות הוא עם …אריק שרון, שצוקרמן טוען שפרסם לפני 18 שנים ב’שעה טובה’ (שאז כמובן עוד בכלל לא היה קיים, כוונתו ל’השבוע’). לטענתו בזמנו צנזר חלק מהראיון, וכעת הוא מתפרסם במלואו. תתארו לעצמכם עד כמה שהוא “אקטואלי”.

בשער המגזין מופיע, שוב (לאחר שהופיע גם בסוכות שעבר) הגר”ח קניבסקי, הפעם בתואנה של ‘פרויקט מיוחד’ המתאר את נתינת התשובות של הגר”ח למבקשי פניו. לכל אורך המגזין, כרגיל כמובן, אין ולו משפט אחד ללא שגיאת כתיב או תחביר. כמו כן על חלק מהכתבות אין בכלל קרדיט לכתב, ובכתבה אחת במקום הקרדיט לכתב, כמו “משה יהלום” או “דוד חלופינבסקי” מופיע הקרדיט: “כתב מיוחד”…

ב’שעה טובה’ מצאו אדמו”ר משלהם, והוא האדמו”ר מפשקאן רבי ישראל פרידמן, שלטענתם סוחף כיפות סרוגות והוא מתראיין לעיתון. הכתבות היחידות הראויות לתואר “כתבות חג” הן בעיקר זו עם איש המחשבים שמתרוצץ בעולם להשיג תמונות של אדמו”רי טשרנוביל, ועוד אחת, לא כזו ‘חגיגית’ על צאצאי אנוסי ספרד שהיו לחסידי סאטמר. כמובן שאין צלמים שמלווים את כתבות העיתון, והתמונות באיכות הגרועה נראות בהתאם, כנ”ל העיצוב הגרוע שמזכיר את עיצוב עיתון שכונת הפחים של באר שבע ח’.

מוסף “70 – הדור הבא” (26 עמו’)

אחרי הפסקה קלה ביותר, חוזרים ב’שעה טובה’ למוספי החג שנראים כמו ספר טלפונים. אז אחרי רשימת “50 המקובלים” ו”120 המשפיעים”, הפעם מפציעים ברשימה חדשה, “הדור הבא” של החרדיות. דהיינו: 70 העסקנים של הדור הבא, גדולי הדור של הדור הבא וכו’ וכו’.

כרגיל מדובר פחות או יותר באותן דמויות שהופיע במוספי החג הקטלוגיים הקודמים של ‘שעה טובה’, בשינוי מילה לפה ומילה לשם. לפי היומרה לבחור את הדור הבא, ניתן היה להבין שלאורך המוסף יככבו דמויות צעירות וברובן בלתי ידועות או ידוענים-בתחילתם. ולא היא. הנה מדגם מייצג של מי שמכונס במוסף תחת הכותרת “הדור הבא” למרות שנראה שהוא כבר מזקני הדור הקודם: הנגיד אליש אנגלנדר, משה אבוטבול, שמעון גליק, מרדכי בריסק, יעקב גוטרמן, יוסי דייטש, רבי מרדכי גרוס ועוד ועוד. הבנתם לבד את הנקודה.

על אף אחד מהפרופילים הקצרצרים על כל אחד מהאישים במוסף לא חתום כתב העיתון, ורק על המאמר בתחילת המוסף חתום אשר צוקרמן, שמודה בכך שהרשימה לא מקיפה, משום שישנם הרבה יותר – רק שהוא הפסיק באמצע, משום המצע הקצר של דפי העיתון. ייתכן שנחמד להיזכר שוב באי אלו מהאישים המוזכרים במוסף, אך תבינו לבד את דעתנו על הביצוע שלו (הביצוע הגרפי, אגב, כמעט זהה למוספים הקטלוגיים הקודמים). כמו כן אין תוכן עניינים בתחילה המזכיר את כל השמות כדי שנוכל לדפדף, אלא מיד אחרי המאמר מתחילה הרשימה מ-1 ועד 70.

מוסף סיפורים “והיו מספרים” (22 עמו’)

כרגיל, מוסף הסיפורים מודפס בהפוך על גבי מוסף החג (ביחד זה מגיע ל-48 עמו’ בדיוק כמוסף החג הקודם). הסיפורים, הכתובים כמו שאר חלקי העיתון (להוציא החלק דל הכמות ורב האיכות לנשים, “שעה טובה בבית” שכתוב היטב ואהוב כמדומה על ידי נוות הבתים השונות), בסגנון המוכר והצוקרמני להפליא, כשאף שם של סופר ידוע לא מתנוסס מעל גבי הסיפורים, אלא, כמו בכל העיתון, שמות בדויים כאלה ואחרים.

שאר המוספים

שאר המוספים הרגילים, בלי עמוד אחד יותר, הם “שעה טובה בבית” לנשים (32 עמו’) ו”שעה טובה ילדים” (32 עמו’), בלי אף פרויקט או שיחה מרבנית כזו או אחרת.

לסיכום, בסה”כ “נהנו” קוראי ‘שעה טובה’ מ-192 עמודים (בדיוק כמו בחג שעבר).

יתד נאמן

משהו טוב מאד עובר על הביטאון הליטאי ‘יתד נאמן’ בחודשים האחרונים. אולי הסיבה היא המרחק מפיטורי של עוצר הקידמה בעיתון נתי גרוסמן, אולי זה כניסתו לתפקיד יועץ התוכן ושותף בעריכה של אברימי רוזנטל (י. מיתר ז”ל), עורך ‘משפחה’ לשעבר, שהביא אתו מהשבועון האם, ממנו נטל הפסקה בת כמה שנים, את הסטנדרטים המקצועיים של העיתונות החרדית, והוא מיישם אותם ב’יתד נאמן’. כדי שלא יבואו כבר עתה אוהדי ‘הפלס’ וילעיזו: “רואים? מאז שנכנס רוזנטל ‘יתד’ נהיה ל’שבועון'”, נבהיר כבר כעת: זה לא שיש איזה שהוא שינוי מהותי בנושאים המסוקרים במגזין ‘יתד השבוע’, למרות שגם בזה יש שינוי מרענן לטובה, אבל העיצוב שבחודשים האחרונים נעשה ב’יתד השבוע’, הוא חדשני וסוף סוף מתאים לסטנדרטים המודרניים הנהוגים בכל העיתונים כיום.

אם תפתחו כיום את שער ‘יתד השבוע’ בסוף שבוע, תתקשו למצוא הבדל גדול בינו לבין שער ‘משפחה’ למשל, למרות שזה בנייר כמעט רגיל וזה בכרומו. השער מעוצב בצורה מושכת, וגם הנושאים, כאמור, עברו ריענון כללי וכיום ישנן גם כתבות מגזין מרתקות שכמוהן ניתן לקרוא גם ב’משפחה’ או ב’בקהילה’.

בנוסף, בחודשים האחרונים התווספו לטורו הוותיק של פ. חובב ‘אדרבה’ שני טורים חדשים החותמים את המוסף השבועי: האחד הוא “ודי לחכימא”, אותו כותב בכישרון רב אברימי רוזנטל הנזכר לעיל (תחת שם העט ‘צ. שפיגלמן’), ובו הוא סוף סוף נותן דרור למשגיח שבתוכו וזועק בצורה הומוריסטית-מוסרית, כמעט כמו חובב, על תופעות שונות בציבור החרדי. גם הוא זוכה שטורו, כמו טורו של חובב, יהיה מעוטר בציוריו ואיוריו היפים של יוני גרשטיין, שגם הוא לאחרונה פורח בעיתון בשלל חלקיו, ואפילו ב’מוסף שבת קודש’.

הטור השני הוא של חיים ולדר, שסוף סוף אחרי לכתו של גרוסמן מקבל ב’יתד’ את המקום הראוי לו. מטור צנוע בחודשים האחרונים בנושאי פרשת שבוע, זה צמח לאחרונה לטור אישי יפהפה של ולדר על פני עמוד שלם בשם ‘אות חיים’. בטור זה מביא ולדר סיפורים אישיים מרתקים, סטייל הטורים האישיים של ידידיה מאיר ב’בשבע’ או אף יאיר לפיד ב’ידיעות אחרונות’ בעבר. סחתיין.

החג הזה, הפתיעו אותנו ב’יתד’, עד הסוף. שלל חלקים שערוכים היטב וגם מעוצבים טוב חולקו בערב החג, עם המון המון חומר איכותי וטוב.

מוסף “חולמים ומגשימים” (116 עמו’)

במוסף הפעם 32 (!) כתבות ועוד כמה טורים, ביניהם של רוזנטל וולדר האמורים. ‘יתד’ מפתיע החג הזה, עם מוסף נושא כרומו מרהיב, המעוצב היטב – ממש כמו המגזינים האחרונים של ‘דה מרקר’. הנושא: אנשים שחלמו חלום למען הכלל, והגשימו את חלומם. אמנם הנושא כבר פרנס בעבר כמה וכמה מוספי נושא, כמו ‘אנשי המהפכה’ של ‘בקהילה’, אבל אף לא פרויקט הוכן בגודל ובהיקף הזה. המוסף בעריכתם של ישראל פרידמן ורוזנטל, למרות שבקרדיט העריכה צוין העורך כ”ישראל אביטל”.

תוכן העניינים מוגש הפעם ממש כמו במוספי החג של השבועונים, דהיינו שני עמודים שמביאים צילומים מוקטנים של כל תחילת הכתבות במוסף. בין השאר ניתן למצוא במוסף המרתק הזה, את סיפורה המלא של הקמת ישיבת מיר, סיפור הקמת ישיבת פוניבז’ – בפאנל מרהיב ומיוחד ל’יתד’ עם הגרב”ד פוברסקי, הגר”י אדלשטיין, הגר”צ דרבקין, הגר”י הקר, והגר”י יעקובוביץ – רבה של הרצליה וזקן רבני ישראל, שככל הידוע מעולם לא התראיין. כמו כן מובאים במלואם סיפורי הקמתם של ישיבת פורת יוסף, רעיון הקמת הדף היומי, בית כנסת איצקוביץ ועוד ועוד. ניכר שכתבי העיתון כולם עמלו על המוסף תקופה ארוכה, בתוספת שחקן החיזוק הסופר שמואל ארגמן, שהוסיף כתבה משלו על מהפכת השבת בבני ברק. נהדר! יצאנו מגדרנו בהתפעלות מהמוסף, ובמיוחד שחתום עליו ‘יתד נאמן’ ולא ‘משפחה’…

מוסף “בראש התורן” (116 עמודים)

במוסף עב כרס, בן ה-22 כתבות, מציינים ב’יתד’, כביטאון ‘דגל התורה’, 25 שנים ל’דגל’. אז כמובן שההיסטוריה קצת משוכתבת שם, הלא – לא נעים לכתוב היום, כשיש שלום, את כל המלחמות שאירעו אז בין הליטאים לחסידים, אבל המאבקים ההיסטוריים המהותיים מקבלים כאן בהחלט ביטוי ומקום. המוסף מקיף את כל הנושא, כמו ש’יתד’ יודע. בין השאר: שיחות עם הגר”נ קרליץ, הגר”י זילברשטיין והגר”י שיינר, וכן עם רבני ‘דגל’ (מהצד ה’נכון’) הגר”נ זוכובסקי, הגר”א צמל והגרמ”א ברוורמן. כמובן, איך ניתן בלי פאנל עם שלושת הח”כים של דגל – גפני, מקלב ואשר, וכן פאנל נרחב עם סגני ראשי הערים מטעם ‘דגל’ ברחבי הארץ וראיונות נפרדים עם ראשי הערים הליטאיים, עם ריח של בחירות מקומיות באוויר. וכן עוד ועוד ראיונות המספרים על היסטוריה מרתקת.

מוסף שבת קודש “רוח וגשם” (80 עמו’)

כמסורת החגים של מוסף ש”ק, נלקח נושא מסוים והוא מוקף על כל צדדיו התורניים. הפעם הנושא הוא ה’מים’, והמוסף (בפורמט גדול), על 29 כתבותיו, מביא נושאים רבים הקשורים ל’מים’, מהם מעניינים יותר (כשאלון ההלכתי והמרתק הקבוע עם הגר”י זילברשטיין), ומהם מעניינים פחות. כולל גם פרשיות היסטוריות בארץ של טביעת כל מיני צוללות, סיפורה של ונציה היהודית וכן סיור סביב בורות המים בירושלים. ההערות על המוסף הזה הן הרגילות: הוא אמנם מקיף ביותר, כמו כל המוספים שעורך ישראל פרידמן בכישרון רב, אך העיצוב שלו הוא קצת מיושן ולא חדשני, וגם האותיות קטנות מידיי. אבל סה”כ המוסף רב תוכן מרתק.

מוסף הסיפורים “סיפור משפחתי” (100 עמו’)

ב’יתד’ לא הסתפקו בשלל המוספים והחידושים דלעיל, והוסיפו חידוש גם בנושא מוסף הסיפורים הקבוע. ראשית, המוסף הזה גם הוא נהיה כרומו מלא, בפורמט מהודר עם “גב” בדיוק כמו מוסף הסיפורים של ‘משפחה’ (וגם בעל מספר עמודים זהה), והפעם, לראשונה, בעריכתה הנהדרת של רוחמה פז-זלושינסקי. גם הנושא הפעם מרוענן, “סיפור משפחתי” – כל אחד מ-18 הסופרים שבחוברת (ובראשם הרבנית שולמית אזרחי, רעייתו של), מספר על סיפור משפחתי אמיתי לגמרי שהתרחש במשפחתו שלו. בפתח כל סיפור אף מוקדשות כמה מיליות הסבר, שבסופן חתימת ידו (האמתית) של הסופר/ת. יותר מקורי ומעניין מכל זה, כבר כנראה לא יכול להיות.

חיים ולדר, שסיפורים מפארים קבוע את מוסף הסיפורים מזה שנים, והחג הזה הוא מקבל כבוד רב בשלל המוספים, לקח את הגימיק עד הסוף, וסיפורו “מתנתו של לאיוש” נפתח במילים:”חיים ולדר נפטר עם תחושת נחת ושמחה אך עם קורטוב של דאגה”… בו הוא מספר לראשונה על הסבא רבה שלו, חיים ולדר, ואת סיפור הצלתה של משפחתו מהשואה. מרתק (אם כי ישנן שגיאות כתיב ותחביר פה ושם). מוסף הסיפורים הפעם, לא פחות ממושלם.

שאר המוספים

שאר חלקי העיתון הם ‘קטיפה לבית’ המורחב (116 עמו’), גם הוא בעריכתה של רוחמה פז, המביא בין השאר שיחה מרתקת עם הרבנית אדלשטיין, אשת הגר”י, סיור מצולם בבתי כמה מגדולי ישראל (זצ”ל בעיקר), וכן: פרויקט על כמה תעלומות יהודיות שעוברות מדור לדור, ניחשתם נכונה – בדיוק מה שעושה החג הזה ‘בקהילה’, ואכן ישנם נושא או שניים חופפים ביניהם. כמו כן מצורף ‘יתד שלנו’ לילדים (32 עמו’), ולראשונה מוסף נוסף לבנות הנעורים “ענף עץ אבות” (32 עמו’), וכן חלק החדשות (40 עמו’). בקיצור ‘יתד’ הפתיעו הפעם עד הסוף, עם שלל חידושים מרעננים שלא נראו מעולם בעיתון הליטאי השמרן, ולכן, הם גורפים לראשונה ובמפתיע את הכתר החג הזה.

לסיכום, נהנו קוראי ‘יתד נאמן’ החג הזה מ-632 עמודים (!), אכן-אכן, בדיוק כמו ‘משפחה’, וזאת לעומת 488 עמודים בלבד ב’יתד’ בחג שעבר. כלומר, עלייה של 144 עמודים (!).

הפלס

המתחרה הישיר ל’יתד’, הוא עיתון המפוטרים מ’יתד’ הלא הוא ‘הפלס’, של נתי גרוסמן ויעקב לבין. הוא כבר כמעט עיתון וותיק וישן, ובערב סוכות ציין את גיליונו ה-346 לאוי”ט. אם בשנתו הראשונה נהגנו בו בכפפות של משי, בסיקור אוהד כיאה לעיתון טרי וחדש שרק זה עתה הוקם, זה הזמן לבקר באמת ולהגיד את כל האמת על העיתון, של החודשים האחרונים וגם, בהמשך, של החג הזה:
“הפלס” הוקם לאחר מהפך ב’יתד’, ופיטוריהם של עורך ומנכ”ל העיתון – מה שבהדרכתם הצמודה הפך פתאום ל’הדחתו’ של ציבור שלם מ’דגל התורה’, ולא היא. אז אם באמת הסכים ציבור מסוים למרות הכל להאמין בכך, ואף סייע להקמת העיתון החדש שדפק היטב על הברזל בעודו חם מ”הדחת הציבור השלם”, הכל נשמע בינתיים בסדר. אז מילא אם העיתון היה מקצועי נטו. כלומר, מדווח על אירועים וחדשות, וכמובן מביא בטורי הדעות את דעותיו ומסקר כינוסים ששייכים לפלג שבראשותו – מילא. אבל בחודשים האחרונים, העיתון נראה כמו פשקוויל, כך שכמעט בושה עבורנו לסקר אותו כאן.

אין כמעט יום ובטח שבוע, שמישהו לא מותקף מעל גבי העיתון. יהא זה חרדי או חילוני או תרנגול, לא משנה. פעם הוא יותקף בידיעה בעיתון, פעם במאמר ב”דעות”, פעם במכתבי הקוראים ופעם במדור הצרכנות. העיתון מזכיר יותר ויותר את “ארבע כנפות” ז”ל של הר’ אמנון יצחק, ומזכיר יותר פשקוויל כתוב מאשר עיתון.

בנוסף, הפלג עוד לא אסף את השברים וקם בגאון להגיד: יש לי אמירה משלי. אלא כמעט כל מאמר עוד בוכה על “סתימת הפיות” וכו’. יש לכם עיתון משלכם, תכתבו מה שבא לכם – מה אתם בוכים כל היום? אין כמעט מאמר מהותי, שבו לא רומזים בין השורות לאיזה מאמר או כתבה מ’יתד’ או שרומזים שהם יודעים מה הולך שם. זה פשוט נראה כמו עיתון של ילד בן 4, או משל ברור יותר: של אישה שבעלה גירש אותה בגט, והיא עדיין הולכת כל יום להסתכל עם מי הוא התחתן מחדש. יותר ויותר נראה שסופו של ‘הפלס’ קרב ובא. אף אחד לא נהנה לקרוא עוד ועוד פשקווילים כתובים.

אז לא נהיה מאלה שנתנו לו פחות משנה (גם ארבע כנפות החזיק מעמד כחמש שנים), אז אולי הוא ישרוד עוד שנה ועוד שנה ויגיע לחמש או שש שנים מכח האינרציה וכמובן בתרומות של מקורבי הגר”ש אויערבאך, אך שם זה ייגמר. כמו כן אין אף פרסומת של חברה מוכרת וידועה לאורכו של העיתון. ל’מבשר’, אחרי שנה וחצי כבר היו לא מעט פרסומות, כי היה באמת ציבור חשוב ומוכר שעמד מאחוריו, והוא היה לגיטימי. “הפלס” לעומתו, נתפס כעיתון שבא לומר “לא” רבתי לגראי”ל שטיינמן, לא חשוב שהם הצליחו לגרור אחריהם רבנים מסוימים, ואף אחד לא נהנה או רוצה לשתף עם זה פעולה.

מבחינה מקצועית הוסיף בחודשים האחרונים “הפלס”, בנוסף לעיתון היומי ול-4 מוספיו השבועיים הקבועים את מגזין הכרומו “תצפית”, בעריכתה של נעמי צוובנר שערקה הישר מ’יתד’. החג הזה, לא נהנינו מהכרומו של ‘תצפית’, שכן הוא יצא בדפי עיתון רגילים ולא בכרומו.

מוספי “מעט מן האור” (136 עמו’ ביחד)

שני המוספים, בנושא “יחידים בכינון ‘כח הרבים'” (מזכיר את ה’חולמים ומגשימים’ של יתד? נו, בשביל זה יש חפרפרות וריגול ילדותי). המוספים מעוצבים בדיוק על ה”גריד” (כלומר על העיצוב) של מוספי החג מהחג הקודם. חלק א’ כולל 64 עמו’, ו-12 כתבות. בעיקר סביב גדולי ישראל זצ”ל, וכמובן בהתאם לקו הקיצוני תואם “העדה”, כתבות על עמרם בלוי ויהושע לפידות האגדי. זה מה שמסקרים ומחנכים לזה כל היום, “מאבקים” ושוב “מאבקים”. פשקוויל, כבר אמרנו?

בחלק השני (72 עמו’ ו-17 כתבות), ישנו ראיון עם האדמו”ר מצאנז קלויזנבורג מארה”ב, וכן חלק נרחב בן 22 עמודים, לא תאמינו, על 25 שנה ל…’דגל התורה’. מה הציטוט שראו לנכון להזכיר בשער? ברור: ציטוט של הרב שך מימי הקמת דגל התורה על כך ש”לאף אחד אין זכות חזקה, ומי שמטיל מרותו על קיבוץ של אנשים להתארגן – יש לו דין של גזלן”. ההקשר האקטואלי למפלגת “בני תורה” שהתפלגה מדגל התורה, מובן בהחלט. שוב, כמו שאמרנו קודם – כל מאמר חייב להיות מרומז לצד השני וכו’ וכו’. במאמר בחלק החדשות, מרמז הכותב שידוע לו שבצד השני (היינו יתד) מכינים מוסף מיוחד בעניין. “השמועה מלמדת אותנו, שלא רק ב’הפלס’ חושבים שפרק זמן זה הוא פרק זמן ראוי לחשבון נפש, ורבבות מילים נשפכות בימים אלה על התקופה של תשמ”ט, ועל מה שעבר מאז ועד עתה”. הבנתם, כל הזמן מסתכלים מה יש ב’יתד’, ולא מצליחים לעמוד בזכות עצמם.

מה כן עשו בחלק הנרחב על דגל התורה? ראשית, כתבה ארוכה מני ים על ימי היסוד. אנחנו, לפחות בשביל הנוחות הקריאתית, היינו מחלקים אותה ל-4 כתבות לפחות. הלאה. מה חשבתם? שיהיה ראיון עם ח”כ גפני או מקלב? מה עוד? והרי המרואיינים בקשר ל’דגל התורה’: חיים אפשטיין (מתמודד לראשות העיר ירושלים מטעם ‘בני תורה’), וכן הגרב”ש דויטש והגר”צ פרידמן, רבני הוועדה הרוחנית של ‘הפלס’, וכמובן – מנחם כרמל… אין איזו כתבה חגיגית או מרתקת במיוחד, אלא למי שאוהב את הסגנון הקיצוני של הכתבות האמורות לעיל, עליהן בזבזנו 20 שקלים.

מוסף “תצפית” (48 עמו’)

למרות שיכל לעשות שער יפה, בחר מעצב המוסף בשער מיושן וגרוע, אולי במכוון, וכך זה בדיוק נראה. במוסף כ-5 כתבות, על גזירות נייר ישנות, על בורות מים בירושלים (זוכרים שגם ביתד יש כזו כתבה?), על שכונת רמת אשכול ועל המשפחה המארחת אנשים רבים מזו שלושה דורות, מש’ וינטריץ, ועוד. אגב, התמונות המלוות את רוב המוסף, להשערתנו (אין קרדיט צילום) – אלה המתארות צילומי מקומות בארץ, נלקחו היישר מ’גוגל מפות’ – תצלומי הרחובות. זאת אנו למדים, בין השאר, מכך שלוחות הרישוי במכוניות המצולמות מטושטשים, בדיוק כמו שנהוג ב’גוגל מפס’. גם זה לא מוסף שנפלנו ממנו או עם פרויקט מיוחד.

שאר המוספים

שאר חלקי העיתון הם שלושה מוספי כרומו: המוסף לנשים “נופך” (64 עמו’) הכולל ראיונות עם הרבנית פינקל (ולא מי שאתם חושבים), הרבנית נוביק והרבנית בתיה פריימן, וכן כמה סיפורים לחג וראיון עם אמנים כמו יוסי רוזנשטיין. דווקא מוסף חביב למדיי. כמו כן, מוסף “הפלס לילדים” מורחב בן 48 עמו’, ומוסף סיפורי חג “טפח מעל” בן 48 עמו’, הכולל כ-13 סיפורים, רובם ככולם של סופרות לא ידועות, וחלק חדשות בן 24 עמודים הכולל גם חלק תורני לכבוד סוכות, עם דברי תורה מהגר”ש אויערבאך, ולהבדל”ח הגרא”מ שך והגרי”ש אלישיב (מה שחבל שב’יתד’ לא עשו הפעם. חבל). בחגים שעברו, ‘הפלס’ השקיע מעט יותר.

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘הפלס’ החג הזה מ-368 עמו’ לעומת 344 בחג שעבר.

קו עיתונות

קו עיתונות (בב”ב לפחות), נראה היה הפעם רזה מעט יותר מחגים שעברו, למרות חמשת חלקיו, אולי בגלל היותו חינמון ותלותו הנשימתית במודעות.

“מוסף חג” (32 עמו’)

המוסף כולל הפעם 32 עמודים (מול 64 בחג שעבר), ו-5 כתבות (מול 7 כתבות בחג שעבר). עיצוב שער המוסף הוא בדיוק כעיצוב שלו בחגים שעברו. רקע כחול ועליו צילומים מכל הכתבות המופיעות במוסף. כתבת הדגל של המוסף, הפעם, היא ראיון אישי נרחב ראשון שנותן חיים כהן, נאמנו של הגרי”ש אלישיב ומי ששמו עולה מפעם לפעם בהקשרים פוליטיים. בעיתון לא הסתפקו בראיון אתו, וצירפו אליו גם את שני אחיו, הזמר שלמה כהן ואיש ההצלה מיקי כהן (איך באמת לא חשבו ע”ז בעבר, אפילו במוספי האחים?). לאורך הראיון המרתק ניכר שבעיקר חיים היה המרואיין העיקרי, ושני אחיו לתפאורה בלבד. כך או כך, זו כתבה מקורית ומעניינת.

כתבה נוספת מביאה פרסום ראשון מתוך ספר שכותבים בני משפחתו של הח”כ אברהם רביץ ז”ל על פועלו. אלא שאין איזה ציון דרך עכשיו של “5 לפטירתו” או משהו דומה, ולא ברור מה נזכרו בזה כעת. גם ב’קו עיתונות’ מציינים יובל למלחין יעקב תלמוד. אם משפחה הביא את וינדרבוים ובקהילה את ד”ר סובול, קו עיתונות מביאים את שניהם ומצרפים אליהם את מונה רוזנבלום לראיון שנערך בשטיבל בו התפלל יעקב תלמוד בת”א. גימיק מעניין ולא רע. עוד כתבה היא מסע מצולם (ומרתק למדיי) של הצלם מאיר אלפסי שבוחר את עשרת המקומות המרתקים בעולם בהם ביקר, אלא שחלה לפחות טעות אחת בכיתובי התמונות לכתבה, כך שא”א להתאים את הכתוב לתמונה. עוד כתבה היא של יו”ר זק”א יהודה משי זהב שהופך לרגע לעיתונאי ומתאר את חוזה המדינה החרדי. משעמם למדיי.

מגזין “שביעי” (32 עמו’)

במגזין הכרומו הפעם 32 עמו’, מול 48 בחג שעבר, ו-3 כתבות, כבחג שעבר. כתבה אחת היא ראיון עם יחיאל קדישאי, שהיה מזכירו של ראש הממשלה בגין ולאחרונה הוציא ספר. יצוין כי גם ‘שעה טובה’ ערך אתו ראיון נרחב לאחרונה. כתבה נוספת, לא מעניינת, היא על יהודי אינדונזיה, וכתבה שלישית נוספת היא פרויקט מצולם, בפעם השנייה, של בועז בן ארי על הרגעים המצולמים הקטנים של הציבור החרדי. אם זה היה פעם ראשונה, זה היה מדליק, אבל בפעם השנייה – נווווווווו, כמו שאומר קובי אריאלי.

שאר המוספים

שאר החלקים הם “פרופיל” (16 עמו’), שבשערו המצולם והיפהפה מופיע הרב מנחם קליין, רבה של פרנקפורט ומלחין נודע, שכמדומה שעבר כבר התראיין ל’משפחה’. כן מצורף מוסף “ביזנס” (16 עמו’), שגם הפעם מביא פרויקט על כל פתרונות הדיור לציבור החרדי, בדיוק כפי שעשה בחגים שעברו (אם כי יש מי שזה מעניין אותם), וכן ראיון מלוקק היטב עם שר השיכון, אורי אריאל, שהוא מוזר ביותר בעיקר על רקע זה שהעיתון תוקף אותו בימי שגרה חזור ותקוף. חלק החדשות הוא בן 32 עמו’.

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘קו עיתונות’ מ-128 עמודים (מול 176 בחג שעבר).

מרכז העניינים

ל’מרכז העניינים’ חוקים משלו. אותו לא מעניין שסוכות היום ונהוג לעשות אילו שהם פרויקטים או ראיונות מיוחדים. העיתון הוא הפעם אף בעל חלק אחד בלבד, במקום שניים כרגיל, ופרויקט הדגל שלו הוא סיכום כל שמחות בית השואבה בכל הישיבות (אגב, למרות שבעבר כל העיתונים היו מביאים את הרשימה, הוא נותר כמעט היחיד שמביא את הרשימה המלאה, שגם בה למרבה הצער חלו טעויות, ואנו מקווים שלא היה מי שנסע לעיר אחרת לשמוח בישיבה מסוימת ונתקל בדלת סגורה).

אגב, את כותרת הגג של כל הידיעות החדשותיות בעיתון החג, מעטרת הכותרת “קוישלך – כל מיני ידיעות מאוגדים יחד”. לעניות דעתנו, צריך היה להיות כתוב בעברית נכונה “ידיעות מאוגדות”, ולא מאוגדים. נו נו.

שלוש כתבות מגזין בעיתון: האחת יחצנית, השנייה על סוכות בניכר, והשלישית על יסוריו בשואה של הרב גיבלרטר. שום דבר מעניין או מיוחד מידי, וחבל. לעתים שומעים לנו שם ב”מרכז העניינים” ובדרך כלל לא. הפעם לא.

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘מרכז העניינים’ מ-56 עמודים (לעומת 48 בחג שעבר).

המצעד

כרגיל, לקראת סיום נדרג את העיתונים (לדעתנו כמובן): במקום הראשון – בשל השדרוג האדיר של עיתון החג – יתד נאמן, במקום השני עומדים יחדיו: בקהילה ומשפחה, ואחריהם בסדר יורד: קו עיתונות, הפלס, שעה טובה ומרכז העניינים. המודיע והמבשר לא נסקרו כאן, כרגיל לצערי, מכיוון שאינם תחת ידי, וגם את זה אתם מוזמנים לעשות בתגובות.

נתראה באותו מקום, בעז”ה, בעוד כחצי שנה, איסרו חג הפסח תשע”ד.

שיהיה לכם חורף בריא!