מילר פוינט
משרד פרסום
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
WebDuck
בניית אתרים
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
מרכז העניינים
חינמון ארצי
הגונז האלמוני מתעקש לחזור שוב ושוב לביקורת עיתוני החג כבר ארבע שנים ברציפות וכל עורכי העיתונים נאלצים לקרוא אלפי מילים בלי יכולת עריכה (גם כשצריך). הפעם, גם עורך פאשקעוויל החליט לפרסם את הדברים כפי שנשלחו ולא לערוך את הטקסט הארוווווווך • מי השקיע יותר בקוראים, בקהילה או משפחה? ואיך היה עיתון החג של יתד מול זה של הפלס? כל מה שמעניין עיתונאים, וגם מה שלא, בפוסט הזה
1
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: הגונז האלמוני

כבר סיימנו להחזיר את הכלים של פסח, כבר רצנו לאנג’ל לקנות לחמניות, בדקנו את קוד הייצור מעל הבורקסים הקפואים – והנה אנחנו כאן כמידי מחצית השנה (באיחור קליל), זו השנה הרביעית, לדון יחד לגופם של עיתוני חג הפסח, ממנו יצאנו זה עתה.

כמידי חצי שנה בחצי שנה, בשורות הבאות נסקור את עיתוני החג שהונחו לפני כותב השורות, ונבקר אותנו מנקודת מבטנו (הצרה). כרגיל, נציין כי הדברים משקפים את דעתנו בלבד, וכל דעה אחרת, טענה או נאצה – תתקבל בברכה במערכת התגובות.

אקדמות מילין

ראיתי אי אלו עורכי עיתונים כאלו ואחרים שלא השקיעו בגיליון החג שלהם, ואז רצו להתראיין לאחד מכלי התקשורת באומרם: אין אנו שותפים לכל החגיגה שנקראת ‘עיתוני החג’. אחד מהם אף הגדיל לא להבין את המתחרים וטען: אני לא מאלה שאם יש לי כתבה טובה אני שומר אותה לחגים. אם יש לי כתבה טובה אני משתמש בה עכשיו, ואני לא רואה עניין להוציא משהו מיוחד דווקא בעיתוני החג.

הדברים כמובן מופרכים. בשורות הבאות נבקר שורה של עיתונים חרדים, שגם בכל שבוע מנסים להשקיע את המקסימום. בכל שבוע כל אחד מהם מנסה להביא את הכתבה הכי טובה והראיון הכי בלעדי. אין לזה שום קשר לעיתון-חג. מעט מאד מהם “שומרים כתבות” דווקא לעיתוני-החג. אלא מאי? בדרך כלל, בכל שבוע יש נושא אקטואלי שסביבו מרכיבים את המגזין. משהו שקרה באותו שבוע, גילוי מסקרן וכו’. בעיתוני החג, לעומת זאת, העורכים אינם מחויבים דווקא לדברים אקטואליים, והם משוחררים לחזור בלי שום סיבה כובלת לאיזו פרשיה היסטורית שנחשפת מחדש וכדו’.

כמו כן, אי אפשר שלא לשכוח שפסח, וכמוהו סוכות, הם חגים שלמים של משך שבעה ימים ויותר, ומכיוון שלא יוצאים עיתונים (ובעיקר שבועונים) באותם הימים, ברור הוא שהם צריכים לחפות על כך ולהניח חומר רב יותר לפני הקורא. כמובן, מדובר על ימי חופש ומועד, יש הרבה יותר זמן לקרוא, ולמילים הכתובות יש הרבה יותר משקל. ובכלל, עיתוני חג אינם המצאה חרדית. גם עורכי העיתונים הכלליים הבינו מזמן שבחג צריך לתת עיתון יותר טוב ובעל משקל סגולי גבוה יותר מהרגיל (ראו ערך השר לשעבר כחלון שחזר כעת לבימה דווקא בראיון ל’ידיעות’ בגיליון החג), וגם אין שום פסול בכך שישנם שני שיאי עיתונות שנתיים שבהם מיטב העורכים מנסים להביא את המיטב שבעיתונות. ובקיצור, זה שמאן דהו לא הצליח להביא עיתון חג ראוי, לא מחייב אותו להטיל רפש על האחרים.

ומה עוד קרה בשדה העיתונות שלנו מאז נפגשנו בפעם שעברה (ראו ביקורת קודמת כאן)? לא הרבה. בשורות הבאות ננסה להיזכר מה היה לנו כאן בחודשים האחרונים.

ללא ספק, היו כמה פרויקטים מעניינים או ראיונות מיוחדים החג הזה, ובשורות הקרובות ננסה להיזכר בכולם. חייבים גם לציין שרוב ככל השבועונים ואף היומונים החלו להבין היטב כי מירב ההשקעה צריך להיות דווקא במגזין, ולא במוספי החג, והעמיסו עליו כמה שיותר כתבות מגוונות ומרתקות. הסיבה פשוטה: ברגע שאתה מוציא מוסף נושא וקורא מסוים לא מתחבר אל הנושא, הרי שאיבדת אותו לכל המוסף. מגזין, לעומת זאת, מכיל בתוכו כתבות רבות מסוגים שונים, עשר כתבות פלוס מינוס, וגם אם מישהו לא התחבר ל-2-3 כתבות במגזין, הוא בוודאי יוכל לקרוא וליהנות מכתבות אחרות באותו מגזין.

אגב, מוזר הדבר שלמרות שעבר פחות מחצי שנה מאז פטירתו של מרן הגר”ע יוסף זצ”ל, ללא ספק אדם שגם שנים אחרי פטירתו יהיה מה לכתוב עליו, ולמרות זאת לא מצאו לנכון ברוב העיתונים לעשות איזו כתבת חג עם גילויים חדשים על חייו או משהו דומה (‘יום ליום’ אינו ראיה, כמובן). נכון שכמעט הכל כבר נכתב, אבל עדיין. ציפיתי.

נצא לדרך? נצא.

בקהילה

קשה להשליך על עיתון בקהילה השבועי מעיתון החג של בקהילה. העיתון השבועי, ובמיוחד במגזין, ירד מאד ברמה בחודשים האחרונים. כמעט מידי שבוע בשבוע הוא מביא שלל נושאים איזוטריים ושוליים מאד, מעניינים קהל צר מאד של קוראים ומפספסים הרבה מהקוראים (כמוני). המגזין, בחצי השנה האחרונה, שב להמשיך ולהזכיר את עיתון ‘שעה טובה’ על מגרעותיו.

אחרי שנתיים ומשהו ארוכות מאד הסתיים סוף סוף הסיפור בהמשכים של חיים גרינבוים (וגם הוא באקורדים צורמים), שנמשך יתר על המידה ומתח סיפור בלי מספיק בשר ועלילה על פני 100 פרקים (!). לשם השוואה, ספרו הראשון המצליח “צוואה”, הינו בעל כ-60 פרקים בלבד. שוו בעצמכם כמה חודשים נמשך הסיפור מעבר לנורמה (40 – חודשים – לחלק ל-4, כן?), ולמרות הציפייה לסיפור חדש במגזין בעיתון הפסח, בקהילה (וגם משפחה) אכזב מעט, כאשר בשוק העיתונות דווקא ידוע שסיפור טוב בהמשכים יכול להחזיק קורא (וקונה כמובן) נלהב במשך שנתיים. ומכאן תצא הקריאה וכו’.

בעת האחרונה, אף הפציע לו פתאום בחדשות בקהילה טור חדש, ומרענן בשוק העיתונות החרדית, אותו כותב עורך העיתון אברהם דב גרינבוים והוא עונה לשם “הישורת האחרונה”. בטור החביב, שאכן הוא פובליציסטי כראוי, מלהטט גרינבוים בין נושאים אקטואליים, פוליטיים, וגם התייחסויות מעל גבי העיתון לנושאים שוליים שאף עיתון חרדי מכובד אחר לא מתייחס אליהם (ולעתים בצדק), כמו ריקוד הפינגווינים או על הופעתו של ראש הממשלה ב’מצב האומה’. גם המדור הזה ידע עליות ומורדות: יום אחד הוא באמצע החדשות, לפני החלק הכלכלי, ויום אחר הוא בעמוד האחרון של העיתון, אחרי כל הפרסומות (מי מגיע לשם?), מה יהיה?

בכלל, גם עיצוב החדשות משתנה בערך כל שבועיים, מה שאי אפשר לומר על עיצוב המגזין שנשאר יפה ומוקפד.

אפרופו התייחסות אוהדת (או אפילו אזכורה) לתכנית טלויזיה, אי אפשר שלא לתהות תמיהה רבתי על הראיון שמעניק בקהילה החג הזה לא אחרים מאשר האחים גת. גת הם כידוע יוצאי התכנית “הכוכב הבא”, שלא מקפידים לשיר שירי מרדכי בן דוד אלא מעניקים רפרטואר שתצילנה האוזניים, ולא ברור מדוע בחור חסיד גור מאשדוד שרכש את העיתון צריך להיחשף אליהם.

המגזין (148 עמו’)

המגזין הפעם כולל 148 עמו’, 20 עמודים יותר מבפעם שעברה (והמגזין הגדול בתולדות בקהילה), ו-10 כתבות, לעומת 9 בחג הקודם.

אח, איזה שינוי ורענון יפה עבר מגזין בקהילה הפעם. לפני הכל, לראשונה בתולדותיו בקהילה עובר לשחק במגרש של הענקיים ומעניק לקוראיו מגזין מהודר ובעל “גב”. כמו כן, כלל המגזין עבר רענון כללי. כל המדורים והטורים הישנים מעוצבים בגריד חדש ומרענן, אחרי תקופה ארוכה בעיצוב הקודם. שני טורים חדשים מתווספים למגזין: האחד, של משמח הלבבות הרב מאיר שוורץ. מקריאה בו נראה כי מדובר פלוס מינוס בשכתוב של דברים שהוא מוסר בהרצאותיו, אם כי קשה להביא את רוחו ושפתו של הרב שוורץ לעיתון, למרות שניסו בעיתון לרשום חלק מבדיחותיו בין השורות.

טור נוסף ומפתיע הוא כפולת עמודים בסוף המגזין, שמחליף אחר כבוד את כפולת העמודים “פתיתים” של צביקה יעקבזון, ולפחות כעת גם מעיף לגמרי את המדור “משוחחים” של הרב יעקב ב. פרידמן. למה מפתיע? כי כותבו הוא לא אחר מאשר יאיר וינשטוק, איש ‘משפחה’ שנים רבות שכתב שלל סיפורים, כתבות ומדורים, שלאחרונה עוסק בעריכת מגזין ‘זמן’ והנה גם נפנה לכתיבת טור קבוע במתחרה הישיר של מעסיקו הוותיק ‘משפחה’. בטורו הוא מתייחס לנושאים נוסטלגיים מילדותו בצל גדולי עולם וקצת נותן לנו מוסר. נחמד, נראה מה עוד ילד הטור הזה בהמשך.

1

בשער מפציע האדמו”ר מערלוי, כאחד מאחרוני האדמו”רים וגדולי הרבנים שעוד לא נעשה עליהם פרופיל בעיתוני החג השונים בעבר (הרשימה הצטמצמה נוראות, בעיתונים הבאים צפו לפרופיל על האדמו”ר מפד”ה רחלין). כרגיל, הרב יעקב ב. פרידמן נשלח לחזית, ופורס על פני 28 עמודים (!) פרופיל מקסים על האדמו”ר, שדווקא יחסית כתוב שלא בסגנונו הידוע והמעט דביקי מידי, ומדובר בכתבה נהדרת, אם כי ארוכה מידי.

הכתבה הבאה מביאה פרופיל מרתק על דמות מסתורית למדיי בהוויה הליטאית, הרב שריה דבליצקי, מקובל ששמו נישא בפי כל אך רבים לא מכירים אותו או את הלך-חייו, והנה ההזדמנות לפגוש בדמותו.

אלא שכאן מגיע “אבל” גדול: הכתבה הזו מוצגת כראיון עם הרב, וישנה אפילו תמונה של עורכי בקהילה במעונו. עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שבוקר לאחר צאת עיתון החג, הפציע בעיתונים “יתד נאמן” ו”הפלס” מכתב מחאה של הרב דבליצקי, בו הוא מכחיש את הראיון ואת הדברים הנכתבים בכתבה. מבחינתי, אם כך, הכתבה הזו יכולה לעוף לפח הזבל של ההיסטוריה. לא מבין את ההתעקשות של בקהילה שוב ושוב להוציא במרמה ראיונות או שיחות מהרבנים (לא נשכח את הראיון השקרי והמוכחש של מרן רבי שלום כהן לפני כשנה). אין בזה טעם, זה מוציא כל טעם טוב מהכתבה, היא לא אמינה וזה פשוט מוריד את הרמה של העיתון לאין ערוך. אלו שיטות שהיו טובות אולי לפני 15 שנה, אבל אף אחד מלבדם כבר לא פועל כך היום, ואי אפשר להבין את הראש הזה. ניתן היה להציג פרופיל, מבלי לשוות לזה אופי של ראיון, ואז אתם, אנשי בקהילה, יכולים לכתוב מה שאתם רוצים. אך ברגע שנעשה (שוב) דבר שכזה, זה מוציא כל חשק לקרוא את הכתבה. איזה מין מכובדות נשאר לעיתון שפועל ברמה או בצורה כזו??

הלאה: הכתבה הבאה היא (עוד פעם) ראיון ופרופיל על המקובל החלבן רבי חיים כהן. יוסי אליטוב במשפחה כבר עשה זאת לפני כמה שנים, עם הרבה יותר חשיפות ושיחה אישית. נו נו, נחמד.

כתבה נוספת היא ראיון עם אחיו החצי יהודי של הנשיא אובמה, חצי שנה בערך אחרי שהביא בקהילה (וכעת שוב, במסגרת) ראיון עם אח חצי חורג נוסף של אובמה. חביב, אם כי נעשה כבר לאחרונה בעיתונים הכלליים.

יצחק הורוויץ מביא פרופיל מרתק על הנגיד המיליארדר שלמה יהודה רכניץ מלוס אנג’לס (שאולי חלק מכם מכירים כמלחין השיר “אנא מלך” של מרדכי בן דוד, ידידו), שתורם סכומים נכבדים לעולם התורה, ובלי קשר ידוע בחתונות הראוותניות שהוא עושה. לא מדובר בראיון, ומבין השורות קצת ניכר שהדברים מובאים אולי כתרגום מכתבה מקומית שפרסם עליו אחד העיתונים בארה”ב. זה לא גורע מהכתבה, כמובן, הכתובה היטב ומרתקת.

הכתבה הבאה היא ראיון עם האחים גת, שכבר כתבנו את סימן השאלה על התעוזה לראיין אותם בעיתון חרדי. הכתבה גם כתובה בסגנון מוזר, וגם מנסה ללכת בין הטיפות ולא להזכיר את המילה הבזויה טלויזיה או שהשתתפו בתכנית (בכתבה הם מוצגים כמי שהשתתפו ב”תחרות מוזיקלית). לא אהבנו, אין בה כלום. מוזר עוד יותר הקרדיט (וגם כותרת ה’משנה’, ועוד נידרש למשנה’ס בהמשך) בכתבה. להלן: “הלחינו אווירה: אריה וגיל גת. כתב מילים: נחמן וייס. השתדל לא להפריע לסאונד עם המצלמה: יעקב לדרמן”. מה נסגר איתכם? יש תבניות שהקורא לא אוהב שנוגעים לו בהן, ואחת מהן היא הקרדיט שלפחות הוא יישאר נורמלי. אגב, גם האחים לא מתראיינים בפעם הראשונה לעיתון חרדי, ולפני כשנתיים, עוד לפני שהתפרסמו בתכנית הטלוויזיה הטמאה, התראיינו השניים לעיתון ‘מרכז העניינים’ בכתבת שער במוסף.

כתבות נוספות הן: ביקור באזורי הקרינה באוקראינה (וזו הכתבה כמעט היחידה החו”לית בעיתון), ראיון (בפעם המאה) שמפגיש בין המלמד ששכח בשגגה לפני כמה שנים ילד בביתר שנפטר מכך, לבין סבו של הילד ישראל לייכטר שאימץ את אותו מלמד. תיאור ממרוקו היהודית (כתבה חו”לית נוספת, שכבר נעשתה בעבר בכמה מקומות), ועוד ראיון חביב עם הילד שליווה את גדולי ישראל בדור שעבר והתמונות מאותם הימים (שמידת האמיתיות בסיפוריו וכן בתמונותיו בספק גדול). חביב.

כמו שהבטחנו, דברינו על כותרות המשנה: עד לאחרונה, כותרות המשנה המוזרות היו מנת חלקו של המוסף לנשים “פנינים” בלבד. החג הזה, גם מגזין בקהילה מלא מהן, ואי אפשר לסבול את זה. כותרת משנה, בהגדרתה, אמורה לספר לי בקצרצרה מה יש בכתבה שלפניי. ואילו מגזין החג הפעם, לא עושה זאת, אלא מקפיד לתת בכל כתבה (חוץ מהכתבות על הרבנים) כותרות משנה מעצבנות. דוגמא (מהכתבה על האחים גת): “המדינה הכתירה אותם כתגלית, והם אמרו לה: אנחנו בסך הכל צינור להעברת ניגון פשוט. הרחוב עצר אותם כדי להגיד שלום ותודה ותצליחו, והם ענו לו: בוא לשמוע מוזיקה עם השראה של געגוע * האחים גת פה כדי להתחיל לבנות את גשר המיתרים, ושאף אחד לא יפריע להם לנגן על הלב שלנו”. הבנתם מזה משהו? מיהם? מהם? משהו שיגרה לקרוא את הכתבה? אני לא.

הכתבות הבולטות במגזין בעינינו: הפרופיל על רכניץ, וכן הכתבה על הרב דבליצקי, שיכלה להיות אפילו מעולה לולי מה שהעיב עליה, כאמור לעיל.

מוסף “מה העבודה הזאת” (64 עמו’)

המוסף גם הפעם, כבחג שעבר, אלבומי ומודפס לרוחב במקום לאורך (השער יפהפה). הנושא המשמים: “אידישע בעלי מלאכה” (יעני מקצועות יהודיים). זה הכי מקורי שעלה לכם בראש? נו באמת. אחרי שמשפחה הביא 3 מוספים העוסקים בעולם החרדי לכל חתכיו, חוזר בקהילה ומתייחס לאותם דברים תחת כותרת אחרת: לכל המקצועות היהודיים, בהם: משב”ק, מוהל, פויקער, כלייזמר וכו’. רעיון משמים. דווקא הביצוע קצת יותר טוב, כשאת רוב המוסף, כך נראה, עשה יצחק הורוויץ, ולכל מקצוע (שתפס בערך עמוד), ישנה גם מסגרת תחת השם “ראיון עבודה” שמספרת כמה כסף עושים באותו מקצוע, טיפים וכו’.

2

ייאמר לשבחו של המוסף, שלפחות הוא לא חיפף וכמעט בכל מקצוע מתראיין בכמה מילים איש העוסק באותו מקצוע (חזן, מוהל, כלייזמר וכו’). לפחות זה. אותנו לפחות עניין רק חלק מועט מהמוסף, ובגדול לא נפלנו ממנו. אפשר לדלג.

משעשעת העובדה שאת המוסף כתבו פלוס מינוס שלושה-ארבעה כותבים (שכבר כונו “צבא קטן וחכם”), תחת איזה 200 שמות עט לאורך המוסף.

מוסף פוליטי “10 המכות” (48 עמו’)

בדרך כלל, הפנינים האמתיות של עיתון החג של בקהילה נמצאות דווקא במוסף הפוליטי (הקבוע בחגים) והמענג של בכיר העיתונאים החרדיים יעקב ריבלין, וכך אכן היה עם המוסף בחג הקודם שסקר בצורה מרתקת ועסיסית 30 שנה להקמת ש”ס. אלא שהפעם הנושא כבר אפור הרבה יותר, מעניין הרבה פחות: 10 המכות מהן סובל הציבור החרדי מאז הוקמה המדינה, וביניהן: מאבקי השבת, הבג”ץ, שיטת הבחירות, גזירת הגיוס וכו’.

3

גם הפעם, למרבה הצער, לא ריבלין כותב לבדו את המוסף כפי שהיה בעבר, אלא על כל נושא נלקח מישהו מכתבי העיתון, סוקר את ההיסטוריה שלו, ואז מגיע ריבלין ובכפולת עמודים נותן את פרשנותו.

נחמד, אך הרבה פחות עסיסי ומרתק מבחגים שעברו, מה עוד ש”מכות” רבות במוסף נושקות זה לזה ואף נכתב עליהן את אותם דברים. זהו נושא נחמד לדאבל עמודים או שלושה עמודים, אך לא למוסף שלם, וקצת יצא, אפעס, מפוספס ופחות מרתק מבעבר, ואם כבר היה עדיף להקטין את המוסף, לתת את הנושא שלו ב-12 עמודים ואת שאר העמודים להעניק לשאר המוספים לכתבות אחרות. כך גם רבות מהתמונות כבר פורסמו במוספים הפוליטיים שעברו, למשל במוסף הקודם על הקמת ש”ס. נו, מילא.

מוסף “טוענים לכתר” (24 עמו’)

לא הסתפק בקהילה בשני מוספי נושא והוסיף עוד מוסף פוליטי אחד (על דפי עיתון רגילים, בשונה מהנזכרים לעיל), ובו ראיונות נרחבים עם ארבעה מהמועמדים לנשיאות (סילבן שלום לא ביניהם, כנ”ל הנשים המועמדות). למה דווקא הם ולא אחרים? לא ברור. ראיונות חביבים בסך הכל, לא עם כותרות משמעותיות (למה יעקב ריבלין לא עשה את הראיונות, שהם פוליטיים במהותם?…), פלוס הטור הקבוע של העורך גרינבוים שמתארח הפעם בדפי מוסף זה, ובו ראיון קצר (מידי) עם הנשיא המכהן פרס. נחמד.

4

שאר המוספים

שאר המוספים הם: מוסף סיפורים “הפסח אינו נאכל” (32 עמו’), עם אף שם ידוע של סופר מוכר; המוסף התורני החדש “תבונות” (32 עמו’), שבעצם מחליף את “מורשה” שהפסיק לצאת. דווקא מדובר במוסף תורני שעשוי טוב, הרבה יותר מאשר “קולמוס” של משפחה. הוא עממי, מביא ווארטים לפרשה או על הדף היומי ועושה את מה שמצופה ממוסף תורני שבועי, אם כי העיצוב לוקה בחסר; מוסף לנשים “פנינים” (80 עמו’), מוסף מצוין ומרתק, המביא בין השאר ראיון עם הרבנית לאה קוק, ראיונות עם נשות ציבור ואף כתבה בלעדית ובה ראיון עם המשפחה במונטריאול שאימצה חלק מילדי כת ‘לב טהור’. באמת מוסף ראוי לשבח.

מוסף התמונות “העולם החרדי” (32 עמו’) – שדווקא לאחרונה חזר להימכר עצמאית במרכולים – עם פרויקט חביב של תמונות הרבנים עם נכדיהם בסגנון “והגדת לבנך”; מוסף לילדים “חברים” (32 עמו’), רגיל למדיי; וחלק החדשות (24 עמו’), ששערו הוא קטעים מתוך העמודים הפותחים את הכתבות במוספי העיתון. בחלק החדשות חוזר להיות, במפתיע, לאחר כשנה בה התארח במגזין, טורו הקבוע של צביקה יעקבזון “פתיתים” בעיצוב הישן מלפני כמה שנים, ולצדו חוזר – כאילו לא הפסיק שנתיים או שלוש – הטור העלק-סאטירי “בוא נדבר על זה” של ‘יהודה פולק’ וכן השיר השבועי של המשורר אורי מרטון.

בתחילת עמודי החדשות מוזכרת בידיעה חדשותית שמו של הגר”ש כהן, המרן החדש, ומה לצד הידיעה? צילום ה”ראיון” שהעניק לפני שנה לגיליון החג של בקהילה. ולמה דווקא כזו? כמובן, כדי להזכיר לקוראים שרואים את הפרופיל החג הזה במשפחה על הגר”ש כהן, את ה”ראיון הבלעדי” שנתן לבקהילה לפני כשנה… ‘בקהילה’ גם היחיד שצירף דיסק לעיתון, “לשורר שיר חדש 2”, ובו אוסף סינגלים שיצאו לאחרונה מכל מיני זמרים. למה “2”? כי בקהילה עצמו הוציא דיסק דומה עם סינגלים אחרים מלפני כמה שנים. נחמד.

קודם פתחנו ואמרנו שא”א להשליך מעיתון החג של בקהילה לעיתונים שלו שאר השנה, ומדוע? כי העיתון החג הזה התעלה על עצמו, בכמה וכמה מובנים. מאידך, קשה שלא לחוש שבקהילה אמנם בדרך לא רעה, אבל צועד כל הזמן אחרי משפחה. סגנון השער (היפה) של בקהילה החג הזה, היה בדיוק במשפחה בשערים כמעט זהים (עיצובית) לפני כמה שנים. במשפחה כבר התקדמו מאז, והשערים מעוצבים בצורה חדשנית ומהודרת הרבה יותר, ראה להלן השער הפעם. גב למגזין? משפחה עושה כבר שנים בחגים. מוסף אלבומי? משפחה כבר עשה לפני, ועל נושאים נושקים (במוסף משפחה “פה ושם – מסע לארץ החרדים”, הוזכרו כמעט כל הנושאים שכעת במוסף בקהילה בכתבות דומות, ואם לא במוסף זה, אז בשני המוספים שהתפרסמו בחגים שלאחר מכן במשפחה, “דא והא” ו”לעילא ולעילא”). כנ”ל הטור החדש של יאיר וינשטוק בסוף המגזין, שקצת מזכיר את הרעיון של כפולת העמודים של דוד דמן בסוף עיתון משפחה. כנ”ל גם הראיון עם החלבן המקובל הרב חיים כהן שפורסם כאמור כבר בעבר במשפחה. בקיצור, נסו אתם בבקהילה להקדים את ‘משפחה’ ולא להביא חומרים שבמשפחה כבר הביאו או לצעוד בדרך שאותה הם התוו, ובאיחור של כמה שנים.

לסיכום, קוראי בקהילה נהנו בסה”כ מ-516 עמודים, העיתון הגדול בתולדות בקהילה (בחג הקודם הם נהנו מ-472 עמודים).

משפחה

מול עיתון ‘בקהילה’ מציג עיתון משפחה לאחרונה מגזין שיחסית הולך ומשתבח, עם כתבות שמעניינות ברובן את הקורא הממוצע. מול המגזין, חלק החדשות, ששוב שינה בחודשים האחרונים כמה פעמים עיצוב, ממשיך ומדשדש. אין אף כותב פוליטי – לדעתנו – ששווה לקרוא אותו או ‘לא לפספס את הטור השבועי’ שלו. העניין הזה חייב טלטלה דחופה. עוד לא נמצאה שם הנוסחה שתצוד את לבו של צרכן החדשות החרדי, וחבל.

אי אפשר שלא לציין כעת שבחודשים האחרונים הפסיקה הוצאתו לאור של עיתון משפחה החינמי שיצא לפני כן בכל יום שני אל תיבות הדואר החרדיות. במשפחה הבטיחו אתר חדש שייתן מענה לעיתון הזה או לשאר השבוע בו לא יוצא משפחה. בינתיים אתרים חדשים נסגרו ונפתחו, וההבטחה של משפחה מתמהמהת, אם בכלל תתקיים אי פעם.

המגזין (164 עמו’)

מדובר במגזין הגדול ביותר של עיתון החג של ‘משפחה’, לפחות בשנים האחרונות. המגזין כולל בתוכו הפעם 164 עמו’, אל מול 148 עמו’ בחג שעבר, ו-9 כתבות, כבחג שעבר (שלא כולן מופיעות בשער). כרגיל בחגים האחרונים, המגזין הוא אף רחב יותר מהרגיל (רחב יותר מגזין בקהילה), וכמובן בעל “גב”.

5

אי אפשר שלא להתייחס לשער המהמם. בשער, וגם במגזין כולו, התחילו הפעם שפה עיצובית חדשה לגמרי שנמצאת בגופני כל הדאבלים הפותחים של הכתבות במגזין (ונמשכת גם במגזין שיצא היום, חמישי, וכנראה הלאה). משפחה הוציא שער מושקע וחדשני לגמרי, ובו אין כתבת שער אחת: בשער מופיע ציורו של יוסי רוזנשטיין, ושתי דמויות המרכיבות את ‘כתבות השער’ של המגזין. האחד הוא האדמו”ר מסלונים (הגדול ובולט יותר בשער), והשני הוא המרן החדש הגר”ש כהן. בינתיים דיברנו על דמויות מהעולם החסידי והספרדי, ואף דמות ליטאית מוכרת לא נפקדת מהשער המאחד, והיא הגאון רבי חיים וואלקין משגיח ישיבת ‘עטרת ישראל’, שאמנם מופיע בשער ללא תמונה ועם פחות הבלטה מאשר שתי הדמויות האחרות, אך עדיין בולט על פני השאר.

הכתבה הפותחת והמרכזית של המגזין היא פרופיל על האדמו”ר מסלונים. ייתכן שהוא כתוב טוב, ייתכן שלא. דילגנו (התחיל לשעמם כל הסיפור הזה של פרופיל האדמו”רים). קטע מעניין בכל זאת בכתבה הוא המסגרת על יחסיו של נשיא ביהמ”ש העליון לשעבר אהרן ברק עם האדמו”ר, והוא מתראיין בקצרה בנושא זה. לא ברור האם כדאי לראיין דמות כזו בעיתון חרדי, אבל מילא. במשפחה מרחו את הפרופיל הזה על פני 26 עמודים, שני עמודים פחות מהפרופיל המקביל של ‘בקהילה’ על האדמו”ר מערלוי. ועדיין זה, כמובן, ארוך ומייגע מידי.

הכתבה הבאה היא פרופיל על הגר”ש כהן, המרן החדש (שלמעשה מוכתר בכתבה כמרן עוד לפני שהיה טקס ההכתרה הרשמי. טקס ההכתרה המקדים היה בכתבה זו במשפחה, בדיוק כפי שערכו הכתרה עתידית לפני כמה חודשים ב’משפחה’ ל’ממשיך’ של מרן הגראי”ל שטיינמן, הגרמ”ה הירש שליט”א). בכתבה בת כ-11 עמודים מיצו את דמותו ע”י שיחות עם מקורבים וכו’. חביב ביותר. התמונה והעיצוב הפותח מהמם.

כתבה מרתקת במגזין היא זו של אהרן גרנות שנסע לארגנטינה לראיין את בני משפחת המיליארדרים סוטון. הם אמנם לא שם ידוע מידי בקרב הציבור, אך מי שבודק מגלה כי אכן תרמו סכומים נכבדים לעולם התורה בארץ. מדובר בכתבה מרתקת, שההערה היחידה עליה שהיא מעט קצרה מידי וניתן היה להביא עוד סיפורים מרתקים מהם. אנשים אוהבים לקרוא על מושא רחוק מהם, במיוחד כשהוא שווה הרבה מאד כסף. גם הדאבל הפותח של כתבה זו, כמעט כמו כל הדאבלים הפותחים במגזין, מהמם.

אחת מה’יציאות’ במגזין וכתבה מעולה היא זו שחוזרת עם הגר”ח וואלקין, משגיח ‘עטרת ישראל’ לסין. תמיד נחמד לקרוא דברים מחו”ל, והנה פה נסע הכתב (שמעון ברייטקופף) ללא פחות מאשר לסין, ועוד עם הגר”ח וואלקין, למסע שלפי המתואר בכתבה יזם אותו אלי פלאי מו”ל ‘משפחה’, להגיד תודה לעם הסיני במלואת 70 שנה להצלת ישיבת מיר בשנחאי. לא ברור כיצד נתן המשגיח את אישורו למסע ולהצטרפות אליו, אבל הרעיון יפה וכך גם הביצוע, שגם מביא בקצרה את סיפורה ההיסטורי של ישיבת מיר בשנחאי. כמובן, כשמממנים כרטיס נסיעה לסין לא מסתפקים בכתבה אחת, וכתבה נוספת המופיעה במוסף “מסובין”, שמיד נידרש אליו, מתארת בנפרד כיצד נראית שבת בסין.

הכתבה הבאה היא כתבה מוזיקלית, על ילד הפלא של העבר, ביניהם עמית ליסטוונד, שרוליק הרשטיק ואהרן הלוי. צריך להזכיר שלפני כשלוש שנים עשו ב’שעה טובה’ פרויקט דומה על ילדי הפלא של העבר, ועם הרבה יותר ילדים.

במשפחה לא הסתפקו בכתבה אחת על גבירים ומביאים ראיון גם עם המיליונר טומי ליברמן מארה”ב, אותו עורך הרב נחמיה רוטנברג שליח תנועת ליטא לוינה. חביב.

כתבות נוספות הן עם הסוציולוג שראיין את גדולי ישראל, צייר מפורסם, והמחבל הערבי שהתגלה בשוודיה כיהודי (מנסיעה אחת בשוודיה יצא גרנות עם איזה 200 כתבות…).

הכתבות הבולטות במגזין בעינינו: סוטון והגר”ח וולאקין בשנחאי.

מוסף ‘מסובין’ (116 עמו’)

כרגיל לאחרונה, עיתון משפחה בחגים מתרחק מכל גוון פוליטי, ובדיוק כמו במגזין – גם המוסף שלו הוא קדוש לעילא. אז איזה רעיון כבר ניתן לעשות למוסף נושא שעוד לא עשו? מסתבר שבמשפחה מצאו גם מצאו: סופרי משפחה מתארחים בקרב גדולי ישראל ואישי ציבור או מקומות מעניינים בשבתות, וחוזרים עם תיאור מרתק. רעיון לא רע. המוסף מודפס בפעם הרביעית לרוחבו, עם שער יפה ובתוכו תמונות של המשתתפים במוסף.

כמובן, הכותרת “מתארחים בקרב גדו”י” היא גרנדיוזית, כמו שתראו בהמשך:

6

הכתבה הפותחת היא הארוכה מהכתבות במוסף (12 עמו’), והיא תיאור שבת אצל גאב”ד העדה הגרי”ט וייס. ‘משפחה’ כבר טחן את דמותו כמה וכמה פעמים, ורק לאחרונה עם תיאור מה שמתרחש בתוככי ‘העדה’. לא ראינו טעם מיוחד לצלוח את הכתבה הארוכה, ודילגנו מעדנות. האם הכתב אכן התארח על שולחנו של הגרי”ט בשבת? אולי אתם יודעים.

הכתבה הבאה היא תיאור של אליעזר שולמן על שבת בקרב מרן הגר”ח קנייבסקי. למרות דמותו הידועה, תמיד מעניין לקרוא מה קורה בביתו, ודווקא את זה קראנו. אמנם, באחד המוספים הקודמים של ‘משפחה’ כבר תיאר שולמן איך נראה יום שישי בביתו של הגר”ח ועל השיעור בביתו של הגר”י זילברשטיין, והפעם הוא חזר לתאר זאת בארוכה וחזר על עצמו. אם הייתי זהיר, לא נראה מהכתבה ששולמן ממש התארח על שולחנו בשבת, רק שמע תיאורים ממקורביו. בעיניי גם העובדה המתארת כי “לפני הגר”ח הונחו שבע סלטים (מספר מקרי), והגר”ח החל באכילת הגפילטע פיש”, קצת מגמד את דמותו ולא ראוי. תיאור שבתי בביתו היה צריך לספר מי הם גדולי ישראל שמהם הוא מביא דברי תורה, דברים שהוא מחדש בשבת וכו’, לא הצצה פפראצית לצלחתו.

כנ”ל בכתבה נוספת במוסף שמתארת שבת בקרב האדמו”ר מסקווירא. לא מדובר על תיאור שבת בביתו, שהכתב התארח ממש על שולחנו, אלא שבת בקרב עיירת סקווירא, והשתתפות בטישים שלו. אמנם האדמו”ר מסקווירא התארח כבר בעבר בראיון על שער משפחה ואף בקהילה. הפעם מדובר בתיאור שבת בקרב העיירה השמרנית והסגפנית בהוראת הרבי (אם כי דווקא סלון ביתו של האדמו”ר הנראה בתמונה, נראה מיליון דולר, כמו טירה עתיקה ומפוארת), בה כולם אוכלים בדיוק את אותו התפריט.

כתבות נוספות הן בביתו של ר”י עטרת ישראל הגרב”מ אזרחי (שמתם לב שעטרת השתלטה על עיתון החג? הר”י במוסף והמשגיח במגזין…), הרב הראשי הגר”י יוסף, ועוד שורה של אישים, מעניינים יותר ופחות, בהם החזן הלפגוט, משה אבוטבול, הסופרת נועה דיין, ו…השף משה גולדיס.

מוסף לא רע ודי מוצלח.מה שכן, אם מדובר היה בכתבות של כמה עמודים כל אחת, לא ברורה ההחלטה להדפיס את המוסף לרוחב, בצורה שהיא הרבה פחות נוחה לקריאה.

אחת הכתבות במוסף נכתבה ע”י אליעזר אייזיקוביץ, שכאן מופיע בשמו אך לא בתמונתו, ודווקא במגזין בקהילה כותב כתבה (על אוקראינה) עם תמונתו אך לא בשמו (אלא בשם אליעזר גרינצוויג)… יצוין גם שמו של שמעון ברייטקופף שכתב הכי הרבה כתבות (המעניינות) במוסף (5 כתבות), פלוס עוד כמה מהטובות במגזין.

מוסף נושא (החדשות) – “מנותקים” (48 עמו’)

חלק החדשות מוקדש הפעם לנושא אחד, הקיטוב בין הציבור החרדי לחילוני, נושא שכבר פרנס בעבר כמה וכמה מוספים של משפחה. הסיבה למסיבה הפעם היא סקר שנערך שחושף שהחילונים בכלל לא מבינים את החרדים או משהו כזה. לא באמת קראנו, זה לא עניין במיוחד. כאן גם ניתן ביטוי מה לפוליטיקאים בכל זאת, בכתבה אליה התראיינו דרעי, אדר וליצמן על הקיטוב בין החרדים לחילונים.

שאר המוספים

שאר החלקים בעיתון הם: מוסף הסיפורים, “סיפור והמשכים” (כן, לבקהילה היה לפני כשנתיים מוסף סיפורים בשם זה), הספרון הקבוע (100 עמו’). הפעם גם הוא מנסה להיות מקורי, ובין דפיו חוזרים הסופרים, מהם ידועים ופחות, לאירוע שקרה בעבר ומשליך על ההווה. נחמד מאד. גם בגבו מתגאה משפחה כי “סיפור והמשכים אינו רק מוסף סיפורים, אלא ספר בן 100 עמודים”; ‘בתוך המשפחה’ (112 עמו’) המעוצב כיאות, עם כמה פרויקטים נחמדים; עיתון ‘ילדים’ (24 עמו’) הרזה מתמיד כי יש מוסף נוסף לילדים (שאפו. אמיתי. הם צרכני העתיד שלכם), והוא “יחד” (40 עמו’) ובו תחרות כתיבה (יפה על המקוריות וההשקעה) בין ילדי ‘משפחה’. כן מצורף מוסף ‘קולמוס’ החדש שהושק במשפחה לאחרונה מחדש בקול תרועה רמה. עדיין הוא נראה כתאומו של ‘קולמוס’ הישן, ולא מצאנו בו שום עניין.

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘משפחה’ החג הזה מ-652 עמו’ (העיתון הכי גדול אי פעם, ולפחות בשנים האחרונות) – לעומת 632 עמו’ בחג שעבר.

שעה טובה

כרגיל, מסיים את חלק השבועונים הנמכרים השבועון הצוקרמני.

לא השתנה בו דבר מאז נפגשנו בפעם שעברה. לא עורכים/כתבים/מעצבים חדשים, ולא כלום, העיתון וששת קוראיו ממשיך לדשדש מבלי מגזין וחדשות ראויים להדפסה, וכך גם נראה עיתון החג.

אפילו פחות מבעבר, אין הפעם כמעט בשום כלום מחלקי העיתון משהו שאפשר להגדיר כ’כתבת חג’, ראיון בלעדי, מוסף נושא או משהו. אפילו משהו.

מגזין (64 עמו’)

המגזין הפעם מכיל 64 עמו’ ו-6 כתבות, מול 80 עמו’ ו-7 כתבות בפעם שעברה.

7

את המגזין פותחים שורה של טורי דעה הזויים על גבול ה”אין לי מושג מה הוא רוצה ב-500 מילה האלה”, פלוס ראיונות שמעוצבים כטורי דעה עם שגריר הונגריה בישראל, הרב של דושיינצק (יש מקום כזה?), ועוד כמה בסגנון. כל הראיונות כולם הם שאלה-תשובה. למי שלא יודע, טכניקת הכתבה הכי קלה לכתיבה היא שאלה תשובה, כי אתה פשוט מביא את השאלות ותשובות ככתבן מבלי לנגוע, משהו כמו 10 דקות לכתבה, ואכן כך מופיעות רוב הכתבות בעיתון. העיתון כולו כמובן כתוב בסגנון אחד, וככה זה נראה כשעורך אחד כותב עיתון שלם מהבס”ד ועד המילה האחרונה בעמוד האחרון לפני הפרסומת הסוגרת (בהנחה שיש פרסומת). ואם חששתם: טעויות הכתיב, תחביר, עובדות ועוד – בפנים.

מכיוון ש’שעה טובה’ משום מה לא מדפיס עיתון חדשות בחגים, הרי שהמגזין זוכה בתחילתו לכמה התייחסויות פוליטיות על כחלון וכו’.

בשער המגזין מופיעה דמותו של הרב גינזבורג (דווקא שער יפה ותמונה טובה) מיצהר. מה שמו הפרטי? אין לנו מושג. לכל אורך הכתבה צוקרמן לא טרח לספר לנו על שמו הפרטי.

כתבה הזויה מספרת על ספר שמביא את סיפורם של ‘הפלוגות השמאלניות’ של בני ישראל בצאתם ממצרים, ועוד כמה קשקושים בסגנון הזה. כתבה נוספת מבכה בטרם עת את מותה של ש”ס. אחת נוספת מביאה בפעם המיליון בשעה טובה (ואולי זה בדיוק אותו ראיון, לא בדקנו), ראיון עם פרופ’ ארנון סופר שמנבא על השתלטות החרדית בישראל.

בקיצור, לא משהו ששווה קריאה.

המוסף (44 עמו’ + חלק הסיפורים במהופך, “והיו מספרים”, 20 עמו’)

אין הפעם מוסף נושא ב’שעה טובה’, כמו בחגים האחרונים, וגם הפעם הוא מבלבל: ישנו מוסף בן 64 עמו’ (ו-5 כתבות) כאשר מוסף החג מודפס על 44 העמו’ הראשונים, ואילו במהופך, מהצד השני (עד שלא תראו לא תבינו), מודפס מוסף הסיפורים ‘והיו מספרים’ על 20 עמו’. המוסף מעוצב ממש כמו המגזין, עם שם זהה (‘שעה טובה’ בגדול) כאשר המילים “מוסף חג” המבדילות אותו מהמגזין מופיעות רק לקראת סוף העמוד.

8

את השער מעטרת דמותו של הכמעט מרן הגר”ש עמאר, ב”ראיון בלעדי”. קראנו. אין שם שום אמירה מיוחדת/בלעדית/מסעירה. סה”כ מדובר עוד פעם בראיון על חסרונו של מרן הגר”ע יוסף, כל מיני אמירות כלליות באשר ליחסי חרדים חילונים, ואף לא מילה אחת מעניינת על הנהגת ש”ס, תכניותיו לעתיד, יחסיו עם אלי ישי וכו’.

שאר הכתבות: האחת ‘חושפת’ כי הבית יוסף היה אשכנזי. עוד כמת כתבות משמימות במוסך, ובהן ראיון עם מוזיקאי ששעה טובה מצא, ושמו מאיר רוזן, שכפי המתואר הופיע לפני גדולי האדמו”רים. באשר למוסף הסיפורים, גם עליו חתום העורך אשר צוקרמן, אשר כתב את כל הסיפורים.

הכתבות הבולטות במוסף בעינינו: אם כבר, אולי הראיון עם הרב עמאר.

שאר המוספים

שאר החלקים הם חלקים רגילים ולא חגיגיים במיוחד של ‘שעה טובה בבית’ לנשים (32 עמו’, כבכל שבוע), ו’שעה טובה ילדים’ (32 עמו’, כבכל שבוע).

כל מילה נוספת, מיותרת, וכנ”ל ה-17.80 ששילמנו למוכר העיתונים.

לסיכום, בסה”כ ‘נהנו’ קוראי ‘שעה טובה’ מ-192 עמו’ בלבד (בדיוק כמו בחג שעבר ובאלה שקדמו לו).

יתד נאמן

אחרי עיתון החג המעולה שהעניק לנו ‘יתד’ בחג שעבר וגרף מאיתנו מחמאות (ראו ביקורת קודמת), הגיע הזמן לבדוק האם הוא ממשיך ללכת בדרך בה הוא עצמו התווה לאחרונה.

אכן, לכאורה על פניו הוא באמת ממשיך ללכת בה, והוציא מוסף נושא כרומו מהודר, ועוד כמה פנינים נוספות, אך יש לנו מה להגיד גם על זה:

מוסף ‘מראה מקום’ (116 עמו’)

זהו החג השני שיתד מצרף מוסף נושא, לכאורה משובח, על כרומו משובח, עם ‘גב’ (ממש כמו השבועונים). הפעם הנושא הוא “מסע מרתק ומצולם ל-40 מקומות שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה”. זהו נושא ערטילאי למדיי, שוודאי גם פרנס כמה מוספי חג בעבר, על מקומות ואנשים שעשו היסטוריה.

10

העיצוב שלו, וכן של השער (שדווקא לא ‘נפלנו’ ממנו), מוקפד. כמעט לכל אורך המוסף מתלווה צלם המערכת לעשרות המקומות, ומביא תמונות עדכניות ממקומות היסטוריים.

בין המקומות: ישיבתו של הגראי”ל שטיינמן בכפר סבא, ביתו של מרן הגרי”ש אלישיב (עצוב לראות את אותה התמונה של חדרו עם ובלי הגרי”ש), הבית אליו היה אמור לעבור החפץ חיים לגור בארץ ישראל, וכנ”ל עוד ועוד.

אין ספק שניכר שמדובר במוסף בו הושקעה מחשבה גדולה ומאמץ עצום. לחשוב על כל הרעיונות המופיעים בו, שנדמה שרק יתד יכול לבצע אותם, וכבר יש הערכה.

אולם: התמונות יפות, העיצוב בסדר, אך העיקר חסר מן הספר: הטקסט עצמו, מה שאמור להוביל את הקורא עצמו, פשוט על הפנים. לדוגמא, הכתבה (הארוכה) על הגראי”ל שטיינמן, רצופה שגיאות, טעויות, אי הבנה, ולא קריאה בכלל. באמת. כנ”ל כתבות דומות במוסף. בחג הבא, עבודת העריכה חייבת להיות קודם כל. התמונות, הגרפיקה וכו’ זה רק התבלין, אך לא יתכן שהאוכל עצמו, קרי הטקסט, יהיה כה גרוע.

מה שכן, חייבים לציין גם את החלק השני של המוסף, “לגעת בהיסטוריה” (‘מסע מקומי-עולמי מרתק’), ובו חזרו כתבי יתד לעוד עשרות מקומות שעשו היסטוריה, לאו דווקא חרדיים, וכך הביאו הרבה נושאים שתמיד מעניינים: הפיצוץ במלון המלך דוד, בית ראש הממשלה בן גוריון שהיום מוזנח, ‘בית העם’ בו נשפט אייכמן ימ”ש, וכך עוד ועוד (מהעולם: בנייני התאומים אז והיום, חומות ברלין אז והיום, מלון ווטרגייט אז והיום וכו’), כשאף בחלק מהכתבות האלה ישנו מרואיין. שאפו, לא רע.

ואם לחלק הראשון, ‘הקדוש’, של העיתון מוקדשים כמה וכמה עמודים לכל כתבה, בחלק השני, החוליני, מוקדש לא יותר מאשר עמוד-עמוד וחצי לכל כתבה, וכך ניתנה לקוראים קצרי הרוח גם ההזדמנות לקרוא כתבות קצרות ומרתקות.

חלק נוסף ויחצני למחצה לקראת סוף המוסף, חוזר בכמה כתבות דאבל להתיישבויות החרדיות של השנים האחרונות: אלעד, רכסים, בית שמש, קרית ספר וכו’.

הכתבות הבולטות במוסף בעינינו: החזרה לכפר סבא לישיבתו של הגראי”ל, בית החפץ חיים בארץ ישראל.

מוסף ‘יתד פסח’ (128 עמו’)

מוסף ‘יתד השבוע’ משנה את שמו לכבוד החג, ואף לראשונה מושקע מאד, ובו 128 עמו’ {פורמט גדול} ו-17 כתבות): לפני הכל, השער. בפעם הראשונה מופיע בשער מרואיין. בדרך כלל, בשער יתד מתרחקים מלמרוח מרואיינים, מלבד מקרים בודדים של כתבות פרופיל על גדולי ישראל שנפטרו או דברים דומים.

9

הפעם, מפציע בשער, הרב אורי זוהר, ב”ראיון חג נדיר”. אחרי קריאת הכתבה עצמה, צריך להדגיש: נכון, מדובר באמת בהגדרה ב’ראיון נדיר’. זוהר נוהג בשנים האחרונות לא להתראיין כלל לתקשורת, והנה הוא מתראיין. אבל, ויש אבל גדול: שום מילה בראיון, ואף בהקדמה לכתבה (על פי דרישתו), היא לא אישית. לא על מה הוא עושה היום, על השינוי הגדול שעבר בשנים האחרונות או על משפחתו או משהו דומה. נאדה. רק ראיון בנושאי חינוך, קירוב וכדו’. משל למה הדבר דומה, לשיחה שממילא הרב זוהר נותן בענייני חינוך מפעם לפעם לפני קהלים שונים, שהסכים שהיא תודפס. האם זהו “ראיון בלעדי” שיצוטט במקומות אחרים? אז כאן זו שיחה חינוכית, שאמנם מודפסת. אבל לא ניתן לכתוב ראיון בלעדי, לדעתנו, כשהראיון הוא לא אישי, אלא סתם על נושא חינוכי-תורני ספציפי (שכדומה שעליו אף התראיין בכמה מקומות גם בשנים האחרונות).

רק לאחרונה נתן ‘משפחה’ שער לאורי זוהר. אמנם לא היה זה ראיון ראסמי, כפי שהודגש, אך בהחלט זוהר אמר בו כמה אמירות ל’משפחה’, והעיתון עוד הרחיב לעשות עליו פרופיל ענק על אורי זוהר החדש. בקיצור, לא היינו ממהרים כל כך להתלהב מהראיון ה”בלעדי”.

כתבה נוספת מביאה, באיחור של שנתיים, את תיאור המסע לקברים באירופה של הגרב”מ אזרחי. מה נזכרתם עכשיו? הנושא נטחן בזמנו בכל מקום אפשרי ולא אפשרי.

עוד כמה כתבות מאכלסות את המוסף, מהן מרתקות יותר ופחות, לא הגענו.

מוסף ש”ק “התנערי מעפר קומי” (88 עמו’)

על רקע השומן היתר של שלל מוספי יתד על כל החלקים, מקבל מוסף ש”ק דווקא רזון מפחיד, ולעומת 128 עמו’ ויותר שהיה בעיתוני החג בעבר, הפעם הוא יורד בכמה עשרות עמודים.

11

כרגיל, כשעורך המוסף, ישראל פרידמן, לוקח נושא, הוא מקיף אותו כמעט על כל צדדיו. הפעם הנושא הוא תקומת עולם התורה והחסידות אחרי השואה, ובו מופיעות כתבות נרחבות, ראיונות עם רבני אירופה, פאנלים ועוד ועוד.

חייבים לציין שבעבר עשה מוסף ש”ק מוסף שלם שבו חזר למקומות שונים באירופה בשיתוף ‘ועידת רבני אירופה’, וחלק מהחומרים הפעם חופפים, אך עדיין מדובר במוסף שנראה מבטיח (מה שא”א להגיד על עיצובו הארכאי), אך לצערנו לא הגענו אליו, מפאת הזמן היקר. יש לנו חצי שנה לסיים אותו…

מוסף סיפורים “סופרים מסובים” (100 עמו’)

אחד מהמוספים והרעיונות המבריקים בחג הזה, לא רק ביתד אלא בין שאר העיתונים, הוא מוסף הסיפורים הזה, שבפעם השנייה יוצא כספרון (בדיוק כמו במשפחה, ואף עיצוב {מהמם} דומה), בן 100 עמו’.

12

בספרון כ-12 סיפורי חג, כשהרעיון הוא שכל סיפור נכתב בצוותא ע”י שני סופרים. התוצאה מרתקת במיוחד, וזה לא נגמר בזה: גם הפעם, בכל סיפור מופיעה חתימתו (או חתימתה) של הסופר (זה היה מוזר במיוחד באשר לשמות הספרותיים), ובסיום כל סיפור יש שני קטעים כשכל סופר מספר בקצרה איך זה היה לעבוד עם הסופר השני ביחד, ובתחילת המוסף אף מופיעה תמונתם של שלושת זוגות הסופרים הגברים שהשתתפו במוסף.

התוצאה מרתקת במיוחד, ובייחוד בסיפור אותו כתבו יחד שני סופרי העל החרדיים חיים ולדר ומשה גוטמן. הדבר המעניין הבא היה לקרוא את הסיפור שכתב הסופר הצעיר שמואל ברקוביץ, ביחד עם …הצייר יוני גרשטיין, שלראשונה, כך הוא מספר במסגרת בסוף, משך ידיו בכתיבה. התוצאה של הסיפור הספציפי הזה היא אמנם מאד בוסרית ולא מהוקצעת, וגם לא מובנה בחלקה (המסר מנסה להידחף בכח), אבל יש כאן פתח לעתיד. צמד הסופרים הגברים האחרון הוא השניים שכותבים שנים סיפורי-חיים ביתד והמודיע באנגלית, קובי לוי ונחמן סלצר. סלצר, כידוע, בכובעו השני הוא מנהל מקהלת “שירה חדשה” שמופיעה ל”ע גם במעורב, ומעניין איך היתד נתן לו את הבמה.

מדובר ברעיון יפה ומקורי, והשאלה היחידה היא מה יכול להיות מקורי יותר מזה במוסף סיפורים, לחג הבא? אבל זה כבר לא בעיה שלנו.

שאר המוספים

שאר החלקים הם “קטיפה לבית” (100 עמו’), עם שער יפה ותוכן לא רע ובו בין השאר שיחה עם הרעיה של הגר”ד כהן ר”י חברון, וכן כמה פרויקטים על נשות-חיל מיוחדות; ‘יתד שלנו’ (32 עמו’) עם סיפורים לבני הנעורים; מוסף יחצ”ני “חדשות נצרת עילית” (‘מגזין חג הפסח מבית יתד נאמן על הנעשה והנשמע בעיר ובהר יונה’ – 16 עמו’), וחלק החדשות (16 עמו’).

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘יתד נאמן’ החג הזה מ-596 עמו’ (לעומת 632 עמודים בחג שעבר).

הפלס

איזה עיתון מגיע מיד לאחר ‘יתד’? כמובן, הפלס. הפעם, שלא כבחגים שעברו, אחרי המכתב המפורש שיצא ממרנן הגראי”ל שטיינמן והגר”ח קניבסקי נגד הפרסום בעיתון והכנסתו הביתה, היינו צריכים להכניס אותו הביתה בהיחבא, שאף אחד לא ידע. עוד מהמוכר עיתונים (כשהקפדנו שאף אחד לא יהיה בחנות), ביקשנו שקית שחורה לתת בה את העיתון, משל אנחנו קוראים ב’ידיעות’ הטמא, והכל כמובן רק כדי שנוכל לבקר את העיתון. כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, קראנו אותו בשינוי, כמובן.

הפלס סיפק הפעם חבילת חג מרשימה, הרבה יותר מבעבר, ואף בדפים איכותיים וקריאים הרבה יותר.

מוסף “והיא שעמדה לאבותינו ולנו” (32 עמו’, 6 כתבות)

למעשה, אין עיתון מרכזי החג הזה ב’הפלס’, והכתבות מחולקות בכמה מוספים. המוסף הזה, שהוא כשאר רוב מוספי החג של הפלס על דפי עיתון (חתוך), הוא מוסף הראיונות:

13

מי הגדול בישראל שהסכים להתראיין להפלס? ובכן, הפעם הרחיקו נדוד בהפלס בשביל למצוא אחד כזה, ומצאו את הרה”ג אהרן שכטר, חבר מועצת אגו”י בארה”ב, שישעיהו ויין הרחיק עד אליו בשביל הכתבה (ובשביל כתבה נוספת במוסף). כתבה נוספת היא שיחה עם הגר”א דויטש (שבכתבה נחשף שהוא לומד בכל יום חברותא עם העסקן ר’ אלימלך פירר), ושאר הכתבות גם מאכלסות את אנשי הפלג על כל שלוחותיו: מהצד הרוחני מרואיין הרב אוריאל אייזנטל, מהצד הגשמי יש פאנל עם כל חברי המועצות בעיריות השונות מטעם ‘בני תורה’ (אחת השאלות: האם יש עדיין אנשים שפוחדים לגשת אליכם ולקבל מכם עזרה? התשובה, בגדול: כבר כמעט ולא. הלוואי), ראיון של אותו ויין שנסע לארה”ב עם ראש עיירת ליקווד (שכנראה אין לו מושג מה ההבדל בין הפלס ליתד), וראיון נרחב עם… שני בני הישיבות שנכלאו מאחורי סורג ובריח בעקבות אי התייצבותם לצבא.

הכתבות הבולטות במוסף בעינינו: הראיון עם נציגי ‘בני תורה’.

מוסף “מאפלה לאורה” (88 עמו’, 13 כתבות)

מוסף הנושא הוא תחת הכותרת “התמודדות במשעולי החיים במבט של אמונה”, שוב, מן נושא ערטילאי שכזה, שתחתיו מכונסים כמה סיפורי חיים, וכן כתבה על התמודדות אברכי הכולל עם הגזירות, ראיון עם רב מרבני ועידת רבני אירופה על יהדות צרפת, פאנל רופאים דתיים (שהתכנס במשרדי ‘הפלס’).

14

מוסף שנראה על פניו חביב, לא מצאנו משהו מושך מידיי לקריאה, ודילגנו עליו.

מוסף “תצפית” – “הסדר והשינוי” (56 עמו’)

גם המוסף הזה מכיל כמה סיפורי חיים, וכן כתבה על בתי כנסת מוזנחים במקומות שונים בארץ, ראיון עם עוד מישהו מ’הפלג’ (הפעם בצד החינוכי: אוריאל קוק, מנהל ת”ת מירושלים), וכמה סיפורי-חג מסופרים שעזבו את עולמנו, וגם כאלה שעדיין בו.
לא מצאנו גם בו משהו מושך לקריאה.

שאר המוספים

15

שאר החלקים הם: מוסף סיפורים ושירה “הלילה הזה” (64 עמו’) על כרומו מהודר, ובו אף שם של סופר/ת מוכר/ת; מוסף “נפך” לנשים (64 עמו’) ובמרכזו ראיונות עם רבניות לרגל יום השנה לרבנית רוחמה שיין מחברת “הכל לאדון הכל” וכן כמה סיפורי חג; מוסף תורני “לקראת שבת” מוגדל (48 עמו’), ובו כמה כתבות הקשורות למנהגי פסח, וכן דברי תורה מגדולי הדורות (הגרא”מ שך, הגרי”ש אלישיב זצ”ל והגר”ש אויערבאך שליט”א) הקשורים לפסח (דבר שלא מצאנו בשאר העיתונים, ובמיוחד לא ביתד, וחבל); מוסף ‘הפלס לילדים’ (32 עמו’), וכן חלק החדשות (16 עמו’).

השאלה המעניינת ביותר, היא האם הפלס יהיה קיים עוד, נניח, 5 שנים, כדי שנוכל לסקור אותו אז, שנהיה בריאים. ימים יגידו.

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘הפלס’ החג הזה מ-400 עמו’ (לעומת 368 בחג שעבר).

חינמונים

קו עיתונות

בחצי השנה האחרונה לא אירעו אי אלו שינויים מיוחדים בעיתון, מלבד עזיבתה של עורכת מדורי המשפחה מלי אברהם, וכניסתו של ניצן קידר כעורך משנה. מדברים על עיתון חדש שייצא ע”י מערכת העיתון, ומה שנותר הוא לחכות ולראות מה יהיה טיבו.

מוסף חג (48 עמו’)

המוסף הפעם מכיל 48 עמודים (מול 32 בחג שעברה) ו-7 כתבות (מול 5 בחג שעבר).

16

הכתבה המרכזית היא ראיון עם הרב משה יוסף על דמותו של אביו, מרן הגר”ע יוסף, שנפטר בחודש חשוון. הראיון מרוח על פני 14 עמו’ בעיתון. על הגר”ע יוסף, כמובן, נעשו מספיק כתבות לאחר שהוא נפטר, אך ציפינו גם לכתבת חג חודשים ספורים לאחר פטירתו, ובקו עיתונות בחרו לתת אותה בצורת ראיון עם הגר”מ יוסף. לא מדובר במשהו בלעדי ומיוחד מידי, כפי שנכתב בעיתון, שכן הרב משה יוסף התראיין כמה וכמה פעמים (גם בחג הזה, ביום ליום) לכלי התקשורת מאז פטירתו, ואף היה כתבת שער באחד מהעיתונים שבוע בלבד לפני פסח. עדיין הוא מספק כמה אמירות שחלקן מרתקות, כמו יחסו של אביו ללימוד האנגלית בציבור החרדי.

ראיון נוסף הוא עם סופר השואה אלי ויזל. שוב, לא מדובר בבן אדם שלא מתראיין, אלא במי שהתראיין רבות, ואם כבר, אז אולי הכוונה ב”בלעדי” לבלעדי בעיתונות החרדית, שכן לא זכור שהתראיין בעבר. תמוהה העובדה שמרחו את תמונתו של האיש גלוי הראש על פני עמוד שלם.

כתבות נוספות הן (שוב פעם) על ספריית חב”ד ששבה לידיים חב”דיות במוסקבה, סיפור חיים של הצלם קובי שירה מאיראן, כתבה (המעוצבת מהמם וגם מרתקת) עם 11 ציירים חרדיים שציירו הגדות לפסח, וכן כתבה חביבה (ואף מרתקת) על ציור המח שצייר מרן החזו”א. כאן עלינו להעיר שאך לפני כשנתיים הופיעה כתבה דומה ב’המבשר’, ואין כאן גילוי משמעותי מידיי, וכן, לכאורה, ישנה טעות: הציור המופיע בכתבה הוא של הלב (ע”פ המבשר לפחות), ולא של המח.

הכתבות הבולטות במגזין בעינינו: הראיון עם הגר”מ יוסף והכתבה על הציירים.

מוסף ‘שביעי’ (48 עמו’)

במוסף ‘שביעי’ הפעם 48 עמודים, ו-7 כתבות. השער (שכבר נמאס מהרעיון שלו), מביא שוב תמונה של וקסברגר הקשורה לפסח, אך לפחות מופיעות עליו לראשונה הפניות לכתבות במוסף.

17

מדובר בכתבות חביבות, לא כתבות-חג מידיי, כאשר שתיים ראויות לציון: האחת, בה הצליחו ב’קו עיתונות’ תוך ימים ספורים מאז פטירתו כמה ימים לפני החג להביא כתבת מגזין על דמותו של החזן דוד ורדיגר שנפטר (שציפינו לראות גם בשאר העיתונים, אך כנראה אלה סגרו מוקדם יותר); השניה היא לילה בביתו של המקובל הרב דוד חיים שטרן, כתבה שכתובה בצורה מרתקת ומגלה לנו על עוד מקובל לא ידוע. כתבות נוספות הן פאנל על השמיטה הקרובה, סיפורה (בפעם המיליון) של המחתרת החרדית קש”ת, סיפורי גזיזת הפאות של עולי תימן לאור חשיפת מסמכים חדשים ועוד.

שאר המוספים

שאר החלקים הם “ביזנס” (24 עמו’), ובו בעיקר כתבות יחצ”ניות על עמותת ‘מתנת חיים’, ‘נתיב פיתוח’ וכו’; וכן חלק החדשות (56 עמו’).

לסיכום, בסה”כ נהנו קוראי ‘קו עיתונות’ מ-176 עמו’ (לעומת 128 בחג שעבר).

מרכז העניינים (44 עמו’)

‘מרכז העניינים’ הוא מהעיתונים שעורכיהם לא בוחרים להביא לקוראים עיתון-חג, והוא הופץ יום לפני החג, יום ראשון, במרכזי הקניות, בלי איזו כתבת-חג מיוחדת.

העיתון יצא כחלק אחד, בלי מוסף. חלקו הגדול הוא ידיעות חדשותיות כאלה ואחרות, ביניהן כתבה על איך נראה ליל הסדר אצל גדולי ישראל. בחלק השני של העיתון ישנן 3 כתבות מגזיניות (ופרסומת על עמוד שלם ל’בקהילה’ של החג…). כתבה אחת היא על כלל בניו של הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (הבנויה קרעים-קרעים, מסגרות-מסגרות. לא כתבה אחת). אחת נוספת על הגדות עתיקות מעניינות יותר ופחות, והשלישית היא על מוזיאון מסים כלשהו.

לא מצאנו ‘עניין’ מיוחד ב’מרכז העניינים’, אולי החג הבא.

המצעד

כרגיל, לקראת סיום נדרג את העיתונים, לדעתנו כמובן: במקום הראשון יושב לבטח משפחה, בשל המכלול המעניין של המגזין והמוסף. אחריו בסדר יורד: בקהילה, יתד נאמן, קו עיתונות, הפלס, שעה טובה, ואחרון – מרכז העניינים.

המודיע והמבשר, שלא היו תחת ידינו למרבה הצער, לא נסקרו כאן כרגיל, ואתם מוזמנים לעשות זאת במערכת התגובות.
קיץ בריא, ולהתראות בעז”ה בעוד חצי שנה, איסרו חג הסוכות תשע”ה.

לתגובות: [email protected]

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

10 תגובות

  1. אז מה היה לנו הפעם לעומת הפעם שעברה?
    סדר קריאת העיתונים ע”י הגונז האלמוני נשאר אותו דבר, כשבקהילה פותח את המצעד ומרכז העניינים חותם אותו.
    עם זאת, בפעם הקודמת כתב הגונז 6977 מילים, והפעם בחר הגונז לכתוב 6793 מילים, ירידה של כמעט 200 מילה.
    על חלק מהביקורות בחרנו לדלג (ארוך מדי, מה לעשות?)
    אם הגונז היה מצליח להשיג ראיונות (בלעדיים, בטח בלעדיים) עם כותבי העיתונים, ומציג אותם בצורת שאלה ותשובה (עשר דקות עריכה, באמת, אין לך להשקיע?) יכול להיות שהיינו מתעכבים עוד קצת.
    להתראות בעוד חצי שנה באיחור קבוע וקליל.
    קיץ פורה

  2. המבשר היה הכי הכי, לכותב השורות משתלם לך עוד עכשיו לקנות לקרוא וליהנות אם יהיה לי זמן אביא בקצרה את רשמי מהעיתון א גוט שאבעס(געלא מאצעס)

  3. אני דווקא מאד אהבתי את מגזין בקהילה , הרבה יותר מאשר המגזין של למשפחה

  4. ביקורת מאכזבת. שטוחה, רדודה ומזלזלת באינטליגנציה של הגולשים.
    כמי שקראה חלק מהעיתונים/המוספים שנסקרו כאן, אני קובעת ש’הגונז האלמוני’ לא ממש טרח לקרוא לעומק בטרם שפט לשבט או לחסד. חלק מהעיתונים והמוספים הוא כלל לא טרח לקרוא. ככה כותבים ביקורת רצינית?
    האמת, כך זה נראה כשה’מבקר’ עצמו מעדיף להתחבא בחיקה החמים של האנונימיות.
    בשבע מילים: מרבית העיתונים הנסקרים היו ברמה ובענין גבוהים פי כמה מהביקורת של הגונז, שכנראה הזדקן או סתם התעייף.

  5. קודם כל כל הכבוד שיש פראייר שקונה את כל העיתונים. אני לא מבין למה צריך לקנות יותר מעיתון אחד אם יש בו ( כמו שהוא עצמו כתב ) חומר מספיק לכל החג .
    ואם תסתכלו על הדוכן ותחשבו לבחור עיתון אחד מבין עייתוני החג שהיו , ברור שהיייתם בוחרים ( כמוני) בעיתון בקהילה.

    בקהילה השקיע המון בעיתון החג האחרון וראו את זה על כל עמוד בעיתון .
    אם כי אם באמת היה ראיון שעשו במרמה , זה לא ראוי גם לדעתי

  6. אפרת כתב:

    ביקורת מאכזבת. שטוחה, רדודה ומזלזלת באינטליגנציה של הגולשים.
    כמי שקראה חלק מהעיתונים/המוספים שנסקרו כאן, אני קובעת ש’הגונז האלמוני’ לא ממש טרח לקרוא לעומק בטרם שפט לשבט או לחסד. חלק מהעיתונים והמוספים הוא כלל לא טרח לקרוא. ככה כותבים ביקורת רצינית?
    האמת, כך זה נראה כשה’מבקר’ עצמו מעדיף להתחבא בחיקה החמים של האנונימיות.
    בשבע מילים: מרבית העיתונים הנסקרים היו ברמה ובענין גבוהים פי כמה מהביקורת של הגונז, שכנראה הזדקן או סתם התעייף.

    מסכימה איתך לגמרי,
    לא אהבתי את הנימה המזלזלת / מבטלת / מורידה בניד עפעף תוכן טוב ושווה,
    זה נכון שהייתי מצנזרת / מורידה חלק מהכתבות במס’ עיתונים, אבל מכאן ועד לבטל כתבות שלמות או את מי שעמל על כתיבתן – הדרך רחוקה!!

  7. גם אני חושב כמו אפרת
    ביקורת גרועה!! לא ראיתם שום עיתון וכנראה משלמים לכם ע”ז. אני קראתי המודיע והפלס וראיתי מלמעלה יתד. א. המודיע גרוע. ב. הפלס היה מצוין אפי’ הפעם הסיפורים מושקעים וגם במוסף נשוא היה ממש לענין עם כמה סיפורים שהיו, ראיון עם רופאים סיפור אישי של ניצול בפיגוע בבנין התאומים וכו’
    ויתד גם נראה טוב אבל לא ממש משהו חזק בשביל לדרג אותו ככה

    אני חושב שפעם הבאה אם רוצים לעשות ביקורת כראוי כדאי קודם כל לעבור על העיתונים כמו שצריך!!!

  8. מצטרף לדעתה של אפרת. המבקר הפעם חיפף וממש לא קולע לדעת הקוראים.
    לא פלא שהוא מעדיף להישאר אלמוני ומשם לבקר את כל העולם.
    מה שנכון: “יתד נאמן” הפתיע שוב לטובה. בפרט מוסף “מראה מקום” (למרות השגיאות המעצבנות באחת הכתבות), וגם “המבשר” (שהמבקר שלנו בכלל לא טרח לקרוא) הדהים אפילו ליטאים כמוני.

  9. ‘יתד’ ו’בקהילה’ ניצחו החג הזה בגדול.
    ‘יתד’ בזכות מוסף ‘מראה מקום’ המושקע ברמות, ‘בקהילה’ בזכות המגזין ומוסף ‘מה העבודה הזאת’.
    את שאר העיתונים לא קראתי, לכן אינני מתיימר להיות ‘מבקר מדופלם’ כמו ‘הגונז האלמוני’ (שגם לטעמי חיפף הפעם כהוגן).

  10. חבל שהמבקר לא טורח לעלעל בחומר יותר בעיון וזמן, כי הוא מציין מפורשות שדילג ולא השקיע מאמץ וכו’.
    כי אנחנו למשל עשינו זאת, והתענגנו על ‘מראה מקום’ של יתד נאמן בכל הגילים והזמנים, כך למשל הבית של הגרא”ז מלצר, מרגש עד דמעות את סבא, והכתבה על הרב שטיינמן שהיתה מדהימה ורצינית, ולא ברור על מה כתב רצופת שגיאות מבלי לציינם, כי סבי בוגר המקום והתענג על כל מילה למעט דברים שלא ידע והופתע להיזכר בהם. ובמיוחד הכתבות של בית החפץ חיים ובית הגרי”ש שהזיל דמעה לכולנו, והכתבה המיוחדת על חצר שטרויס שהדימה ממש.
    גם מוסף התנערי היה מדהים למדי, והוא כהרגלו אנציקלופדיה על נושא ששוה ללומדו בבתי ספר ואוניברסיטאות וודאי בבתינו, ובגללו שוה לשמור את מהוסף לחצי שנה עד לחג הסוכות הבא, ולהתענג כל פעם על כתבה אחרת, ומוזר שהגונז שכח לךציין את ההשיג המדהים שרק יתד הליטאי הצליח להשיג ראיון בלעדי עם הרבי מצאנז, מה שהמודיע והמבשר מתחננים שנים ללא הצלחה, ככה זה שישראל פרידמן וצוות כותביו הבכיר שכולם אנשי תורה מובהקים, הניכרים בכתיבתם התורנית, עושים את העבודה.
    והמוסף החיצוני שהיה עם ראיון בלעדי, ובמיוחד מסע מדהים של הגרב”מ שריגש ולא זכור לי שקראתי עליו אי פעם…. ועוד כתבות מרגשות במיוחד על בית הוסהר ועוד.
    קראתי גם משפחה ובקהילה והמבשר, ושלושתם עומדים הרחק הרחק אחרי יתד המושקע, וכמובן תהום מהפלס שכדרכו מביא פתיתים קטנים ולאמ ושקעים לפי אמות מידתו הכספי והיצרי.
    אבל לסכם שמשפחה מקום ראשון ובקהילה מספר שתים ויתד רק אחריו, למרות ההשקעה הניכרת, זה מראה או שהכותב מובל אחרי משפחה בשל דחף הציבור והנסיון, או שלא קרא כראוי את האחרים, אנו עשינו זאת וההחלטה ברורה וחד משמעית!!!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן