תחת הכותרת “ושוחד יעוור עיני פרסומאי“, פרסם ידידי נתי טוקר פוסט כואב, בו הוא קובל על המצב הנוכחי ביחסים שבין הפרסומאים לעיתונאים החרדיים.
בראשית דבריו הוא מציין כי אנשי יחסי הציבור, חלקלקי הלשון, קונים את העיתונאים בנזיד עדשים וגורמים להם להידרדר תמורת אתנן. תופעת חלוקת המתנות במסיבות עיתונאים, מגונה בעיניו במבט לאחור, למרות שהוא היה חלק מאותה מתכונת בעבר. “זה נראה רע, ומרגיש עוד יותר רע”, הוא כתב.
לדבריו, “זכות הקיום היחידה של עיתונאי היא כמשרת ציבור. תפקידו לדאוג לאינטרס של הקורא שלו, ולא של בעל המאה. אסור לו לאפשר לאחרים לשבות את לבו ולהסיט אותו ממטרתו האמיתית”.
בתורף דבריו הוא קובע כי בעטיה של סיבה זו, הפרסום החרדי לא התקדם במהלך השנים האחרונות. את קביעתו הוא מנמק בעובדה כי, “מיטב המוחות עסוקים בלפתות את העיתונאים בשווה פרוטה, במקום לאמץ את מוחם ולמצוא דרכים יצירתיות לסיקור אוהד. בעוד בפרסום הכללי כבר למדו דבר או שניים איך יוצרים באזז אמיתי בלי שוחד, בפרסום החרדי תקועים מאחור”. עד כאן.
נתי, תרשה לי לחלוק עליך:
על ראשון – ראשון: ובכן, למרות היותנו עיתונאים חרדיים, אנו מכירים את התחושה, ומקרוב. אומנם משרתים אנו אינטרסים של בעלי המאה, אך משתדלים ללכת איכשהו בין הטיפות, כדי להגיש בפני קוראינו דברים כהווייתם. לא תמיד? לרוב.
יחצן לא יוכל לקבוע את אופן הסיקור שלנו כלפי המוצר, חברה או מותג בקלות כפי שאתה מתאר. הסיבה פשוטה: אין כיף גדול יותר מלכתוב סיקור הוגן, ואם צריך – קוטל. אין הנאה גדולה מלשים את הדברים על השולחן, באומץ, כאשר מאות אלפי קוראים מבינים כי הכותב אינו משוחד.
חוששני שכל עיתונאי חושב כך, גם אלו הנוטים לקבל מתנות כפולות במסיבות עיתונאים, עבור מי שנשאר במשרד. כי גם מתנה גדולה ומכובדת, לא שווה ערך לאייטם לא משוחד, לסיקור הוגן, לידיעה שנכתבה למרות הלחצים של בעלי המאה, כאשר החוק “זכות הציבור לדעת” עומד מאחוריו.
אם כן, מדוע יש הטיה אובייקטיבית כלפי בעלי המאה?
ועל אחרון – אחרון: בנוגע לחלקו השני של המאמר, הצדק איתך, נתי, ועדיין רחוק אתה כמזרח למערב באשר לסיבה האמיתית של התופעה. לא נתכחש, בעיית הסיקור המוטה קיימת בעיתונים. עבודת היחצנים החרדיים – קלה מאי-פעם (בתקווה שהשכילו לשלם על הידיעה במודעת פרסום). אבל, וזה אבל גדול, זו לא אשמתנו. זו לא אשמת העיתונאים.
מי שקובע מה יתפרסם ואיך, הם בעלי המאה, אלו שמחזיקים בבעלות העיתונים. ובעלי המאה שלנו, הלא הם בעלי העיתונים, כמה מקרי, הם ידידיהם הטובים ביותר של בעלי המאה אותם אנו נדרשים לסקר.
כאשר חברה X תפרסם בעיתון שלנו והמתחרה Y לא, הו אז נוכל לכתוב את כל האמת על חברת Y בלב שלם. וכן להיפך.
את הטור הזה, לדוגמא, בעלי העיתון לא יסכימו לפרסם במדור הפרסום שלי, חרף היות התוכן אמין וראוי לפרסום, משום שהטור חושף טפח שהם מעדיפים להשאיר מכוסה. לצערנו, כך מתנהלת כל מערכת תקשורת – קטנה כגדולה.
פרט לדה מרקר, אולי.
5 תגובות
אני ראשון!!!!!!
חוצניק ידידי,
וואלה. אין לי מילים. אתה צודק. אבל לגמרי.
אבל פיספסת שתי נקודות.
א. פתגם סיני עתיק אומר “יאללה יאללה, אל תזבל את המוח עם בולשיט שכבר שמענו מיליארד פעם”. מכיר? גם אני לא. בכל מקרה, איכותה והוגנותה של העיתונות החרדית הושמצה מעל כל במה אפשרית, ואני לא חושב שאם נגיד את זה עוד פעם, לבין, קנופף, פליי והירשמן יתנו פתאום הוראה להיכנס באימ-אימא של שטראוס ויש. יש דמות אחת שמופיעה להם בסיוטי הלילה, והם לא רוצים להתעסק איתה. בקיצור, המצב אבוד (למעט יוצאי דופן!).
ב. כהמשך לפתגם הסיני העתיק, יש פתגם נורבגי דווקא די חדש, שאומר: “טוב נו, יא חתיכת טמבל, תתחיל כבר לראות את כל התמונה, ותנסה לעבוד פרה פרה”. גם זה פתגם חכם. כשפותחים את העיניים רואים שבכל שוחד יש שני צדדים, ואם אין סיכוי למגר צד אחד, אולי הצד השני יבין שגם הוא אוכל קש מהדרך שבה הוא מתנהל (כלומר, הפרסומאים פוגעים בעצמם, גם ברמה העסקית, כשהם מתנהלים בצורה כזאת).
ואגב, בהמשך לטוקבקים הנכונים בחלקם לטור הקודם שלי, כדאי שיהיה ברור: תופעת המתנות לעיתונאים קיימת למרבה הצער בכלי תקשורת רבים בישראל (למעט בקבוצת הארץ ודה מרקר, ועל זה אני מוכן לחתום), אבל מידת ההשפעה שיש לה על אופן הסיקור התקשורתי – היא זו הרלוונטית ביותר. ולמרבה הצער, השוחד (בצירוף כמובן התלות המוחלטת בין הפרסום ליח”צ, ע”ע הפתגם הסיני העתיק) מכריע את הכף בעיתונות החרדית.
וכדי שיהיה לך עוד קצת טוקבקים לצנזר: שנה טובה לכולנו! (אזרחית, אזרחית, תרגיעו).
חוצניק ונתי לאט לאט אתם הופכים גם את האתר הזה לתחנה… תזהרו…
🙂
למעשה, אם אתם שואלים אותי, הבעיה המרכזית והמהותית של הפרסום החרדי היא התלות הגדולה בין היחצ לפרסום. כי היום, כשתתקשר לעיתון ותנסה להעביר מידע יחצני, זה לרוב יותנה בפרסום כזה או אחר. ואם במעטה של אובייקטיביות, תצליח, לא תמצא את המידע מרוב שיהיה מוסתר, קטן ומסולף.
וחוצמזה נתי ידידי, קריאייטיביות לא מתקדמת, כי עד כמה שהציבור החרדי נפתח לאט לאט למקורות השפעה נוספים, בסופו של דבר מי שקובע את הלך הרוח זו קבוצה מצומצמת של אנשים (תרתי משמע)\ שלא נפתחו מצד אחד, ומצד שני נח להם לשמר את המצב הקיים, מסיבות שונות ובעיקר משונות.
אז עד שזה לא ישתנה, ייקח קצת זמן לקריאייטיביות להרים ראשה…
ובהצלחה לכולנו.
נתי לא ירדתי לסוף דעתך בתגובה זו. הפוסט הקודם שלך פוגע בול בנקודה ונכתב בצורה מושחזת במיוחד.
חוצניק – שורה תחתונה יש בעיה ולא משנה מי אשם בה. העיתונים לא אובייקטיביים וצריך לשנות את זה איכשהו. צריך למצוא פיתרון למרות שהוא נשמע בדיוני.
פוסט אמין מאד איכותי ביותר אכן דברים קשים אך אמיתיים אוהבת (-: