מרכז העניינים
חינמון ארצי
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
WebDuck
בניית אתרים
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
מילר פוינט
משרד פרסום
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: טוקבקיסט לא מתוסכל

נעים לי לקרוא את הפוסטים המרעננים באתר, ולהתעדכן בקורה בעולם הפרסום. אבל לא נעים לי להיפגש עם דעות הגולשים בו. בתגובה הבאה אין להטיח ביקורת אישית כלפיכם, אבל כן בהחלט על סגנון התגובות באתר.

נכון, הבלאגן שנוצר בתגובות מגדיל את היקף הכניסות. השאלה אם אין דרך ‘ללמד’ את החבר’ה להגיב אחרת? לצנזר (ובאמת לצנזר!) לאורך תקופה את כל התגובות הלא ענייניות, כך שבסוף ילמדו המגיבים להגיב לענין ולא רק להשפיל?

לעניות דעתי, בסופו של דבר הביקורת הצולבת מידי מתנקמת באתר. היא גורמת לאנשים מסויימים (לי, בכל אופן) שלא לרצות להעלות עבודות/פוסטים שלהם או של ידידיהם, מחשש שישפילו אותם. אם תירצו, תוכלו לפרסם את התגובה. אם לא – לא.

אנא, אל תפרסמו עבודות שלי בפשקוויל!

נכון, ביקורת היא דבר בונה. אבל אי אפשר לשים תחת הקטגוריה הזו את מה שהולך ומתאזרח בפקשוויל יותר ויותר. זו כבר מזמן לא ביקורת. זו ציניות מעליבה; זריקת הזולת מכל המדרגות, סתם כי הוא מתחרה שלך; וצליבתו להנאה על גחלים לוחשות של קנאה ותחרות, תוך ‘נפנוף’ זול על הבשר המתפחם, ולרוב גם לא ענייני.

ועכשיו יזנקו ממקומם כל מגלגלי העיניים: “פחדנות ביקורת נלעגת”, כך יצקצקו בלשונם, “או ספין יחצ”ני מחוכם למיצוב שמו של הכותב” (מי זה בכלל?). וכמובן הקריאה לסדר: כי מי שלא מוכן לעמוד למבחן החברים ולהתנסות ברולטה, עדיף שלא יבוא בכלל.

אוקי. אם נוח לכם – תהנו מן הקומזיץ המשותף. לי זה לא נוח. עוד לא ראיתי מישהו שגדל ממנו. אולי הוא למד לפתח עור של פיל? יכול להיות. אבל עור כזה הופך אתוך אטום גם בפני ביקורת באמת בונה.

היו שלום ידידים. תנו לי להעלות את עבודותי במקומות שאכן יעצימו אותן, אצל אנשים שיבקרו אבל בענייניות, תוך פרגון ומתוך אמונה שאין אדם נוגע במוכן לחברו. ומתוך הידיעה שכולנו אנשים.

כולנו התחלנו פעם, וכולנו מסוגלים להגיע רחוק.

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

24 תגובות

  1. הנה, הבלוג הפך לבמה להתבכיינות קולקטיבית
    כל יום בנושא אחר
    יופי

  2. והנה חני, את מדגימה וממחישה אחד לאחד את הטענות של כותב הפוסט.
    בלי יכולת להסיר ולו לרגע את מסיכת הציניות, להפנים, להביע הבנה, ולעצור את עצמך מלהגיב ככה.

    אני אישית כל פעם מתפלאת מחדש איך במצבים הכי רגישים (כשתרצה נפטרה, כשנושאים כאובים כאלו ואחרים הועלו) אנשים עדיין השליכו סכינים.
    בתור אנשים עם ערכים, שהם קהל היעד של המקום ועבורם הוא נוסד, הייתי מצפה להתנהלות אחרת.
    ולטוקבקיסט המתוסכל- אל תפסיק אף פעם. צעקתך נשמעה. אל תתן לרוחות חלשות לכבות להבה גדולה.

    הרבה הצלחה.

  3. הדרתש- מסכימה עם כל מילה. חני,תגובתך אינה במקומה

    ולפוסט האורח- צודק. צודק. צודק

  4. הצעתי, כל המגיבים יאלצו לכתוב בשמם המלא.
    כך לא יהיו קטילות. תהיה ביקורת ענינית כפי שצריך!

  5. מצטרפת לקריאה להתנות את התגובות בשם מלא.
    או, לפחות, לדרוש ביקורת עניינית.

    אתם רוצים לשכנע אותנו שהמודעה אינפנטילית / לא מקצועית / לא שווה התייחסות?
    חובת ההוכחה עליכם.

    אחרת באמת יצא החשק מלהכניס לכאן עבודות או לקרוא תגובות על עבודות של אחרים.
    אם אין ביקורת בונה אלא הורסת, בשביל מה כל זה?
    תכניסו לנו, חופשי, אבל לפחות נראה שהשקעתם..

    לחילופין, שמנהלי האתר ידרשו תשלום מבעלי משרדי הפרסום שעובדיהם מגיבים כאן, על שהם מאפשרים לעובדיהם להגיע למקום ולשחרר לחצים, תיסכולים ושאר מרעין בישין.

  6. במחילה ממך אדוני, אתה מקשקש.

    אם אתה באמת מרגיש נפגע מביקורת, מקומך לא כאן.

    המסגרת הזו ששמה פשקוויל, מרכזת רבים מהעוסקים בתחום המעלים תובנות הערות וביקורות (גם קטלניות לפי הצורך) על פרסומים כאלה ואחרים. אם אתה רוצה רק לקבל מחמאות וטפיחות על השכם תנסה אולי בפרוג. שם בדרך כלל האנשים (ובעיקר הנשים) רכים יותר והביקורת פחות צינית.

    ובקיצור, חן המקום על יושביו ואם לא נאים השכנים בעיניך אולי פשוט תספיק לארח להם כשכן?

  7. חני, הכי צפוי שתגיבי ראשונה. נפלת הפעם, הטחת את החיצים כלפייך וחבל. את עוד צעירה ואל תתפתי לגדולות, ולמקום בו את נמצאת, זה לוקח זמן ובוודאי שלא בדרך הזאת.

    לענייננו, אם מודעה היתה עולה שלא לשם יח”צ התגובות היו אוהדות וענייניות.
    מה לעשות…

  8. אוהב אותך אחי, פוסט במקומו.
    אך יש ללמד כף זכות: מטבע הדברים אנשים העוסקים בפרסום, הם קצת מטורללים, קצת מצחיקים, קצת ציניים, כך שלא תמיד הם מתכוונים לפגוע אלא להתחכם. לפעמים האובר תחכום שלהם גובל באידיוטיות, אכזריות, ואי חשיבה על הזולת, אבל זה לא נעשה מרוע, אלא מחוסר תשומת לב.
    מקווה שיחזרו בתשובה.

  9. הצעה שלי – אישור כתיבה לא כל אחד יוכל לקשקש ככל העולה על רוחו
    הצעה שלי 2 – תלך לבג”צ

  10. אני לא מבין מה הבעיה ?
    כל דבר צריך להיות מושלם בחיים ?
    כל אחד יש לו דעה משל עצמו וכל אחד חושב משהו אחר …לא טוב לך אל תקרא..

    ושיהיה לך בהצלחה ..
    נ.ב תוריד את ה”לא” מה”טוקבקיסט לא מתוסכל” שלך, זה לא ניראה ככה ..

  11. א. אוי אוי אוי ….

    ב. וכשהיה משו טוב פירגנו כולם

  12. לא יודע מי אתה, ובאיזה משרד אתה עובד.
    דבר אחד אני יכול לומר וזה בדוק:
    תביאו עבודות טובות – הקומפלימנטים בדרך.
    ויש לזה לא מעט תקדימים.
    תמיד יהיו את אלו שלא מסוגלים לפרגן בשום מצב, אותם אל תספור.
    במקום להשקיע אנרגיות בבכיינות, תתחילו לעשות פרסום ראוי לשמו.

  13. @ המבקר (במלעיל):
    צודק במאה אחוז.
    עולם הפרסום הוא עולם של כרישים עצבניים וטורפים.
    עולם של תחרות מתמדת ולחץ אינסופי.
    אם אדם מתוסכל מתגובות ביקורתיות (ואפילו מטומטמות, ציניות, או ממורמרות)
    אז הוא לא מתאים לעולם הזה.

  14. @”גורמת לאנשים מסויימים (לי, בכל אופן) שלא לרצות להעלות עבודות/פוסטים שלהם”

    כמו גם המתנגשים עם כתבות יחצנות בגרוש שהופיעו או עתידים להופיע במדיומי תקשורת שונים….

  15. איך אמר לי ידיד לא מזמן, עולם הפרסום הוא ג’ונגל, אם תתנהג כמ בן אדם יטרפו אותך, אם תתנהג כמו חיה יכבדו אותך!!!

    אבל אחרי הפתגם היפה הזה, אני כן נוטה להסכים עם כותב הפוסט, אמנם אני חושב שהארות והערות שנונות מוסיפות עניין לאתר אבל השמצה לשם השמצה וסגירת חשבונות קטנוניים בפלטפורמה המכובדת הזו מעכירים את האווירה הנעימה השוררת כאן בדרך כלל.

  16. 80% מהביקורת מהמתחרים
    20% מהמחמאות מהחברים
    ויש עוד 2 תגובות שהם משקפים את האמת
    צריך לדעת את זה מראש, ולדעת לסנן ברגע האמת.
    זו דעתי.

  17. שלום חברים,
    חזרתי הבוקר לקרוא את הפוסט הזה שוב ולעיין קצת בתגובות, והייתי רוצה לכתוב עוד משהו.

    איך אמר לי פעם מישהו? הדבר הכי מסוכן בעולם זה אנשים.
    כן, לאנשים קשה לפרגן, לאנשים קשה לראות בהצלחתך, לאנשים לפעמים פשוט אין מצברוח ולפעמים הם מדברים איתך בדיוק רגע אחרי שחרב עליהם עולמם, בקטנה.
    תמיד מצחיק אותי לראות אנשים בפורום בחדרי חרדים מבקשים לחסום מישהו, כי הוא בא בגישה שלא נראית להם בכלל. וכי מה, אם מחר יתקבל מישהו כזה לעבודה שלך ויושיבו אותו לידך בדיוק? ואם מחר השכן שלך יעבור דירה וטיפוס מציק כמו ההוא מהתגובות יהיה השכן החדש?
    הכותב מדבר על להעלות יצירות שלו לבלוג, נתחיל מזה: בשביל מה? כשאדם מציג לראווה את העבודה שלו, למה הוא מצפה, למחמאות בלבד? זו הרי רק אשליה מתוקה. תהיה ביקורת, זה בטוח. וגם אף אחד לא נותן לך כיסוי על איזו סוג של ביקורת זו תהיה, דורסנית, נשכנית, עניינית.. אין לך דרך לדעת. אן לך דרך לדעת מה הניע כל אחד מהטוקבקיסטים לכתוב מה שכתב, אתה לא מכיר אותם (כנראה) ולא יודע באיזה מן מצברוח הם יושבים כעת מול המסך. אולי כתבו מתוך עצבים, אולי כתבו מתוך קנאה וצרות עין, אולי מתוך עייפות, אולי המגיב המחויך בכלל שתוי ומרוב אושר הוא מחבק את כולם? אולי המגיבים הטובים פשוט התעוררו על רגל ימין והכל זורח להם היום- כולל העבודה שלך- ואולי בכלל יש כאלו שלא חשבו לפני ששלחו את תגובתם. מעטים הם אלו שיודעים להעביר ביקורת בצורה בונה. מעטים הם אלו שיודעים לקבל ביקורת ולבנות את עצמם מתוכה.
    אני חושבת שזו סוג של חכמה מסויימת, לקרוא טוקבקים, לקבל ביקורת, בצורה נכונה.
    לקרוא, ולדעת לסנן את הביקורת העניינית. לחפש אותה מתוך בליל המגיבים. ללמוד רק ממנה. לחייך בהתנצלות לכל המשתלחים – כי הם לא באמת שווים תגובה, ובעומק ליבם גם הם יודעים זאת. טוקבקים נועדו כדי להביע דעה, ולא כל הדעות של כולם מוצאות חן בעינינו, ולא כל המחשבות של כולם עושות לנו טוב על הלב. אז מה? אנחנו לא אמורים להשבר מזה. ממה שאנשים חושבים עלינו. למען האמת, למי אכפת?
    אם אני יודעת שהעבודה שלי בסדר, ואני אוהבת אותה, ובדקתי אותה מכל הכיוונים והכל שם זוהר ונוצץ- אם מישהו יאמר לי הפוך- אז מה?
    אם כל ביקורת שהיו מעבירים עלי או על דברים שכתבתי- גם כאלו שעמלתי עליהם שעות והשקעתי בהם לב ונפש וקטלו אותי ברגע- אם הייתי מתייחסת למה שאנשים מטופשים או ממורמרים חושבים עלי, לאיך שמדברים איתי אלו שכועסים עלי.. כבר מזמן הייתי פורשת, לוקחת מטוס להוואי ובונה לעצמי אוהל על חולות רחוקים. או לחילופין, מתאשפזת באברבנל. יש חשיבות למה שאנשים כותבים, אבל צריך לזכור לקחת הכל בערבון מוגבל. אני לא חושבת שאדם שיקח ללב את כל תגובות הסביבה יצליח לשרוד- לא רק בעולם הפרסום- אלא בעולם בכלל.

    למי שחש נפגע מתגובתי הראשונה או מזו הנוכחית, אני מבקשת להתנצל.
    כן, כשהגבתי לא חשבתי שתקראו מתוך התגובה שלי “ציניות”, “חוסר הבנה”, “התנשאות”. לא התכוונתי לאף אחד מהטענות שהדביקו לי. כל מה שרציתי לומר זה שלקחת ללב, להתבכיין, זה לא פתרון. צריך פשוט ללמוד לקחת הכל בערבון מוגבל.
    ושוב התנצלותי.

  18. חני,
    הרעיון של לטוס להוואי ולבנות אוהל מקקטוסים בחולות, לא רע.
    יפה שהתנצלת.
    לא היית חייבת.

  19. אני מבין שבתחום הפרסום הוא תחום ציני ואפילו מרושע לפעמים הוא צריך ציפורניים וכן אני חושב שחני כן הייתה צריכה להתנצל ושקראתי את התגובה הראשונה שלה הייתי די בשוק…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן