Lali’s Cookies

עוגיות מעוצבות

מרכז העניינים

חינמון ארצי

דטה פרינט

דפוס דיגיטלי

הגונז האלמוני מתעקש לחזור שוב ושוב לביקורת עיתוני החג חמש שנים ברציפות (!) ועורכי העיתונים נאלצים לקרוא אלפי מילים בלי יכולת עריכה (גם כשצריך). גם הפעם, כמו בחג הסוכות שעבר, עורך פאשקעוויל החליט לפרסם את הדברים כפי שנשלחו ולא לערוך את הטקסט הארוווווווך • מי השקיע יותר בקוראים, משפחה או שעה טובה? ואיך היה עיתון החג של יתד מול זה של הפלס? כל מה שמעניין עיתונאים – וגם מה שלא – בפוסט הזה!
1
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: הגונז האלמוני

עוד בקושי החזרנו את כלי החמץ הביתה, עדיין מלקקים את הפצעים מההמתנה מורטת העצבים ורווית השריטות ללחמניות חמות באנג’ל, והנה אנחנו נפני כמידי שישה חודשים לביקורת עיתוני החג השופעים והמלאים, על מה שהיה בהם ועל מה שלא היה בהם, כשהלב עדיין עצוב מפטירתם של שני גדולי ישראל בסמיכות במהלך החג, מרן הרב וואזנר והגר”ח גריינימן זצ”ל.

ראשית כל

לפני שנתחיל, נזכיר משהו: עיתוני חג הפסח הנוכחיים יצאו שבועות ספורים לאחר מערכת בחירות אינטנסיבית שגזלה במשך החודשים האחרונים את מיטב המוחות ומיטב הכותבים לשדה הפוליטיקה, הערכות, חיזויים, פרשנויות וכו’, סביב השעון. מערכת הבחירות והמו”מ הקואליציוני שהגיע מיד אחריה, מן הסתם לקחה המון זמן מהעיתונים השונים שהיו רגילים בשבועות שלפני החגים להקדיש את רוב הזמן ורוב החשיבה לעיתוני החג, והנה התרגשו עליהם בחירות וכל מה שכרוך בהן. האם למרות זאת העיתונים צלחו את המהמורה והתארגנו כראוי לעיתוני חג מרשימים? חלקם אכן כן, חלקם ממש לא. זאת תוכלו לקרוא בהרחבה בשורות הבאות.

תודה על התגובות

זה הזמן גם להגיד תודה רבה לעשרות שולחי המיילים עם התגובות השונות, הנאצות והברכות למייל הכותב שמופיע בסוף הפוסט, מהם חלק מהכותבים הבכירים והעורכים של העיתונים שיימנו להלן. השתדלנו לענות לכל המיילים במהלך החודשים שחלפו מאז כתיבת הפוסט הקודם, וכן לעזור לאלו אשר פנו בשאלות דחופות כמו “אולי אתה זוכר אם עשו פעם פרויקט על ישישי סלבודקא שעברו בגור וניצלו בזכות הנאצי שהתגייר”, או “הייתה פעם כתבה עם האדמו”ר מפד”ה רחלין?”. תודה לכם, חיממתם את הלב.

פינת התזכורת הקבועה

לפני שנתחיל נזכיר כתמיד: גם הפעם הונחו על שולחן הכותב אלפי-אלפי עמודים של העיתונות החרדית לחג הפסח תשע”ה, שמחג לחג מתווספים ומתווספים. אין שום אפשרות בעולם לקרוא את אלפי העמודים הללו, והמובא להלן הוא התרשמותנו מהכתבות הרבות שכן קראנו וכן מהעלעול באלפי העמודים שהונחו לפנינו. מדובר בהתרשמות ודעה אישית בלבד. כל דעה חולקת תתקבל בברכה במערכת התגובות של האתר, או במייל הכותב הרשום למטה (ובתחילת הפוסט).

שמתם לב למשהו מוזר?

צריך גם לציין דבר שהוא קצת מוזר: להלן ייסקרו אלפי עמודי העיתונות החרדית לפסח. יודעים על מה כמעט אין בכלל כתבות בכל העיתונים? על פסח. יש פרופילים, ראיונות, חשיפות, אבל כמעט שום כתבה שקשורה לפסח, אפילו לא בסופי המוספים (הרגילים, לא של הנשים וכדו’), על ליל סדר מיוחד, גילוי של זרוע מלפני 400 שנה וכו’.

מרגש: יש מניין!

אגב, זהו טור הביקורת העשירי (!) שמתפרסם בבמה זו, מה שאומר שאנחנו כבר כמעט חמש שנים על המפה, ובעז”ה עוד נישאר כאן עוד כמה שנים טובות, עד שהמקלדת תישבר, או עד שאנחנו נישבר.

יאללה, התחלנו.

בקהילה

אם דיברנו קודם על עיתונים שעיתון החג שלהם נפגע, יחסית, בשל נזקי מערכת הבחירות, הרי שעיתון בקהילה הוא כנראה העומד בראשם. אין לנו שום עניין להצליף מידי טור בטורים האחרונים בבקהילה, אך מה לעשות שהוא באמת צועד אחורה ואחורה מידי חג, כמו גם בשבועות הרגילים של השנה.

בקהילה ממשיך לעמוד ברמתו הבינונית בחודשים האחרונים ואף לרדת מעט. כתבות נחמדות, שחלקן הגדול לא מחזיקות מים, חלק אחר ממוחזרות ועוד.

ייאמר הפעם לזכות בקהילה, שהוא לא “גנב” אף ראיון עם איזו אישיות רבנית כלשהי במרמה, כמו שנהג לעשות בעיתוני החג הקודמים. אבל מעשה מטומטם ושפל הוא עשה באחד העיתונים שיצאו לפני שבועות מספר: ביום חמישי בהיר התעוררו קוראי העיתונים החרדיים ומצאו שני מגזינים חרדים על דוכן העיתונים, האחד עיתון “משפחה”, והשני עיתון “משפחה” כשעל שערו לא פחות ולא יותר מאשר עורכו הראשי של משפחה, משה גרילק. הם שפשפו עיניים בתדהמה ולא האמינו. שוו בנפשכם: וכי תמצאו פעם מעל גבי מוסף שבעה ימים של ‘ידיעות’ ראיון שער חגיגי עם עמוס רגב עורך ישראל היום? זה בערך מה שהיה פה. בקיצור, בקהילה ראיין טלפונית ובקצרה את הרב גרילק, כנראה לכתבה שהוא לא ידע בדיוק איפה תופיע (כותב הכתבה אף התנצל בפניו במכתב ששיגר פומבי), וטראח – הוא מצא את עצמו בשער בקהילה כאילו הוא מרואיין ראשי לכתבת השער. דפדוף בעיתון עצמו גילה שהוא אמר בסה”כ כמה משפטים קצרים בין עוד שלושה ארבעה מרואיינים, והסיבה שדחפו אותו בשער זה לתת את ה”צביטה” לעורכי משפחה ולגרילק עצמו. מעשה שפל, מטומטם, לא אתי. שוב מראה על הרמה של העיתון לאחרונה, יסלחו לי אנשי בקהילה.

אבל פנינו מועדות כעת לעיתון החג, שכאמור דווקא בו לא “גנבו” ראיונות.

המגזין (148 עמו’)

1

המגזין הפעם מכיל 148 עמו’ בדיוק כבחג שעבר, ו-11 כתבות (מול 10 בחג שעבר).

בפעם השלישית, ה”חזקה”, בקהילה מציג מגזין יוקרתי ובעל גב. השער, בו מופיע הגרי”מ שכטר מברסלב, הרבה פחות נקי ומהודר לעומת השער שעבר, שבו אגב הופיע הגר”ח גרינימן זצ”ל שנפטר השבוע. הרקע שחור והרבה פחות חגיגי, וגם התמונה, לעניות דעתינו, לא מספיק חדה. מאידך, דווקא העריכה (אני מדבר אך ורק על המשנה’ס והביניימ’ים) הרבה משהו לטובה. השער הרבה יותר קריא ופשוט לעין ובלי ההפניות המעצבנות שהיו בו בחגים הקודמים (ראו ביקורות קודמות), שינוי לטובה שמופיע ברוב כתבות המגזין במגזין המרכזי.

כתבת השער, איך לא, גם הפעם היא של הרב יעקב ב. פרידמן, שהפעם עורך פרופיל על הגרי”מ שכטר מברסלב. אז זו כבר, לדעתנו, תחילת המפלה: כתבות שער במגזינים חגיגיים הן בדרך כלל על רבנים ואדמו”רים מאד גדולים ומאד מוכרים או לחילופין מאד מאד מסקרנים. אין ספק שפרופיל על הגרי”מ שכטר הוא מרתק, אבל לא בטוח שדווקא הוא מתאים לכתבת שער.

הכתבה עצמה נפרסת הפעם על פני 26 עמודים (!) שסופה הוא חלק נוסף של חמישה עמודים של סיפור עלייתו של הגרי”מ שכטר על ציון רבי נחמן לפני פתיחת מסך הברזל. לדעתנו המסגרת הזו הופיעה בעבר בבקהילה פחות או יותר בצורתה (ובוודאי שהסיפור הזה של העליה המיוחדת באותה שנה לציון), כמדומה בכתבה שפורסמה בזמנו בבקהילה על הרב ברלנד.

כאן גם המקום לכתוב הערה שנכונה הן לכתבות מסוג זה בבקהילה והן לכתבות האלה במשפחה: אין שום הצדקה לכתבה בכזה גודל. עיתונאי טוב נמדד לא בכמות העמודים שהוא יכול למלא בסיפור או פרופיל טוב, אלא ביכולת שלו לתמצת את זה לעמודים בודדים. עיתון הוא לא ספר. אדם שרואה כתבה בת 30 עמודים, אם הוא לא ממש בן או תלמיד של אותו רב הוא הרבה פעמים יוותר עליה מראש בשל כך שהוא יודע שהוא לא הולך לסיים אותה. אין חכמה לשבת ולכתוב ולכתוב ולמלא עשרות עמודים ממש בכל מה ששמע וראה הכתב. החכמה היא לסנן ולהביא את הסולת בלבד, לכמה עמודים בודדים שיהיו הרבה יותר קריאים ונפלאים מאשר 30 או יותר עמודים נמרחים ומעייפים.

ובחזרה לרב שכטר: אני לא בטוח שהכתבה הזו עשתה לו כזה כבוד: לספר על אשתו הרבנית שסבלה נפשית? לספר על הכלים המלוכלכים והבלגן הנורא שנמצא כל העת בביתו? אני סבור שזה לא מוסיף כבוד גדול לרב. יש אפשרות לכתוב בצורה מכבדת יותר.

כתבת פרופיל גדולה נוספת היא על הגרא”י סולובייצי’ק, שומר הגחלת של בריסק. זו נראית כתבת פרופיל מקיפה וגדולה, אך עוד לא הגענו.

סיפור יפה ומקורי במגזין הוא סיפורו הלא כ”כ ידוע של אחד מאדמו”ר ממונקאטש שהתפטר מתפקידו כאדמו”ר וההשלכות של צעדו. מדובר בראיון עם בנו הצעיר, חובש כיפה סרוגה (תחת הכותרת המוצלחת: “טאטע, מה עשו לך”…). יפה ומקורי.

הראיון הבא במגזין הוא עם ג’יימס וולסי, ראש ה-CIA לשעבר, כך הוא מוצג בכתבה, שמתראיין בעיקר על נושא איראן. לא מדובר באיזו כתבה מיוחדת מלבד ההישג שבראיון עם ראש CIA לשעבר. רק נזכיר מה שלא מצוין בכתבה שוולסי הוא לא היו”ר הקודם של הארגון או משהו כזה, אלא היה ראש ה-CIA לפני …20 שנה. אז לא ברור כמה הוא מונח בפרטים. כמו כן וולסי היום משמש כעיתונאי ופובליציסט ומתראיין כמעט לכל עלון שפונה אליו.

כתבה מקורית ויפה היא ראיון עם העיתונאי הישראלי הנועז איתי אנגל. בשער ובכותרת מובטח הרבה חוויות מדאעש, אלא שהכותב בחר כמעט שלא לתת במה לסיפורי העוצר נשימה של המפגש שלו עם אנשי דאעש, מה שיכול היה להיות מרתק, אלא יותר להתמקד בכל מיני רגעים קטנים ותשובות לשאלות. היה חסר לי את התיאורים עוצרי הנשימה ואת החוויות בהרחבה מהמקומות בהם ביקר. למשל, קטע שלם בו ביקר באפגניסטן מסתכם בשורות בודדות. יתכן שהיה עדיף להרחיב בכמה מהמדינות המעניינות על חשבון אי הזכרתם של מקומות אחרים. אגב, בשל הלחץ לסגור את עיתון החג, אני לא בטוח שהעורך הנכבד בכלל עבר על הכתבה. למשל, כותרת ביניים בכתבה זו אומרת: “אפגניסטן: ציפורים עפות וחיילים נהרגים”, כשהסיפור על הציפורים והחיילים לפי המתואר קרה בכלל בפלוג’ה, עיראק…

שאר הכתבות: סיפור “יד לאחים” קלאסי על יהודי שנולד לאם יהודיה ואב ערבי כלשהו; ביקור בתוככי כלא; כתבה יפה על אוסף יודאיקה נדיר של יהודי ניו יורקי, ועוד כמה. הכתבה הנועלת מעניינת: בדרך כלל בחגים נוהגים עיתוני החג לראיין זמרים או מלחינים וכדו’. אלא שפחות או יותר כבר כולם ראיינו את כולם. אז הפעם הלך בקהילה וראיין משהו מקורי במיוחד: זמר גוי בשם פרנקו זרילי שמופיע בחתונות החרדיות באיטליה עם שירים חסידיים. מרענן ומקורי. אם כי בכתבה לא מופיעות תמונות שלו בחתונות חרדיות, וגם בדיקה שעשינו ביוטיוב העלתה שהוא אכן מופיע – אבל בחתונות של יהודים חילונים ועם שירים ישראליים… אבל אולי זה נכון והוא כן מופיע עם שירים חסידיים כלשהם, לעולם לא נדע. עכ”פ לפחות הניסיון, מקורי ומרענן.

אבל בגדול, מגזין החג לא עומד במה שמצופה ממגזין חג, ובטח שלא בסטנדרטים של מתחרהו “משפחה”, ראו בהמשך. לא מספיק ראיונות חרדיים בלעדיים, ולא איזו חשיפה מיוחדת בפעם הראשונה. לטעויות התחביר והכתיב, נתייחס בעז”ה בסוף הפוסט.

הכתבות הבולטות בעינינו במגזין: הגרי”מ שכטר, איתי אנגל.

מוסף נושא “עם סגולה” (64 עמו’)

2

לצערי ‘בקהילה’ ממשיך ומידרדר מפעם לפעם במוספי הנושא המשמימים, לדעתי. הפעם הנושא הנבחר הוא סגולות שונות, מעדות ומנהגים שונים, רובם ידועים וברורים – ואם היה צריך לכתוב אותם, זה רק באיזה מוסף לאנתרופולוגים חילוניים, לא לנו. זה קצת נראה כמו איזו חוברת פרסומית של סגולות של ארגוני צדקה כמו “אהבת מרדכי” או “ישועה ליהושע”. אני לא התחברתי לא לנושא ולא קראתי חוץ מרפרוף קל כלום במוסף הזה.

כבר כתבתי הלוך וחזור בטורים הקודמים על כך שכשלוקחים מוסף נושא בעל עשרות עמודים לנושא שלא רבים יכולים להתחבר אליו, מאבדים כבר בעמוד הראשון של המוסף קוראים רבים וחבל. הפעם גם חוזרים שוב לא לציין קרדיטים בכלל במהלך המוסף ורק בתחילתו להזכיר את הכותבים המשתתפים. זה הרבה פחות מושך (מה אעשה אם אני אוהב לקרוא דווקא את כתבותיו של כותב מסוים?), וחבל.

מבחינתי מוסף נושא שהוא פספוס גדול.

מוסף פוליטי “החמצות ומצות” (48 עמו’)

3

כרגיל, מה שעושה לי אישית נחת בחג הוא המוסף הפוליטי האישי של יעקב ריבלין, בכיר כותבי המגזר (אגב, יש שניים שתמיד חשבתי שהם עושים משהו שהפוך מהם: יוסי אליטוב שמורח עמודי פרשנות לא מבריקים מידיי {בכתיבתם, לא בפרשנות} ב”משפחה”, אבל ברדיו תמיד נשמע כל כך רהוט וכל כך טוב, והנה הוא קיבל לאחרונה תכנית רדיו. השני הוא יעקב ריבלין שבדיוק להיפך: בעיתון הוא כותב כל כך טוב ועסיסי ונופת צופים נוטפת מכל מילה, אבל דווקא לא זכה משמים לקול רדיופוני ולנוכחות רדיופונית ולמרות זאת קיבל תכנית רדיו…).

מעניין לעקוב אחרי הצלחת המוספים האישיים שלו: בהתחלה היו אלה עשרה או 12 דפי עיתון, ובשנים האחרונות מדובר במוספי כרומו שגדלים מחג לחג, ותענוג. זהו המוסף היחידי שקראתי מכריכה לכריכה עוד במהלך החג.

הפעם, לוקח ריבלין עשר “החמצות” שהיו בקדנציה האחרונה שפוספסו, ואילו לא פוספסו, יכולה הייתה להיות הזדמנות יוצאת דופן לאותן דמויות. למשל, שלי יחימוביץ שמיאנה להיכנס לקואליציה ולבסוף נבעטה מראשות העבודה, או יאיר לפיד שסירב להצעת יעקב אשר ופוטר מהממשלה וכו’ (אגב, מזכיר מאד בנושא את מוסף “אילו” של ריבלין שיצא לפני כמה שנים). וכרגיל בין דפי המוסף מסופרים סיפורים שעד עתה השתיקה היתה יפה להם ונחשפים שמות שונים שבטורים השבועיים של ריבלין צוטטו שלא לייחוס (כמו השיחה של מקלב עם נתניהו).

בגדול עונג צרוף, אם כי חבל היה שלא מדובר שוב במוסף היסטורי שמביא מור נוטף מעשרות שנות פוליטיקה חרדית, סיפורים עסיסיים שתמיד כיף לקרוא, אלא רק במוסף שסיכם את ההחמצות של השנתיים האחרונות.

לצד כל כתבה גם הופיע מילון, לעתים רציני ולעתים משעשע, של מושגים שונים שהופיעו בכתבות: “חזון איש 5, שלדון אדלסון, פרשת הבקבוקים, פריימריס (“שמעת מי זכה בפריימריס של שלומי אמונים?”…)”. גדול.

המיוחד בכתיבתו של ריבלין, לא רק במוספי החג אלא גם בשוטף, הוא שלא מדובר רק בכתיבה פוליטית אלא פעמים רבות בפובליציסטיקה, כמין “נחום ברנע החרדי”. כלומר, בשבוע שבו הנושא הציבורי איכשהו הוא לא פוליטי, ריבלין כותב על הנושא הציבורי של אותו שבוע. למשל, לאחרונה הציג ריבלין דבר שהוא לא קשור ישירות לפוליטיקה: דו”ח הדיור החרדי, על נושא הדירות בכלל הפרויקטים החרדים בארץ.

אגב, אם אני הייתי העורך של ריבלין, הייתי מנסה להיות הרבה יותר מקורי: לבקש ממנו בחגים דווקא לא לכתוב פוליטיקה, אלא לעשות איזה שהוא פרויקט בעט הנהדר והעסיסי והכתיבה הייחודית שלו, על דבר אחר לגמרי ולראות מה ייצא מזה. בוא נראה אותו שם… הייתה רק פעם אחת ויחידה שזכורה לכותב השורות שריבלין הופיע שלא בעיתון החדשות אלא בחלק המגזין, בכתבה לא פוליטית בכלל, שעשה בעבר על חב”ד לאחר נסיעה לכינוס השליחים של חב”ד בניו יורק. ואיזו כתבה זו הייתה!

בכלל הכתיבה של ריבלין היא לא נטו פוליטית, ותמיד שזורה במושגים ישיבתיים שכיף לקרוא. יש כותב חרדי אחר שכותב טור פוליטי, שבדיוק להיפך: תמיד הכותרות ומשחקי המילים שלו יהיו מכל מיני שירים חילוניים כלשהם, או כל מיני ציטוטים של משוררים ושרים חילוניים מלפני עשרות שנים, שבאים להראות על חכמתו הגדולה של הכותב שבקי בהוויות העולם אבל מורידים את הרמה של אותו טור ועיתון וחבל. אנחנו אנשים חרדים ולא עושים לנו את זה כל הציטוטים מהשירים החילונים הללו. אפשר ללמוד מריבלין כמה אפשר לכתוב עסיסי בכתיבה חרדית נטו, מבלי להזדקק למשחקי הלשון המטופשים (למרות שגם ריבלין חטא הפעם בביטוי שלא אהבנו במוסף זה: “המיצים עלו לו מלמעלה למטה”, שכולנו מבינים לאיזה משפט הכוונה. מיותר).

בסה”כ מוסף נהדר.

מוסף “פנינים” (80 עמו’)

4

טוב, יש כאן תקדים, כי זו פעם ראשונה שאנחנו כותבים בהרחבה על מוסף נשים, אבל אין מה לעשות, מגיע. מוסף פנינים הפעם, למרות השער הלא מהמם ש”בתוך המשפחה” עוקף אותו בסיבוב, מציג מגזין מקורי, מעניין, מיוחד חבל על הזמן. למשל: ראיונות עם הרבנית ממכנובקא ועם הרבנית אשתו של רבי נח ויינברג זצ”ל; פרויקט מקורי של 14 אישי ציבור מפנים אחד לשני שאלות ועונים תשובות; פרויקט מיוחד של כתבי יד של גדו”י בעיקר בנושאים חינוכיים ובחינוך בנות; כתבה מרתקת על מיתוסים שונים; סיפור חג של יאיר וינשטוק שגם הוא מקורי, סיפור ללא סוף; וכך עוד כמה פרויקטים מגניבים לגמרי. לא נעים להגיד, אבל בשקט בשקט: יש מצב שזה היה הרבה יותר מרתק מהמגזין הראשי של בקהילה. יש כאן פרויקטים פשוטים ויפים, זה כל מה שאנחנו צריכים.

עורכות, כל הכבוד.

שאר החלקים

שאר המוספים הם: מוסף סיפורים “כשהיו הסבים מספרים” (40 עמו’). הפעם בקהילה כן לוקחים את מוסף הסיפורים צעד קדימה, וכותבים שונים מהעיתון מעדות שונות מספרים סיפורים הקשורים בסבא שלהם. מקורי ויפה. (אם כי יצוין שמדובר בעמודים קטנצ’יקים שכאלה. זה לא באמת 40 עמודים מלאים ורחבים…); מוסף תורני “תבונות” (48 עמו’); מוסף התמונות “העולם החרדי” (32 עמו’), מוסף הילדים “חברים” שגרתי למדיי (32 עמו’); וכן חלק החדשות (48 עמו’), שבו יעקב ריבלין לא מסתפק במוסף השלם וכותב גם את טורו השבועי, וכן פרויקט חביב של עשרה אישי ציבור שונים שמציגים בעיות בנושאי משרדי הממשלה בקדנציה הבאה, בנושאי דיור (משה ליבוביץ), בריאות (יוסי ערבליך) דתות (מנדי שוורץ) ועוד, וכן ראיון (עוד אחד) בשער עם ניסים זאב שבועות לאחר הדחתו. את החלק חותם הפעם טור כפולת עמודים של עורך העיתון אברהם גרינבוים, שרוקם שיר הלל לרב גרוסמן על מפעלותיו, וכאן יוזכר שלרב גרוסמן טור בעיתון. כן מצורף דיסק “שמח” עם איזו מחרוזת שירים ישנים עם זמר לא מוכר.

לסיכום, קוראי “בקהילה” נהנו בסה”כ מ-540 עמודים, העיתון הגדול בתולדות בקהילה (בחג הקודם הם נהנו מ-524 עמו’).

משפחה

אם דיברנו קודם על עיתון שסבל ממערכת הבחירות שגרמה לו להוציא עיתון איכותי פחות בשל חוסר הזמן, הרי שכאשר פתחנו את משפחה זו היתה החידה לפנינו: האם משפחה הצליח להפיק עיתון חג ראוי למרות ימי הבחירות או לא? והופתענו לגלות שהתשובה היא חיובית ובגדול.

משפחה כרגיל מספק שורה של ראיונות בלעדיים, פרופילים מיוחדים וכו’, בעיצוב מושך ומיוחד.

המגזין (308 עמו’)

5

מגזין החג מכיל הפעם 308 עמו’, מול 292 עמו’ בפעם הקודמת, ו-13 כתבות “רגילות” (מול 14 בפעם הקודמת), ועוד בערך 19 כתבות נוספות במסגרת ארבעת הפרויקטים שבין דפי העיתון.

עוד לפני שנתחיל נדגיש: מדובר במגזין מעולה, מעניין ומרתק, ומעוצב לעילא, המגזין המרתק ביותר החג הזה. יש בו פשוט הכל, אם לא מעניינת אותך כתבה פלונית, יש לך עוד עשרות אחרות במגזין הזה עצמו, כל הביקורת שתיכתב להלן היא אחרי השורה הזו.

גם החג הזה משפחה לא מוציא מוספי נושא, אלא הכל כלול במגזין. אני שב וכותב מה שכתבתי גם בפעם הקודמת: לדעתי כקורא אין זו החלטה יעילה כ”כ. מדובר במגזין שמן במיוחד ולא כ”כ נוח לקריאה, וגם אין אפשרות להעביר את חלקיו השונים בין שאר דיירי הבית, כי הכל מרוכז רק במגזין הזה. אז זו ההחלטה שלהם, מה לעשות.

השער: בשער הם למדו (כנראה…) את מה שכתבנו בפעם הקודמת, אז היה שער של בליל צבעים ועיתון-פורים, והפעם הפיקו שער מהמם בכל קנה מידה, כשגם ה”פרויקטים” כבודם בצדם מונח במקום מינורי ולא בולט וזועק יתר על המידה. בכלל, ארבעת הפרויקטים הפעם מסודרים בצורה קצת יותר הגיונית מבפעם הקודמת, למרות שגם הפעם יש כזה בליל: כמה כתבות, ואז פרויקט וחוזר חלילה.

בשער מפציע הפעם מרן הגר”ש וואזנר. כעת הוא זצוק”ל, ובשעת הוצאת העיתון הוא עוד היה שליט”א. מדובר בלי ספק בקלף ששיחק להם, לא נעים להגיד. כתבת פרופיל מקיפה ערב פטירתו של פוסק הדור. בכתבה מצוין כמה פעמים שהכתבה הוכנה כבר לפני שנתיים-שלוש אז ציין הגר”ש 100 להולדתו. אלא שאז הגר”ש יצא במכתב נגד פרסום כתבות עליו בחייו. אז השאלה היא: מה נשתנה? נכון שבכתבה כתוב שבנו אישר להם לפרסם, אבל עם כל הכבוד הבן אינו פוסק הדור, ואם פוסק הדור הוציא מכתב נגד פרסום הכתבה, אז זה שהוא נחלש ובבית החולים ולא יכול כעת להתנגד, זו סיבה כן לפרסם? קצרה דעתנו מלהבין.

על פני 20 עמודים (בלבד!…) נפרס הפרופיל, שהוא כאילו ראיון עם בנו הנגיד ר’ יוסף. קודם כל חייבים להגיד שאפו על הדאבל הפותח עם התמונה של ר’ יוסף הבן, שהיא כאילו ניסיון לשחק בין הטיפות: בשער מופיע האבא, אבל בדאבל הפותח לא נפרס פוסק הדור. התחלנו לקרוא, לא סיימנו. אני מניח שמדובר כרגיל בפרופיל מקיף, אם כי אינני מחובבי הז’אנר, למי שעוקב. אני מעדיף לקרוא את ספרי הביוגרפיה כשייצאו ולא להפוך עיתון חג מרתק לספר ביוגרפיה על גדול אחד.

אגב, היו שהתייחסו לזה שמשפחה לא כתב על הגר”ש את המילה “שליט”א” בשער כאילו הוא לקח בחשבון שהגר”ש ייפטר זמן קצר לאחר פרסום הכתבה והשליט”א לא יהיה רלוונטי. אז עשיתי בדיקה קטנה, ומשפחה לא כתב שליט”א בכלל על שום רב שערך עליו פרופילים, לפחות בשערי עיתוני החגים האחרונים (תוכלו לבדוק זאת בביקורות הקודמות שלנו שם מופיעים תצלומי השערים), וגם לא במשנה של אותן כתבות. ממילא דווקא את זה א”א “להפיל” עליהם.

על טעויות הכתיב והתחביר של משפחה, “בקהילה” ושאר העיתונים נקדיש בעז”ה כמה שורות בסוף, אבל הנה למשל, בכתבה המרכזית של העיתון גם יש טעות מציקה לעין במשנה. “במלואת מאה שנה זכה אריה ארליך להצצה אל הקודש ולגילויים מדור אחר עכשיו הורשנו לפרסם”. אין נקודה או עיגול לפני ה”עכשיו הורשנו לפרסם”. ולכאורה גם צ”ל הורשינו, מלשון “הרשו לנו”, ולא הורשנו, שהוורד לא מותח מתחתיו קו אדום רק בגלל שהמילה עצמה נכונה בעברית, כי היא מלשון “הורשנו לאחרים את רכושנו”.

2 כתבות בולטות נוספות במגזין: האחת היא פרופיל על מי שבשער מכונה “הנסיך שהוכשר להנהיג את הדור הבא”, הגר”ד כהן ר”י חברון. מדובר בכתבה יפה שבאמת מסכמת את חייו הציבוריים והתורניים, אם כי לא הביאה איזה גילוי מיוחד שלא ידוע או משהו כזה. אלא ששאלה אחת שאלתי את עצמי. הרי משפחה כבר הכתיר לא מזמן את הממשיך שיהיה גדול הדור הבא, עם שער תחת הכותרת (משהו כזה) “הממשיך”, והוא הגאון רבי משה הלל הירש. אז מי הממשיך? איך אשן ככה בימים הקרובים? שאלה.

הכתבה הבולטת השניה היא על ר’ יעקב וירז’בינסקי, רואה החשבון שמנהל את הישיבות של מרן הגראי”ל שטיינמן. אלא שמהשער משמע שמדובר בראיון אישי בעיקר עליו. אז נכון, בודאי שיש את החלק האישי, אבל קשה להימלט מהתחושה שמדובר בסה”כ בכתבה יח”צ לישיבת “אורחות תורה” שנכתבה לפני הדינר הגדול לישיבה ומאותה סיבה מחמתה נערך הדינר. כך באמת מרואיינים לכתבה גם המשגיחים של הישיבות השונות של “אורחות תורה”.

עוד כתבה היא פרסום ראשון של היומנים שכתב מרן הגר”ע יוסף זצ”ל. לא יאומן כמה אפשר בכל חג למצוא זווית לחדש לדמות הענק הזו. צריך לציין שחלק מהיומנים כבר פורסמו בעבר במקומות שונים, אבל כעת ממש נפתחו האוצרות ע”י הרב משה יוסף ונחשפים יומנים מרתקים של מסעו למקומות שונים.

כתבה נוספת שהיו לנו ציפיות גבוהות ממנה היא הכתבה של אהרן גרנות בסין. זכרתי שלפני כמה שנים קראתי כתבה של גרנות שנסע להודו, אחת מהכתבות הטובות שלו, תיאורים אותנטיים ומרתקים וציפיתי ליומן מסע בסגנון כתבות המגזין “מסע אחר” לסין. אבל זה לא בדיוק מה שהיתה הכתבה הזו. בכתבה הארוכה נפרסה בעיקר הפעילות של שליחי חב”ד בסין, וזה היה נראה כאילו שחב”ד שלחה אותו לסין כדי שיעשה כתבה על שלוחיה. לא היו הרבה תיאורים על סין עצמה ועל החוויות שבטוח היו או יכלו להיות לו. בעיקר היו אלו סיפורי יהדות שקשורים בחב”ד. קצת התאכזבנו. אגב, כתבנו קודם על העורכים שממהרים להעיף את הכתבה לעיצוב ועורכים אותה בלי ממש לקרוא אותה. וזו דוגמא יפה. במשנה מובטח: “אהרן גרנות ואלי קובין במסע רווי הרפתקאות בערים הגדולות, בכפרים המסורתיים, באחוזות המיליארדרים ובשכונות העוני המוזנחות”. מצטער, אולי גרנות היה בכל המקומות האלה, אך בכתבה לא מוזכרת שום אחוזת מיליארדרים או ביקור בכפר מסורתי. יתר על כן, הוא מציין בכתבה שהוא רצה לבקר בשכונות העוני אך לא יכל בשל לחץ הזמן, והנה העורך כבר החליט בשבילו במשנה שהוא כן ביקר בשכונות העוני ואף כתב עליהן. עורכים, היזהרו בעריכתכם.

מעניין אגב לציין שזו הכתבה השלישית שמשפחה עושה בסין, אז זו לא פעם ראשונה: הפעם הראשונה הייתה “גלויה מסין”, כתבה שכתב על ביקור בסין עורך העיתון משה גרילק; הכתבה השניה הייתה לפני כחצי שנה, אז הצטרף צוות משפחה לגר”ח וואלקין שנסע לסין להגיד “תודה” לעם הסיני על עזרתו בהצלת יהודים בימי השואה. כעת, אם כן, זו הפעם השלישית.

כתבות חג “רגילות” נוספות הן מין פרופיל על אצולת הממון רייכמן שלא ברור העיתוי שלו (כשר’ משה רייכמן נפטר כבר פחות או יותר הכל נכתב על המשפחה הזו), וכן סטארט אפ חרדי (כנראה) מצליח בהייטק, כתבת ראיון עם ארבעה זמרים ישראלים-דתיים שהצליחו להופיע עם המוזיקה שלהם גם אצל החילוניים (לדעתי כתבה דומה לזו הופיעה בעבר בבקהילה), סיפור יפה על הרבי האמן שידע גם לצייר, ועוד כמה פחות מעניינות.

הכתבות הבולטות בעינינו במגזין: יעקב וירז’בינסקי, אהרן גרנות בסין.

וכעת לפרויקטים:

4 פרויקטים – מין מוספים נושא קטנים שכאלה – נמצאים הפעם בין דפי המגזין.

הפרויקט הראשי והמעניין מהם, אותו קראתי בשקיקה מתחילתו ועד סופו, הוא “עושי השלום”, כביכול כתבות על עושי השלום בין חצרות שונות ביניהן היתה מחלוקת.

טוב, נכון שזה היה מעניין ומרתק, אבל זה פשוט מאד למה זה היה כזה: מדובר בכתבות רכילותיות לכל דבר, שמספרות על המחלוקות הגדולות שהיו בציבור החרדי באיצטלה של “עושי השלום”. נו, באמת. הרי על עושי השלום מוקדשות בערך 3-4 שורות בכל כתבה, בעוד שלתיאור המחלוקת מוקדשים בכל פעם שלושה עמודים, שמתארים על מה היתה המחלוקת, מי לא דיבר עם מי וכו’, כשבאחת הכתבות עוד הגדילו לעשות ומספרים כיצד באו חסיד חסידות פלונית וגזרו בכח את הזקנים של חסידי חסידות אחרת, וכיצד חסידי החסידות האחרת אף דקרו פעם מישהו מהחסידות השניה… אם ישנה ועדה רוחנית לעיתון, לא ברור לי איך פרויקט כזה עבר אותה. זה ממש הזכיר לי את סיפורו של מ. ארבל “בלתי הפיך”, שם השב”כ משתמש במחלוקות שונות בציבור חרדי כדי לנסות להפריד ולמשול. אם היתה כזו חוליה בשב”כ, כמה קל היה לה רק לקרוא את הדפים הללו ולהעמיק את המחלוקות בתוך הציבור החרדי.

היה לי מוזר גם לראות שעל הכתבות חתומים שמות ידועים של כתבי משפחה ולא כל מיני שמעות עט. אני במקומם הייתי לובש שכפץ.

הערה נחוצה היא בכתבה על האדמו”רים מויז’ניץ בפרויקט הזה: בכל שאר הכתבות בפרויקט, מוזכרת גם מוזכרת סיבת המחלוקת וכו’. דווקא פה, ניכר מאד שבא מישהו וחתך ממה שכתב כותב הכתבה. החל מהביניים “ימים נוראים” מתחילים כמה קטעים שנראים ערוכים וחתוכים מבלי קשר, וממילא גם לא מובנת הכתבה. כך מסופר בכתבה: הרבי הישועות משה זצ”ל גידל את רבי ישראל להיות הרב בויז’ניץ, חיתן לאחר מכן את הגרמ”מ והגר”י היה במקום אחר וניהל ביכנ”ס משלו. למה? מדוע? מה קרה? לא כתוב. חתוך. אפילו לא רמוז או ניסיון לספר בין השורות. הוא אשר אמרנו: ניכר שחתכו חלק ניכר בכתבה וממילא חלק הארי המעניין אינו מובן. או שכותבים, או שלא. לא ייתכן לכתוב ולא לכתוב. הכתבה האחרונה בחלק זה, על הריב והשלום שהיו בין מרן הגר”ע יוסף זצ”ל ליבדל”ח הגר”ש עמאר, כשכאן צריך להזכיר שרוב הכתבה הזו כמו הראיון שבה עם הגר”ש עמר, כבר פורסמו במשפחה לפני כמה חודשים, בראיון נרחב שפורסם בזמנו עם הרב עמאר.

פרויקטים נוספים הם כמה כתבות על החרדים ששולטים על תעשיית היהלומים במקומות שונים בעולם, ביניהם כמובן אנטוורפן ודוד דמן, אלא מי, ופרויקט מרהיב של צילומי האוויר של ישראל ברדוגו ממקומות שונים ומעניינים בעולם.

הפרויקט החותם הוא פרויקט מסוג המוספים הדבילים שהיו מוציאים פעם: בעלי מקצוע מבוגרים פוגשים את הקולגות הצעירים שלהם. שני מורים, צעיר ומבוגר, שני נגנים, צעיר ומבוגר, וכו’. וואו, איזה רעיון! כמה מקורי! כמה לא עשו את זה (או משהו דומה לזה או משהו בערך כזה) עד היום! כמה לא קיטשי!

נו, באמת.

אבל בסה”כ המגזין מעולה, מעניין ומרתק ומשובח במיוחד. הכי טוב מכולם החג הזה. ככה זה כשיש לך 308 עמודים מלאי תוכן. כל אחד ימצא בהם את עצמו.

שאר החלקים

שאר המוספים הם: “בתוך המשפחה” (132 עמו’ {!}), עם שער מהמם וטיפל’ה נועז אך תוכן, לדעתנו, מרתק פחות מאשר מוסף הנשים של בקהילה: בין השאר, כיצד נראים שולחנות הסדר אצל גדו”י (פרויקט זהה נערך בכל מקום אפשרי), נשים שמספרות על החלומות שלהם ועוד כתבות כגון דא ובעיקר המון מודעות; מוסף סיפורים “אין לך מקום שאין בו סיפור” (100 עמו’) שחוזר הפעם להיות שוב ספרון בעל “גב” שעוזר לשמירתו בארון הספרים, כשהקונספט הפעם הוא סיפורים על מקומות שונים, כשבכל סיפור בוקסה מאת הכותב שמסביר למה הוא בחר באותו מקום (מזכיר את סגנון מוספי הסיפורים שעושה בשנים האחרונות “יתד”); מוסף תורני “קולמוס” (48 עמו’); עיתון “ילדים” (48 עמו’) פלוס מוסף חגיגי נוסף לילדים “לילה” (48 עמו’). כל הכבוד על החשיבה על הילדים. וכן חלק החדשות “ארץ עיר” (64 עמו’), ובו, איך לא, ראיון עם אריה דרעי, ושורה של כתבות יח”צ על פרויקטים וישובים חרדים שונים בארץ, וביניהם אפילו על השומרון הסרוג, מי היה מאמין. (תמיד אנשי משפחה טוענים שאין קשר בין מחלקת השיווק והתוכן בעיתון. המוסף הזה כמו אלה הדומים לו מוכיח שלהיפך. מוסף שצבוע כולו יח”צני, כתוב בידי כתבי העתון…).

לסיכום, קוראי ‘משפחה’ נהנו החג הזה בסה”כ מ-748 עמו’ (העיתון הכי גדול של ‘משפחה’ {ולא רק משפחה}) אי פעם, לעומת 720 עמו’ בחג שעבר.

שעה טובה

“שעה טובה” הוא כמובן העיתון היחידי שלא נפגע מהבחירות ומהזמן שאיבד בעקבות כך להכין את עיתון החג, שכן הוא הכין את העיתון הרגיל המצופה ממנו – כלום ושום דבר…

אין בו משהו שראוי להזכיר או כתבת חג כלשהי, למרות שניסינו לחפש ולדפדף בו כתבות שכאלה.

המגזין (64 עמו’)

6

 

המגזין הפעם מכיל 64 עמו’ (בדיוק כבחג שעבר ואלו שקדמו לו), ו-7 כתבות (מול 5 בחג שעבר), כאשר אחת הכתבות היא כתבת יח”צ ליד לאחים שהופיעה כלשונה בכל העיתונים.

בשער מפציע הגר”מ מאזוז, שעורך העיתון אשר צוקרמן שגם תמך במפלגתו הוא ועיתונו בכל מערכת הבחירות, עורך איתו ראיון הזוי, עם שאלות שלא שואלים, תשובות שלא כותבים וכל מה שלא קריא, ושוב נכנסים בדרעי וברבני ש”ס כאילו לא נגמרה מערכת הבחירות. נו נו.

שאר הכתבות הן, סיפורה של העדה החרדית בפעם המיליון בשעה טובה; ראיון עם רבה של גוש תל מונד, וכן מין כתבות-או מאמרים פוליטיים, שלא ברור אם הן כתבות או מאמרים, על הנסיכים של ה”ליכוד” ועוד משהו בסגנון הזה.

אין שום כתבה לבד מהראיון עם הרב מאזוז ששווה ביקורת או שבכלל קראנו.

כתבה בולטת: באין אחרת, הגר”מ מאזוז.

מוסף חג (64 עמו’)

7

במוסף 6 כתבות.

בשער המוסף, שוב פעם, הרב גרוסמן בראיון, והפעם עם כמה נושרים שחוסים בכפר זוהרים שהוא הקים, ראיון עם הרופא החרדי שטיפל במקובל הגרד”ח שטרן שליט”א כשזה נפל למשכב בארה”ב, ועוד כמה כתבות, ביניהן פרק מספר על המוסד.

בצד השני של המוסף, כרגיל, מודפסים כמה “סיפורים לחג” על פני 20 עמודים, כשעל שלושה סיפורים חתום אותו שם, יוסף ד. פרידמן.

שאר החלקים

שאר המוספים, הרגילים, הם: “שעה טובה בבית” (32 עמו’) ללא שום פרויקט מיוחד, וכן “שעה טובה לילדים” (32 עמו’) וכנ”ל.

ללא ספק שעה טובה הצליח לרדת אפילו מהסטנדרטים הנמוכים של עצמו. חבל.

לסיכום, קוראי “שעה טובה” נהנו מ-192 עמו’, בדיוק כבחג שעבר ואלו שקדמו לו.

יתד נאמן

גם יתד נאמן, מציג החג הזה למרות הבחירות ולמרות המשאבים שהוקדשו לסיקור מערכת הבחירות ולמרות פרויקט הבחירות “שיירת הנצח” שרץ בערך חודשיים לפני הבחירות עם כתבות פרופיל וראיונות שונים עם נציגי הציבור, עיתון חג יפהפה ומושקע, וכמה פרויקט שניכר שהוקדשו בהם זמן ומחשבה ולא הוכנו בחאפלפ ובחיפזון 18 דקות לפני החג, וזאת כמובן אנחנו מעריכים תמיד.

יתד מציג הפעם עיתון גדול בעל שבעה חלקים, שלושה מהם מגזיני כרומו מהודרים בעלי “גב”.

מוסף נושא “תמונות חייהם” (84 עמו’)

8

במוסף, 32 כתבות (מהן קצרות, בנות עמוד וחצי-שניים).

כרגיל בשנים האחרונות “יתד” נותן בראש לשבועונים הנמכרים ומציג מוסף נושא בכרומו, מושקע למדיי.

הנושא הפעם הוא 26 אנשים שתועדו ב-26 תמונות היסטוריות מעניינות, מספרים על התמונות ועל המעמדים המיוחדים בהן צולמו, ולכל כתבה מצורפת אותה תמונה היסטורית בה מסומן בעיגול מי המצולם המרואיין, וכן תמונות עדכניות עכשוויות של המרואיינים. יודגש כי מזכיר בהרבה את מוסף “60 רגעים” שהוציא לפני כמה שנים בקהילה, שם סיפרו 60 אישים שונים על תמונת חייהם. כמובן, במוסף זה יש מרואיינים שליתד יותר קל לראיין אותם, כמו רבנים שונים וכדו’. גם התמונות מספרות בעיקר על אירועים תורניים וכדו’.

למשל, אדם שליווה את הרב מבריסק בעת נסיעתו לשוויץ מצולם אתו בשדה התעופה, או הצלם דוד רבינסקי (אבא של אריאל רבינסקי) מספר על התמונה בה תיעד את המשגיח ר’ אל’ה לופיאן מאכיל את החתול וכו’ וכו’. חובבי ההיסטוריה וודאי אהבו את הרעיון. אני התחברתי לחלקים שונים מתוכו.

אגב, תוכן העניינים קצת מעצבן, כי אין ממש תוכן עניינים אלא רק התמונות ההיסטוריות מפעם ועל כל תמונה עמוד. נו, לך תדע מה זו התמונה הישנה הזו ואם סיפורה מעניין אותך דיו כדי לדפדף אחריה.

החלק השני והקבוע של המוסף הזה (ובזהירות: היותר מעניין…) הוא החלק החוליני (והרזה) “תמונה עולמית”, בו יש כמה כתבות על תמונות היסטוריות מעניינות, ביניהן “האיש הקופץ” מהתאומים או התמונות הראשונות של הבונקר של היטלר ימ”ש. כתבה נוספת היא על תמונות מפוברקות שונות (ביניהן אפילו על תמונת “סלפי”. איך עושים סלפי עם הנוקיה הכשר?), וכו’.

המוסף, בעריכתו של אברמי רוזנטל, מריח מושקע מאד, שעבדו עליו קשה והרבה זמן. כן אפשר להעיר על העריכה ועל טעויות הכתיב. למשל: יש כתבה כפולה על שיעוריו של רבי נחום פרצוביץ. אבל בשתי המשנה’ס של שתי הכתבות כתוב רק “רבי נחום”, לא כתוב איזה רבי נחום. באחת מהכתבות הללו עדיין לא מוזכר שמו המלא ואם אתה לא מכיר את תמונתו עדיין לא ברור שזה הוא. רק בכתבה השניה באקראי באמצע הכתבה מוזכר שמדובר בו. צריך ללמוד כללי עיתונאות בסיסיים על חמש השאלות שכל כתבה חייבת לענות עליהן. באותה כתבה, במשנה הבולט כתוב: “מרן הגאו הגדול רבי נחום”. הגאו חסר ו’. אבל זו טעות שקורית בשטף העבודה הגדולה על עיתוני החג, שבסוף הפוסט כמובטח נקדיש להן חלק לכמה מהן.

מוסף “יתד פסח” (104 עמו’)

9

במוסף 104 עמו’ (מול 96 בחג שעבר), ו-11 כתבות (כבחג שעבר)

גם הפעם מנסה לתת גם המוסף הזה פייט לשבועונים, ואף ישנה כתבת שער “שבועונית” לעילא (אחרי הפסקה בת חג אחד): “ההגדה לבית סורוצקין”, משחק מילים בין אגדה להגדה של פסח, על ראיון משותף עם אליעזר סורוצקין (כמעט ח”כ), ור’ שלום בער סורוצקין מהכוללים, בן דודו, כשלא מספיק זה אלא הראיון נערך בביתו של מרן הגראי”ל שטיינמן. לכתחילה זה נראה מרתק ומושך מאד, אבל הכתבה עצמה דווקא אינה עם מספיק בשר. כמעט אין בה איזה סיפורים מיוחדים מידי מלבד סיפורים של השניים על הסבא, רבי זלמן סורוצקין זצ”ל. איפה סיפורי גיוסי הכספים והמסעות ברחבי העולם? איפה סיפורי הקמת ממלכות הקירוב והתורה הללו?

בנושא העיצוב, רוב המוסף מעוצב יפה, ממש ברמה שבועונית, ונותן פייט יפה גם בעיצוב.

כתבות נוספות הן ראיון מפתיע עם העיתונאי אהוד יערי מערוץ 2, על הסדרה שעשה לערוץ 2 לפני כ-20 שנה, על מדינת הכוזרים שהשליטה את ההלכה היהודית, מוצאם ולהיכן הם נעלמו.

מיני פרויקט במוסף נקרא “ואותנו הוציא משם”, במסגרתו 4 כתבות על יציאות מצרים דימינו מכל מיני מקומות עויינים: יהודים שברחו מאיראן, מסוריה וכדו’.

במוסף עוד כמה כתבות חביבות, כמו ראיון עם אלמנתו ואחיו של המרגל אלי כהן הי”ד, ועוד. הוא גם ערוך בצורה טובה וקריאה.

כתבות בולטות במוסף זה בעינינו: כמובן הסורוצקינים, ואהוד יערי.

מוסף ש”ק “משפחה יהודית” (84 עמו’)

10

במוסף 84 עמודים, מול 80 בחג שעבר, ו-23 כתבות, מול 24 בחג שעבר.

כתבנו אמנם שורה למעלה שמדובר במוסף ש”ק, אבל למעשה במפתיע המילים הללו חסרות הפעם מן השער. נכון, “מוסף ש”ק” זה כבר מושג ומותג של מוסף תורני ארכאי אך מצליח של יתד, אך משום מה בחרו הפעם לא להשתמש במותג בשער אלא: “מוסף חג הפסח, יתד נאמן, משפחה יהודית”.

לפני התוכן, צריך לפרגן כמה מילים על הכלי: בכל ביקורת שבנו וטרחנו לבקר את המוסף הלא כ”כ קריא בשל העיצוב הארכאי, השער הלא מזמין, והעיצוב שגם הוא ארכאי. כל אלו הפעם תוקנו עשרות מונים (אם כי אפשר תמיד עוד לשפר בעיצוב ועוד): האותיות הפעם בעלות גופן חדשני ומודרני יותר; השער (רק השער) עשוי מדפי כרומו עבים, ואפילו העיצוב השתפר קמעא לטובה. כמובן שצריך להישאר קצת ארכאים במידה, כדי להיראות כמו אותו מותג של “מוסף ש”ק”.

המוסף, בעריכתו של ישראל פרידמן, לוקח כרגיל נושא ומקיפו בכל הווריאציות האפשריות: פאנל ר”י על הכוונת תלמידים לחיי משפחה ואברכות, בהם הגר”י רוזן, הגר”צ דרבקין והגאון רבי גי”ל ר”י גיל; סיפורה של משפחת קלצקין הירושלמית בעלת 17 האחים שחלקו ביניהם בשלום את הירושה; השו”ת הקבוע והמרתק עם הגר”י זילברשטיין שבכל פעם נותן שו”ת בנושא המוסף; פולמוס האימוץ ועוד הרבה מאד כתבות וסיפורים, ביניהן סיפורו האישי של משפחתו של העורך, ישראל פרידמן, וגילויים שגילה בעקבות כתבה שפרסם בהמודיע.

לצערי לא הצלחתי להגיע לקריאה של ממש במוסף זה, אך הוא נראה מבטיח, מושקע מאד ומלא בתוכן. שאפו.

כן ארצה להעיר שחבל לי, כמו שכבר הערתי בעבר, שלטובת הנושאים היפים זנחו במוסף ש”ק את המאמרים התורניים מגדולי הדורות על החג בו יוצא המוסף שכה הוסיפו לקוראים. נכון שספר אינו תחליף לספר קודש, אבל מוסף ש”ק התקבע כעיתון שמביא חידושים ורעיונות לחג, והיה חסר לנו דברי תורה מהגראי”ל שטינמן שליט”א ומהרב שך והרב אלישיב זצ”ל על חג הפסח.

מוסף סיפורים “אנשי מעשה” (100 עמו’)

11

גם הפעם לוקח מוסף הסיפורים נושא, סביבו בונים הסופרים את הסיפור. הפעם, לדעתנו, האתגר היה הרבה פחות מרתק מבפעמים שעברו: לכל סופר הוצמד בעל מקצוע, שסיפר סיפור אמיתי או שעזר לטוות סיפור מדומיין, כשבכל סיפור יש גם מסגרת אותה כותב בעל המקצוע, על תהליך הסיפור וההיכרות עם הסופר, ובעמוד הפותח גם תמונות של הסופרים ובעלי המקצוע (חוץ משניים. למ?). קראנו שני סיפורים, האחד של חיים ולדר במשותף עם איש ההון ישראל מורגנשטרן, והשני של נחמן סלצר (סיפור שניכר באילוצים שונים במהלכו שהוא מתורגם מאנגלית, שפה בה כותב סלצר) יחד עם מחיה המוזיקה החסידית יוסף משה כהנא. את האמת? לא הבנו איך קשורים הסיפורים לאנשי המעשה. הסיפור של סלצר הוא על נער שהלחין שירים חסידיים וכמעט נסחף לכך עד שהחליט להשקיע כולו בתורה. ניכר שהרעיון והסיפור היה שלו, ולא ברור מה חלקו של כהנא בכך. גרוע מזה בסיפור של ולדר: הסיפור אמנם נוגע ללב ויפה (אם כי קצר!), אבל לפי המסגרת הקצת טרחנית, הרי שהסיפור הוא אפילו לא סיפור ממשפחתו האישית של מורגנשטרן אלא סיפור של אדם שהיה שותף פעם בשיחה בין ולדר ומורגנשטרן.

בקיצור קצת מאולץ הפעם הנושא וההקשר שלו למוסף הסיפורים. אני מתחיל קצת להתגעגע לימים שלכל סופר נתנו את החופש לכתוב את שלבו חפץ, מבלי כ”כ לתחום אותו לנושא מסוים, ואז יצאו סיפורים מרתקים ולא רעים בכלל…

שאר החלקים

שאר המוספים הם “קטיפה לבית” (116 עמו’), מוסף שהפעם סובב סביב נושא השמות לכל אורכו. נזכיר שבעבר משפחה הוציא מוסף “שם דבר” גם על נושא השמות עם תכנים דומים. כתבה אחת מרתקת במוסף זה היא עם יהודיה חרדית מניו יורק שחדרה לאיראן בקיץ האחרון וערכה שם קעמפ לבנות ומביאה תמונות ותיאור מרתק; מוסף “יתד שלנו” (32 עמו’) עם סיפורי חג לילדים; וחלק החדשות (40 עמו’).

בסך הכל הציג הפעם יתד עיתון מושקע ומרתק מאד, שניכר שהושקע בו כאמור עמל רב במשך חודשים. ולפני סיום אני חייב לשבח כתב אחד מ”יתד”, שמואל גרינוולד שמו, שלאחרונה דומיננטי יותר ויותר בעיתון, מביא כתבות שטח מהממות בכל שבוע, וגם בעיתון החג הזה אין כמעט חלק שאין לו כתבה מיוחדת, כולל כתבת שער במוסף החג. שאפו.

לסיכום, קוראי “יתד” נהנו החג הזה מ-560 עמו’, מול 544 בחג שעבר.

הפלס

הפלס ממשיך לצאת כסדר לפי שעה, ואף זוכה לנתונים לא רעים ב-TGI. אבל זה כמובן לא מענייננו ואנחנו מתייחסים אך ורק לתוכן.

הפלס הפעם מציג עיתון גדול ושנראה מושקע מאד, עמוס בתכנים ובכתבות רבות.

אך מן ההוגנות לציין שבשל החומר הרב שקראנו בשלל העיתונים האחרים, כמעט ולא קראנו כתבות של ממש בהפלס, כי אין מה לעשות, עיצוב זה גם דבר שמושך אותנו, והתוכן במוספים, גם אם הוא ממש טוב, לא היה מעוצב בצורה מושכת (כמובן, כראוי לבני תורה).

מוסף “בדמייך חיי” (80 עמו’)

12

איך אפשר שלא. גם הפעם עוד מוסף שחייב לדבר על …מסירות נפש, שמגיע כמובן סביב נושא מסירות הנפש שעל כולנו למסור בעת גיוס רח”ל.

במוסף 11 כתבות, ביניהן ראיון עם הרב קוטלר מליקווד. אבל לא עם הגר”מ קוטלר הר”י הידוע, אלא הרב שרגא יצחק קוטלר. כתבות נוספות הן על הרב שווב זצ”ל; יומן בפרסו ראשון של הגר”י גרוסמן זצ”ל על תקופת מאסרו בעת מאבקו ב…גזירת הגיוס (בנות); כתבה על רבי יששכר מאיר זצ”ל, ולקראת סיום המוסף, כמובן, כתבה על מסירות הנפש של הוריהם של אסירי עולם התורה שמספרים על תקופות המאסר.

מוסף “חג המצות” (64 עמו’)

13

במוסף 7 כתבות.

אין כתבה מרכזית, ומדובר באסופה של כל מיני כתבות ותיאור קורותיהם של גדולי התורה זצ”ל, כתבה נוספת על אוספים שונים ומשונים וכן כתבה על קהילת הגרש”ר הירש שחיה את מנהגיו בשכונת רמות הירושלמית.

מוסף “לקראת שבת” (32 עמו’)

14

הפלס הציל את כבודו האבוד (בנושא התורני-פסחי) של יתד נאמן, והמוסף הזה לפחות סיפק לנו דברי תורה והגות על החג, בין השאר ממרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (אגב, לקרוא את זה בהפלס זו מצווה הבאה בעבירה?), ועוד גדולים נוספים, מה שהמוסף התורני ביתד, לא עשה. כל הכבוד!

מוסף “תצפית” (80 עמו’)

15

במוסף 7 כתבות.

מעודנו לא השכלנו להבין מה מיוחדותו של המוסף הזה ומדוע הוא נפרד מהמוסף השבועי, אבל ככה זה.

במוסף בין השאר כתבות על המעבר של “עץ חיים” למשכן החדש; סיפורו של “המלאך מצפת” הרב זילבר שהעלה עולים רבים בצורה בלתי לגאלית בזמן הבריטים וכן כתבה מסיימת, יפה ומרתקת, על כמה משגיחי כשרות ממקומות שונים בעולם שמספרים על האתגרים שלהם בשמירה על הכשרות.

שאר החלקים

שאר החלקים הם מוסף “נופך” לנשים (84 עמו’), שהפעם הוא כרומו מלא ואף הוא עם “גב” מהודר. הנושא לכל אורך הגיליון הפעם הוא “מצה ומוצא”, אבל לא מצאנו איזו כתבה מיוחדת ששווה איזכור; מוסף סיפורים כרומו “פסח סיפורת” (64 עמו’), בלי אף שם של סופר/ת ידוע/ה; מוסף “הפלס לילדים” (32 עמו’), וכן מוסף נוסף לילדים “כאילו” (32 עמו’), וכן חלק החדשות (24 עמו’).

לסיכום, קוראי “הפלס” נהנו החג הזה מ-492 עמו’ (העיתון הגדול בתולדות ‘הפלס’), מול 464 בחג שעבר.

חינמונים

קו עיתונות

גם הפעם מציג קו עיתונות עיתון חג כפול, ראשיתו במקומונים שחולקו ביום רביעי שלפני החג, והמשכו בשבועון “כל ישראל” שחולק ביום שישי ממש ערב החג.

נתחיל כרגיל מהמקומון:

מוסף חג (64 עמו’)

16

מוסף החג כולל הפעם 64 עמו’ (מול 48 בחג שעבר), ו-9 כתבות (מול 7 כתבות בחג שעבר).

קודם כל צריך להגיד לקו עיתונות “שהחיינו” על הגריד החדש סוף סוף בשער המוסף, אחרי הגריד הכחול שליווה בשנים האחרונות שוב ושוב את שער המוסף.

בשער מפציע הפעם האדמו”ר רבי יאשיהו פינטו, בראיון בלעדי ממיטת חוליו. צריך להזכיר שהרב פינטו נתן בשנים האחרונות אינספור ראיונות לכל כלי התקשורת, אבל עכשיו הטריגר הוא שזה ממיטת חוליו. סה”כ מדובר בכתבה ארוכה (קצת מידיי), אבל מעניינת, כשהוא מתייחס לבחירות שזה עתה עברו עלינו וכו’.

כתבה נוספת היא ראיון מרתק עם “שר המשטרה החרדי” של ניו יורק, בעריש פרייליך, שמספר על האדמו”רים שעוקפים את התור בשדות התעופה בניו יורק, ועל פניות שהוא מקבל מחרדים בכל העולם. גם כאן צריך להזכיר שראיון אתו הופיע בעבר גם בבקהילה.

כתבה נוספת היא פרק מזיכרונותיו של הרב ברילנט על פגישותיו עם גדולי ישראל. כתבות נוספות במוסף הן על ביקור מיוחד בעיירה היהודית האחרונה באוקראינה וכו’. לא מצאנו איזה שוס גדול במיוחד במוסף, לעומת המוספים הקודמים, אך מדובר סה”כ במוסף חביב.

גם הוא לא חף בכלל מטעויות כתיב ועברית, ולהן נתייחס בפינתנו החדשה בסוף הפוסט.

כתבות בולטות: הרב פינטו, החרדי במשטרת ניו יורק.

שאר החלקים

שאר המוספים במקומון הם “ביזנס” (24 עמו’) ובו כמה כתבות על יישובים חרדים שונים (איך צביקה יעקבזון ניבא את כל זה בטורו בבקהילה…), וכן חלק החדשות (40 עמו’).

יצוין כי המוסף “שביעי”, שהיה כרומו, הפסיק כליל לצאת ואפילו בחג כבר לא צורף הפעם.

לסיכום, מקומון החג של קו עיתונות מכיל 128 עמו’, מול 144 עמוד בחג שעבר.

וכעת לשבועון של קו עיתונות:

כל ישראל

העיתון הטרי מבית קו עיתונות, שיוצא בערך שנה, מפיק גם הוא עיתון חג נוסף.

מוסף “שהיו מסובין” (64 עמו’)

17

במוסף הפעם 64 עמו’ (כבחג שעבר), ו-8 כתבות (כבחג שעבר).

נכון שאת הגריד הקבוע של מוסף המקומון שברו סוף סוף, אבל את השבלונה של עיצוב השער החליטו להמשיך בעיצוב שער המוסף, שמעוצב בצורה זהה למוסף החג הקודם של כל ישראל, עם העיגולים ובהם תמונות מהכתבות, ועם הכיתוב למטה של כל הכתבות. חבר’ה, קצת יותר יצירתיות עיצובית.

אחרי המוסף חג הקודם של כל ישראל, עם הפרויקט היפה של כל הכותבים מראיינים אישים שונים, ועם החידוש של הסריקה וקטעי הוידאו מכל הראיונות, חיכינו גם הפעם לאיזו שורה של חידושים מפתיעים, וקצת התבדינו. בסך הכל מוסף לא רע, אבל פחות מהמוסף הקודם.

את המוסף וכן על פני שאר העמודים פותחים הטורים של חלק מהכותבים הקבועים, כאשר מפתיע הפעם טורו של הרב אהרון לוי שבחודשים האחרונים טורו חסר מהעיתון ועתה חזר.

לאחר מכן יש פרויקט שמאד אהבתי במסגרתו כותבי העתון חוזרים למחוז ילדותם: יוסי גרין חוזר לילדותו בויליאמסבורג, חיים כהן שבד”כ כותב רק פוליטיקה מספר על ילדותו באורגוואי, והשוס – ישראל גליס בכתבה משעשעת ומצחיקה על ילדותו במאה שערים, ועל כל המשוגעים שחיו בה. קראנו בשקיקה וצחקנו.

שאר הכתבות הן ראיון עם הממשיך של קרליבך מניו יורק הזמר יהודה גרין, שיש לציין שכמדומה נערך אתו לא מזמן ראיון גם בבקהילה, וכן עוד כמה כתבות חביבות.

יפה, אבל לא הגיע לרמה של המוסף הקודם.

שאר החלקים

החלק הנוסף הוא חלק החדשות (32 עמו’), ובו כמה כתבות וטורים פוליטיים וכן ראיון עם ליצמן, ובלי עוד איזה פרויקט מיוחד.

לסיכום, עיתון “כל ישראל” של קו עיתונות מכיל 96 עמודים.

ולסיכום נוסף, קוראי “קו עיתונות” נהנו משני עיתוני חג ובסה”כ מ-224 עמו’ (מול 288 בחג שעבר).

מרכז העניינים

במרכז העניינים כרגיל לא עושים פרויקטים מידי מיוחדים, ובטח שלא כתבות ענק וכו’.

מוסף עניין מרכזי (24 עמו’)

במוסף 3 כתבות: כתבה היסטורית על הר הבית, כתבה על דברי גדו”י בעניין חינוך הילדים ועוד כתבה על קרן השביעית. שום פרויקט מיוחד וכדו’.

שאר החלקים

החלק הנוסף הוא חלק החדשות (48 עמו’) ובו דווקא כן פרויקטון קטן חביב הפעם, “13 מי יודע?”, על אנשי הסוד הלוחשים לאוזנם של 13 הנבחרים החרדים לכנסת הנוכחית. העיתון מציג רשימה קצרה על פני שלושה עמודי הפרויקט של האישים הקרובים לכל אותם ח”כים. מצחיק לגלות איך רשום בשני הח”כים הליטאיים את שמו של, כמובן, דוד שפירא, אך עם אותו טקסט בדיוק.

פרויקט חביב, לא ממצה בכלל וגם כזה שדומים לו נערכו בעבר, אבל עדיף מכלום.

לסיכום, קוראי מרכז העניינים נהנו מ-72 עמו’ (מול 52 עמו’ בחג שעבר).

טעות לעולם מעצבנת

הבטחנו בכל מהלך הפוסט שנכתוב כמה מילים על טעויות הכתיבה והעריכה של כלל העיתונים. הנה.

נקדים: אפשר להבין מהיכן מגיעות הטעויות. אנשים רבים עובדים בלחץ של זמן על עיתוני חג שמנים גדושים ומלאים, ובריצה אחר החומר הבלעדי פחות שמים לב לחומר הכתוב עצמו, וזה מה שעומד בעוכרם ובעוכרנו, כי בסופו של דבר נראה לי שאנחנו מעדיפים עיתון קריא וכיף לקריאה, מאשר חשיפה בלעדית – שהכתבה שלה כמעט לא קריאה בשל השגיאות החוזרות ונשנות. נכון שאין זמן להגהה, ובכל זאת, היינו ממליצים לעבור בכל פעם שוב על הטקסטים כדי שלא נקבל טקסטים ערוכים וחתוכים באמצע, ומלאי שגיאות כתיב וכתב.

בתחילה תכננו לכתוב כאן כמה שגיאות מייצגות מכל עיתון ועיתון, אבל באמת שזה כבר יכול לפגוע בכותבים הנכבדים, אז נוותר על זה לפחות הפעם.

רק לדוגמא, הנה כמה טעויות כתיב בכתבה אחת בלבד (שלא נכתוב מהיכן היא), בשל אי הגהה בשל המרוצה לסגור ולהדפיס: “ייקשנו” (כנראה במקום ‘ביקשנו’), “ששם כך” (כנראה במקום ‘לשם כך’), “ררה”ח מנחם” (כנראה במקום ‘הרה”ח מנחם’), “פנסתרן ומבבד” (כנראה במקום ‘פסנתרן ומעבד’), “לא ייתן לתאר” (כנראה במקום ‘לא ניתן לתאר’), “גגרם לקידוש ה'” (כנראה במקום ‘שגרם לקידוש ה’). וכו’ וכו’.

המצעד

כהרגלנו לקראת סיום נדרג את העיתונים, לעניות דעתנו בלבד: משפחה לוקח שוב את המקום הראשון, אחריו יתד נאמן; לאחר מכן בסדר יורד: בקהילה, כל ישראל וקו עיתונות, הפלס, מרכז העניינים, ושעה טובה במקום האחרון.

המודיע והמבשר, כרגיל לא היו תחת ידינו… רגע. זה משפט שאנחנו רגילים לכתוב בסוף הפוסטים הללו, אבל הפעם זה דווקא לא נכון: עיתון “המודיע” דווקא כן היה תחת ידינו, על כל חלקיו ומוספיו. לצערנו עד כתיבת שורות אלו עוד לא הספקנו לעלעל בו כראוי בשל העיתונים הקבועים שכבר נסקרים כאן. בגדול ניתן לומר העיצוב של העיתון לא השתנה דרסטית ב-15 שנה האחרונות, עדיין נותר עם העיצוב הארכאי והאגודאי. ישנן שם כמה כתבות ושיחות חג מענייניות יותר ופחות, אם כי עיתון החג כולו עדיין לא עומד, לדעתנו ברמתו של המתחרה הליטאי יתד נאמן שהשקיע רבות בעיתון החג. כן נרצה לציין משהו מעניין שראינו שם באחד העמודים: את הריאליטי העיתונאי החרדי הראשון: כל ערוץ רדיו או טלויזיה פותח היום בריאליטי משלו, רק העיתונים החרדיים לא היו במשחק הזה. והנה אני מגלה שכעת מתחילה “העונה השניה” של הריאליטי הכלכלי של המודיע, שלפי מה שמובן מהכתבה אוסף כמה משפחות שפנו לעיתון, ומתחיל לנהל אותם כלכלית כשסיפור חזרתם למוטב (הכלכלי) מובא בפרקים מידי שבוע בעיתון. רעיון מעניין וחדשני, שאפו. הרוצים להוסיף דעתם על המודיע והמבשר, יוכלו לעשות זאת במערכת התגובות.

נסיים בברכת קיץ בריא (אם כי לעת עתה הוא קצת גשום), עמוס בחומרים עיתונאים מעניינים, ושרק ח”ו לא יהיו עוד על גדולים שהולכים מאיתנו.

לתגובות ושאלות: [email protected]

להתראות בעוד חצי שנה בעז”ה, באיסרו חג הסוכות תשע”ו!

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

12 תגובות

  1. אולי אחרי עשר שנים הגיע הזמן לחשוף את פרצופו של האנונימי שמתעקש לטעון לאובייקטיביות? מי אתה ומי החברים שלך?

  2. אולי אחרי 10 שנים הגיע הזמן לחשוף את האמת מיהו האנונימי בעל האינטרסים האישיים? מי אתה ומיהם החברים שלך?

  3. הכל חוזר על עצמו.

    למה לא מתעסקים בבעיות האמיתיות?

    פגיעה בילדים, שוק העבודה הבעייתי, השכר הנמוך וחוסר התנאים של הגננות, הדרישות של ה”בני תיירה” בשידוכים, ועוד ועוד.

  4. כן כתבה על קהילת הגרש”ר הירש שחיה את מנהגיו בשכונת רמות הירושלמית.

    יש לציין ש”קהילת הגרש”ר הירש” הנ”ל (קהל עדת ישורון – נוף רמות) זועמת מאוד על הכתבה בעיתון הפסול, ועל הגבאי שנתן ידו לפרסום הכתבה נגד דעתו של רב הקהילה מוהר”ר יהודה גנס שליט”א וכל חברי הקהילה. (ונגד דעתם של כל קהילות יוצאי אשכנז (בב”ב, מודיעין עילית, וביתר), ההולכות לאורם של גדולי ומאורי הדור שליט”א).

  5. קניתי את היתד בערב החג בכסף מלא, אך מצאתי עיתון משמעמם להכביר פשוט כמעט לא מצאתי כתבה אחת שעניינה אותי, וריתקה אותי לגמור את כולה. ניסתי לשאול את בעל המכולת אם אפשר להחזיר לו את זה חזרה. בקהילה היה יפה מאוד.

  6. איזה סיקור מושקע…. ואף מילה על פרסומות…!
    תודה שהתאפקת.

  7. במשפחה באמת היה עריכה מזעזעת בהרבה מאד כתבות שגיאות ועוד.
    דווקא בקהילה היה הרבה יותר יפה משנים שעברו .
    ולמה בכל כתבה הכי קטנה בשבועוניים יש סיקור ארוך בבקורת אבל בהפלס רק כתוב מה יש בעיתון ? ?

  8. מה זה הליקוק יתר הזה ליעקב ריבלין כל פעם? אפשר לחשוב .
    היה מוספים הרבה יותר מושקעים מזה

  9. לדעתי ‘בקהילה’ היה לא פחות מעניין מ’משפחה’,

    קודם כל העניין שבבקהילה העיתון נשאר כמו שהוא בכל השנה, יש חדשות וטורים ופינות וכד’
    ובמשפחה אין חדשות (באחד השבועות היותר מעניינים מבחינה חדשותית) והכל רק פרוייקטים שלא מעניינים אך אחד.
    יהלומים ? את מי זה מעניין ?? בעלי מקצוע ? איך זה מעניין לקרוא על מורים, צלמים וייננים (ככה כותבים את זה??) ???

    במשפחה היו כתבות טובות וגם בבקהילה.

    אבל בקהילה ניצח עם יעקב ריבלין והמוסף הפוליטי, ובגדול.

    המשפחה הייתה גם את הבעייה של העובי של המגזין, הם איבדו את כל האפקט של ‘מוספי חג’ וה’פרויקטים’ שלהם נאבדו בתוך המגזין, שלא היה נוח לקריאה בכלל מרוב עוביו.

    נ.ב. – הכותב לא קשור לשום עיתון ………

  10. כמי שעשה אולי טעות ורכש את כל העיתונים, לא ניתן להתעלם מדבר אחד משונה להפליא, כבר 10 שנים הוא סוקר, ותמיד משפחה בראש?! הרי העובדות מדברות בעד עצמם, כמו הפעם שהיה חבילת ענק בלי תוכן ממש, הרי הכתבה על הגר”ש היתה לעוסה ללא חידוש נגד האיסור שלו עצמו עוד בחייו. הכתבה על הגר”ד כהן היתה נגד דעתו, וללא כל חידוש ורק בהתייחסות לכסף כאילו היה אביו עשיר מה שאינו נכון ליודעי דבר, ובמיר במקום לדבר על 5000 לומדים תפסו שלשה שנשרו ופתחו שוב את הארנק… והכסף, מה לעשות משפחה מחובר רק לכסף ולא לתורה, והסוקר כנראה שייך לצד הנכון שלהם.
    אבל שאפו על שבחר ביתד נאמן כעיתון שני, שזה אומר אם להוציא את הנגיעות כאמור, שהוא מקום ראשון באמת, והפעם הוא צדק, כי לא היתה עיתון כה מושקע ומכובד כמו ביתד, המוסף של התמונות היה מרתק ומופלא, הגיעו לרעיונות שאיש לא חלם עליהם, כמו החדר של הקמת הפעילים, המלוה של הרבי מבעלזא בהנחת אבן הפינה לישיבתו, הגר”מ גרינמן על תמונה מהחזו”א, ועוד תמונה מהבית ישראל מגור, ועוד אירועים תורניים, שלכל תמונה מוצמד סיפור מאלף שרובם כמדומני נכתבו על ידי כתב תורני אחד שניכר כי הוא בר אוריין, ועדיין מסתיר את שמו כמדומני, אבל התוכן עשיר ומרתק.
    המוסף של מוסף שב”ק אין לו מתחרים, היחיד שמביא את הראיונות עם גדולי התורה, פאנלים חינוכיים מרתקים עם אהרן פרידמן והרב שמחה כהן וכדומה, והקפת נושא כה חשוב מכל זוויותיו, לו ראיתי מתחרים לרמה הגשה וסגנון, היה גם הפעם בשונה מבעבר סיפורים אישיים מרתקים, כמו הסיפור של הגר”ש זאהן שהזיל דמעה מעיני, וסיפור משפחת העורך או השבת אבידה שהיו מרגשים במיוחד. מוסף שנגע בכל זוית וישמש ארכיון למבקשים להכיר מהי משפחה יהודית לדורותיה. וזה ישמר לדורות.
    המוסף של קטיפה עם כתבה מדהימה על שמות כל נשות הגדולים שלא הכרנו ועוד כמה כתבות יפות, והמוסף חג עצמו מלא בסיפורים ואירועים, חומר מרתק שישאר אצל קוראיו עד החג הבא עם טעם של הנאה צרופה.
    לעומתם המבשר יצא בכותרות גרנדוזיות ללאת וכן, והמודיע ארכאי וישן כהרגלו. ללא כל חידוש או מענין, ונותר עם אגרת לידיד כאורך הגלות וכדומה.
    בקיצור אין על יתד נאמן ומבליל היות עמהם בקשר. כנראה שהאמת מגיעה לבסוף לידי מימוש.

  11. בערב החג, כמידי שישי, אמנם רכשתי רק יתד והמודיע (על המבשר אני מנוי מיום הקמתו), ולא שום שבועון. אך לאחר החג ראיתי אצל השוויגער את כל השבועונים כולם, ועברתי על כל אחד מהגליונות במלואו.

    ללא ספק, יתד נאמן לוקח את המקום הראשון, בכל פרמטר אפשרי. תוכן מרתק, רעיונות מבריקים במוסף הסיפורים ותמונות חייהם, עיצוב מושקע וחדשני בכל המוספים. נהניתי מכל רגע. המבשר אף הוא היה מושקע, קצת אכזב ביחס לחגים קודמים ולהבטחות בערב החג. והמודיע, ערכאי כמו תמיד ללא שום מעוף ונסיונות שיפור.

    משפחה וודאי עוקף את בקהילה, אך הוא מאכזב מפעם לפעם בים של מלל מתיש ומשעמם להחריד. כתבות הפרופיל על רבנים רדודות וריקות מתוכן אמיתי (ע”ע הכתבה המוזרה על הגר”ד כהן מחברון, לא ברור מה היא באה להביע). כמו”כ, הגעיל אותי הפרוייקט על עושי השלום כביכול בחצרות האדמו”רים, כתבה רכילותית ומכוערת ברמה של אתרי אינטרנט ולא שבועון שמנסה לכבד עצמו.

    בקהילה היה מעניין בחלקו, ובחלקים אחרים משמעם להחריד. כתבות הפרופיל גם בו על הרבנים היו רדודות מאוד. הסיפורים שלהם כרגיל משמימים ונמוכים.

    שעה טובה, לא ברור למה הוא עדיין מודפס, עושה רושם שזה משאריות החובות של אלי ישי ומפלגת יחד ז”ל.

    עושה רושם שהמבקר הנכבד, שאגב, טורו אף הוא מלא בשגיאות כתיב, סובייקטיבי למדי ביחס למשפחה ובקהילה והתחרות שביניהם. היחס למשפחה סלחני משהו, הביקורת מאוד עדינה, לעומת ההצלפות בבקהילה שמוגזמות לטעמי ולטעמם של רבים.

    תודה בכל אופן, טור מרתק ומקיף בהחלט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן