כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
WebDuck
בניית אתרים
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
מרכז העניינים
חינמון ארצי
מילר פוינט
משרד פרסום
בני ברק התמלאה לאחרונה בכלובים שנועדו לאחסן בקבוקים מפלסטיק לצורך מיחזור • כשהונחו הכלובים, ההנחה של רבים הייתה שהם יישארו ריקים או ישמשו למשחקים עבור ילדי העיר • ולדר כותב בטור מושחז כי “נכון יהיה למצוא אתגרים לילדים שאין בהם כסף או פרסים” • האם שיטת החינוך של ולדר מנצחת את הקמפיין? • טקבקו לנו
חיים ולדר
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

מאת: חיים ולדר

בני ברק התמלאה לאחרונה בכלובים שנועדו לאחסן בקבוקים מפלסטיק לצורך מיחזור.

כשהונחו הכלובים, ההנחה של רבים הייתה שהם יישארו ריקים או ישמשו למשחקים עבור ילדי העיר.

ההנחה הראשונה התבררה כמוטעית. הכלובים הללו מתמלאים כבאותו קצב שמשפחות גדולות מייצרות בקבוקים ריקים. ההנחה השנייה אינה מוטעית, ילדים בהחלט משחקים בהם אבל לא מה שחשבו, הם מקפידים אפילו יותר מהמבוגרים לקלוע את בקבוקי הפלסטיק לתוך הכלובים, ושמענו כבר על ילדים קטנים ששפכו בקבוקי מיץ למחצה שליש ורביע בכדי שיוכלו להשליך אותם לכלובים.

מה שבאמת גרם לכתיבת הטור הזה הוא הגילוי של כותב השורות כי גם הוא אוסף באדיקות בקבוקי פלסטיק, לצורך השלכתם לכלוב הבקבוקים, והגילוי המביש כי באותה שעה ממש, מאוחסנים אצלו בירכתי המחסן שתי שקיות גדולות של בקבוקי זכוכית עליהם הוא זכאי לקבלת דמי פיקדון — ואת אלה הוא מזניח מזה חצי שנה. לא זורק כי צריך לקבל דמי פיקדון, ולא טורח להחזיר כי נו באמת… בשביל דמי פיקדון?

מה גורם לאנשים מכל רחבי העיר להקפיד באדיקות לזרוק כל בקבוק פלסטיק לתוך כלוב הנמצא לעיתים במרחק כמה בתים, ללא כל רווח ותמורה, במקום פשוט להשליך לפח הזבל, לעומת בקבוקי זכוכית, עבורם הם זכאים לקבל תשלום. ובינינו מי הולך להחזיר בקבוקים בעד תשלום?

הסיבה שאנחנו טורחים כל כך לזרוק את בקבוקי הפלסטיק היא פשוטה למדי, יש כלוב וצריך למלא אותו, אם למען הסביבה ואם למען המיחזור, אבל בתכל´ס, זה למלא את הכלוב עד למעלה. זה סוג של משימה שכולם אוהבים ונהנים ליטול חלק בה.

לעומת זאת, להחזיר בקבוקי זכוכית זה כדי לקבל כסף. איש לא חושב על משימה, רק על כסף, ומסתבר שהכסף אינו גורם לנו לעשות מה שמשימה צודקת גורמת לנו לעשות.

רוצים דוגמא שתמחיש זאת?

תרומת דם היא הדוגמא הטובה: מדוע אין משלמים על תרומת דם? התשובה הרשמית וגם ההגיונית לכך היא שאם ישלמו על כך, עלולים אנשים בריאים לשקר על אודות מחלתם בשביל הכסף, וכשזה תרומה, איש לא יטרח לשקר בלי שום רווח.

אבל יש תשובה נוספת לכך. בגרמניה למשל ניסו לעבור לשיטת תשלום עבור תרומות דם (בשל מחסור בתרומות. גרמניה — לא?) ומה התברר? נכונות האנשים לתרום צנחה עוד יותר. הכיצד?

מחקר שנערך גילה את הסיבה: מסתבר שברגע שתרומת דם הפכה לחשבון כלכלי, אנשים, כולל אלה שתרמו בעבר, עשו חשבון שלא משתלם להם להפסיד ארבעים יורו של שעת עבודה עבור עשרה יורו על תרומת דם, הם העדיפו להישאר במשרד ושאחרים יתרמו. רק שגם האחרים חשבו אותו הדבר.

המסקנה מכל זה היא מדהימה: ברגע שנכנס כסף לתמונה — הוא מוציא משהו חשוב — את הרוח, את הנכונות לסייע, את היופי שבמשימה. הכסף: “צובע” את כל העניין בצבע אחיד ומוחק כל דבר אחר שהיה גורם לבני אדם לעשות אותם פעולות ממניעים נאצלים/ אידיאולוגיים/ טוב לב/ איכפתיות/ רצון להצליח/ רצון להשפיע/ רצון להעניק/ רצון להיטיב.

יוצא אפוא שהכסף, המשמש בדרך כלל כמאיץ לפעולה, במקומות שנדרשת בהם התנדבות מתוך מניע פנימי ונאצל המצוי בכל אחד מאיתנו, הוא מוחק את כל התחושות וגורם לבני האדם לפעול בהרבה פחות חשק, אם בכלל, למען המטרה.

ניתן לראות זאת אצל מדריכים בקייטנות רגילות המקבלים שכר תמורת עבודתם, מול מדריכים בקייטנות כדוגמת “עזר מציון” לילדים חולי סרטן או ילדים מיוחדים, בהם המדריכים עובדים ללא תשלום ונותנים פי עשרה מכוחם וממרצם, חוזרים הביתה בגרון ניחר ובאפס כוחות, מאשר אלה שעבדו בתשלום.

אם מנהלי הקייטנות הללו יחליטו לתת שכר למדריכים אלה — הם עלולים למצוא עצמם בבעיה, כי אם המדריכים יחשבו על הכסף ולא על התרומה הנאצלת שלהם לחניך — הם עלולים למצוא פחות כוחות להעניק לחניכים.

והדברים נכונים מאד לגבי השימוש בפרסים לצורך קידום לימודי.

אין כאן כל כוונה לפסול שימוש בפרסים לצורך עידוד. להיפך, בחינוך חייבת להיות מידת רבה של הפעלה, והפעלה חייבת להכיל מוטיבים של שכר ועונש.

אולם, לשד העצמות של המושג חינוך אינו הפעלה כי אם הנחלה. הנחלת ערכים, לימוד, מידות טובות וכו´. הנחלה חייבת לבוא ממקום אחר. מקום של רצון, של שאיפה, של הקרבה ושל אמונה.

בנושא התפילה למשל, ההגעה לבית הכנסת או לתפילה בזמן מחייבת הפעלה, גם של שכר ועונש, אך לגבי התפילה עצמה, צריך להמעיט בהפעלה מתוך שכר ובודאי שבעונש העלול להפוך את התפילה לחובה במקום זכות.

כאשר הדרך להנחיל ערכים היא דוגמא אישית, לדבר על ערכים ולגייס את הילדים לערכים. ברגע שנכנס כאן פרס, הילד חושב על הפרס ולא על הערכים והסכנה כפולה. א. שכוונתו תהיה לפרס. ב. כשיפוג הפרס, הוא יימנע מלעשות.

ישנם שמגלים מאוחר מדי שלא ניתן “לקנות” את הילדים בפרסים. הם מספיק חכמים לקבל את הפרס ולעשות כרצונם.

פגשתי מורה אחד שהיה מתנה לילדים שהוא יספר סיפור בתנאי שאח”כ ילמדו. לא תמיד עמדו בהבטחתם. אמרתי לו, אם כבר, שיעביר את הסיפור לסוף. כלומר הוא יספר את הסיפור בתנאי שהם ילמדו. זה עבד הרבה יותר טוב, אם כי, ברגע שהתנייה הופכת לקבועה, הילדים יתחנכו ללמוד בשביל הסיפור ולא כדי ללמוד — והטפל דחק את העיקר.

ולסיום: נכון יהיה למצוא אתגרים לילדים שאין בהם כסף או פרסים. אתגר לצורך אתגר. סידור החדר כתחרות שהפרס שלה יהיה העובדה שאתה מסדר את החדר הכי מהר וקיבלת חדר מסודר. תפילה בכוונה כשהפרס הוא תעודה שהתפללת בכוונה. אם לא נכסה את הערכים בפרסים, סביר להניח שהילדים יראו את הערכים עצמם כפרסים.

(פורסם במדור ‘מול המראה’ ביתד נאמן)

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

16 תגובות

  1. יש סיפור פסיכולוגי ישן על אדם זקן בגמלאות שמנוחתו הופרעה על ידי קבוצת ילדים שנהגו לשחק מתחת לחלון דירתו הקטנה שבקומה הראשונה. הוא העריך שלצעוק עליהם ולגרשם, לא יהיה נבון ואולי גם לא ישא פרי. אז הוא יצא החוצה אליהם ואמר להם שהוא נהנה לשמוע את קולותיהם של ילדים משחקים ושהוא מוכן לתת לכל אחד מהם 25 סנט אם ישחקו מתחת לחלונו. הילדים התמוגגו מהרעיון.

    הוא שילם להם 25 סנט בכל יום משך כל השבוע. בשבוע השני הוא יצא אליהם שוב, אחרי המשחק, והסביר להם שבגלל שאין לו כל כך הרבה כסף הוא ישלם להם עכשיו רק 10 סנט לכל אחד. הילדים לא אהבו את ההורדה בתשלום. חלקם עזב, אבל רובם נשארו.

    בתחילת השבוע השלישי יצא שוב הגמלאי הזקן אל הילדים והסביר להם שהוא ממש עני והוא לא יכול לאפשר לעצמו תשלום כזה. הוא ישלם מעכשיו רק סנט אחד ליום לכל אחד מהם. הילדים עזבו בזעם תוך שהם מפטירים לעברו שהם לא מוכנים לשחק תחת חלונו עבור פרוטות…

    זו רק דוגמא נוספת להמחשה.
    ובנוסף, מישהו צריך לתת את הדעת מהו המקור להתנהלות המתוארת לעייל. לא צריך לחקור הרבה כדי להבין שהמקור הוא המחנכים.
    וד”ל וחבל”ז.

  2. חיים, אני בדר”כ לא נוהג לקרוא את המאמרים שלך. אבל הפעם בלעתי כל מילה. (אולי דרך הנט קל יותר מאשר בעימוד של יתד..)
    יישר כח על התובנות הנכונות!

  3. ראשית, גם הסיבה שאני כותב את התגובה הבאה, משום שאני חושב שאני משפיע, כמובן שאם היו משלמים לי 10 ש”ח על התגובה לא הייתי כותב, העיקרון של חיים ולדר נכון, אך גם הוא מודה שלהתחיל דברים שלא הורגלנו בהם דרוש זבנג של משיכה.

  4. תובנה משוייפת ומחודדת.
    לא ידעתי שב’יתד’ יש מקום לרוח החדשנות מבית ולדר 🙂

  5. הכל נכון, חוץ מבקבוקי הזכוכית…
    אצלינו כבר כמה שנים שהם הולכים לארגון האוסף אותם ואת דמי הפקדון לוקח עבור הכנסת כלה וכד’.
    נסה חיים, זה ירוקן לך את המחסן מעוד כמה אשפתונים.

  6. החכמת אותנו.
    ובכל אופן אינני רואה כל רע בהבטחת פרסים לילדים,
    הם אינם מקבלים כסף על כל בקבוק. הם רק מנסים אולי יתמזל מזלם ובין כל אותם בקבוקים
    ימצאו את שמם והם יזכו בפרס הנכסף.
    אני לא חושבת שזה פוסל את חווית התרומה לאיכות הסביבה, כי עדיין מכל ילדי בני ברק רק קצת הם הזוכים וכל השאר עשו את תרומתם.
    לגבי בקבוקי הזכוכית, אם הייתה מכונה ליד הבית שבה מכניסים בקבוק ויוצא כסף היו גם ממחזרים בקבוקים, הסיבה העיקרית לכך היא שאנו עצלים 🙂
    הרבה הצלחה לעיריית ב”ב.

  7. ראלי כתב:

    הכל נכון, חוץ מבקבוקי הזכוכית…
    אצלינו כבר כמה שנים שהם הולכים לארגון האוסף אותם ואת דמי הפקדון לוקח עבור הכנסת כלה וכד’.
    נסה חיים, זה ירוקן לך את המחסן מעוד כמה אשפתונים.

    אכן, הסמינר הישן בירושלים אוסף את הבקבוקים למטרת הכנסת כלה וב”ה הכסף עזר לכלות רבות!!
    שמעו ולמדו!!!

  8. ג’וד כתב:

    יש סיפור פסיכולוגי ישן על אדם זקן בגמלאות שמנוחתו הופרעה על ידי קבוצת ילדים שנהגו לשחק מתחת לחלון דירתו הקטנה שבקומה הראשונה. הוא העריך שלצעוק עליהם ולגרשם, לא יהיה נבון ואולי גם לא ישא פרי. אז הוא יצא החוצה אליהם ואמר להם שהוא נהנה לשמוע את קולותיהם של ילדים משחקים ושהוא מוכן לתת לכל אחד מהם 25 סנט אם ישחקו מתחת לחלונו. הילדים התמוגגו מהרעיון.
    הוא שילם להם 25 סנט בכל יום משך כל השבוע. בשבוע השני הוא יצא אליהם שוב, אחרי המשחק, והסביר להם שבגלל שאין לו כל כך הרבה כסף הוא ישלם להם עכשיו רק 10 סנט לכל אחד. הילדים לא אהבו את ההורדה בתשלום. חלקם עזב, אבל רובם נשארו.
    בתחילת השבוע השלישי יצא שוב הגמלאי הזקן אל הילדים והסביר להם שהוא ממש עני והוא לא יכול לאפשר לעצמו תשלום כזה. הוא ישלם מעכשיו רק סנט אחד ליום לכל אחד מהם. הילדים עזבו בזעם תוך שהם מפטירים לעברו שהם לא מוכנים לשחק תחת חלונו עבור פרוטות…
    זו רק דוגמא נוספת להמחשה.
    ובנוסף, מישהו צריך לתת את הדעת מהו המקור להתנהלות המתוארת לעייל. לא צריך לחקור הרבה כדי להבין שהמקור הוא המחנכים.
    וד”ל וחבל”ז.

    אם אני לא טועה, זה ג”כ סיפור של חיים ולדר.

  9. כן גם סמינר גור בבני ברק (לשם שלחנו)
    שנה אחת נאסף סכום של כמה עשרות אלפי שקלים – מזבל.

  10. @ אלצהיימר:
    לא יודעת, אילו הייתי יודעת מי המקור, הייתי מביאה דברים בשם אומרם.
    ת’כלס, מן הסתם זה אותו מקור P:

  11. הגעתי לדירה חדשה והייתי צריך לפנות את הפסולת. כנראה שכמה ארחי פרחי עשו חיים משוגעים בדירה הזאת לפניי – ונאלצתי לסחוב 90 בקבוקי בירה מכל הצבעים והסוגים שעמדו מסודרים על מדפים (יש אנשים שמקשטים את הבית עם בקבוקי בירה?).
    התקשרתי לחברות המיחזור למיניהן ואמרו לי שמדובר בבקבוקים ישנים ורק החברות המייצרות יסכימו לקחת את הבקבוקים שייצרו. בקיצור, בלגאן אחד גדול – לבסוף, אחרי איחסון של חודשיים והרבה טלפונים – הכל הלך לאשפה.
    ולדר, טור מקסים. תפתח אתר ותפרסם את הגיגך. אני לא יודע כמה קוראים יש ליתד, זה נשמע לי קצת מבוזבז.

  12. אלצהיימר כתב:

    ג’וד כתב:
    יש סיפור פסיכולוגי ישן על אדם זקן בגמלאות שמנוחתו הופרעה על ידי קבוצת ילדים שנהגו לשחק מתחת לחלון דירתו הקטנה שבקומה הראשונה. הוא העריך שלצעוק עליהם ולגרשם, לא יהיה נבון ואולי גם לא ישא פרי. אז הוא יצא החוצה אליהם ואמר להם שהוא נהנה לשמוע את קולותיהם של ילדים משחקים ושהוא מוכן לתת לכל אחד מהם 25 סנט אם ישחקו מתחת לחלונו. הילדים התמוגגו מהרעיון.
    הוא שילם להם 25 סנט בכל יום משך כל השבוע. בשבוע השני הוא יצא אליהם שוב, אחרי המשחק, והסביר להם שבגלל שאין לו כל כך הרבה כסף הוא ישלם להם עכשיו רק 10 סנט לכל אחד. הילדים לא אהבו את ההורדה בתשלום. חלקם עזב, אבל רובם נשארו.
    בתחילת השבוע השלישי יצא שוב הגמלאי הזקן אל הילדים והסביר להם שהוא ממש עני והוא לא יכול לאפשר לעצמו תשלום כזה. הוא ישלם מעכשיו רק סנט אחד ליום לכל אחד מהם. הילדים עזבו בזעם תוך שהם מפטירים לעברו שהם לא מוכנים לשחק תחת חלונו עבור פרוטות…
    זו רק דוגמא נוספת להמחשה.
    ובנוסף, מישהו צריך לתת את הדעת מהו המקור להתנהלות המתוארת לעייל. לא צריך לחקור הרבה כדי להבין שהמקור הוא המחנכים.
    וד”ל וחבל”ז.
    אם אני לא טועה, זה ג”כ סיפור של חיים ולדר.

    זו בדיחה ידועה של דרויאנוב, על יהודי שילדים גויים זרקו עליו אבנים בכל פעם שהגיע לכפר שלהם.
    אבל לא נורא, אם חיים ולדר גייר את הסיפור הזה אז אפשר לשייך אותו אליו. כמו כל שאר הסיפורים המגויירים.

  13. עם כל ההסברים של חיים ולדר עדיין לא הצלחתי להבין מה מביא אנשים לזרוק באדיקות את בקבוקי הפלסטיק.

  14. @ יחיאל:
    יש מאמר כזה “נתבעים למקדש ונותנים, נתבעים לעגל ונותנים”. אנשים מחכים להירתם למשהו.
    ברוח החדשנות שיש פה, יש מקום לדעתי בבני ברק דייקא וגם במקומות חרדיים לגדל עצי פרי בבתים, כך שאפשר להיזון מהאדמה. כל מקום שיש בו שמש כמה שעות ואדמה יצלח. למשלל עצים של שסק מאוד קל לזרוע ולגדל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן