מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
מרכז העניינים
חינמון ארצי
מילר פוינט
משרד פרסום
WebDuck
בניית אתרים
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

יומיים לפני הבחירות המקומיות הגורליות,
אי אפשר לדבר עם אף אחד.
נכון,
כולנו ערים יותר מ-15 שעות ביממה,
אבל רוב הזמן,
מה לעשות,
עסוקים במלאכתנו.
זה עם פרוש, זה נגד פרוש,
זה עובד בעצמו, וזה עובד לעצמו.
ובתוך כך, אני מוצא את הזמן לבטא את רגשותיי.
—–
לפני כמה ימים עברתי במקום מוכר מאוד,
במיוחד לירושלמים שבינינו
וראיתי חנות ישנה ולא מוכרת…
מסתבר שאם לא פרסמתם אף פעם,
ייתכן ואתם נמצאים במקום מרכזי,
ליד חנות פופולארית זו או אחרת,
ואף אחד לא שמע עליכם,
אף אחד לא התעניין בכם.

הייתי חייב להכיר את בעל החנות,
רציתי לשאול אותו כמה שאלות…
צילמתי את חזית החנות ונכנסתי.
הרגשתי שאני מפריע.
הוא ישב מופנם בפינתו
מול ספר תהילים פתוח וסיגריה ‘טיים’ בידו.
החנות מסודרת להפליא
גם בלי שקיות וואקום של סנו.
בחוץ היה חם, ושם, אין אפילו מזגן קטן.
‘ונטילאטור’ קראו לזה לפני עשרות שנים,
היום אי אפשר לקרוא לזה אפילו מאוורר.
אולי כן, אולי…
זקנו הצחור התנפנף קלות והוא,
כמו הגיח מתוך אגדה.
בדמיוני ראיתי אותו בגוונים של אפור,
סוגר את החנות הקטנה, עולה על העגלה
ופוקד על סוסו להתחיל במסע.
הוא רוכב בחזרה לביתו עם כמה רובלים
כדי לאכול פרוסת לחם
בצוותא עם אשתו.

לתומי שאלתי אותו למה הוא לא מפרסם.
למה הוא לא מסדר את חלון הראווה
ולמה הוא לא פותח את הסורגים שמקיפים את החזית של חנותו.
למה לא הכרתי אותו למרות שאני עובר שם כמעט כל יום,
ואיך זה שנחשפתי אליו רק אחרי שנתיים או יותר,
כשהחלטתי לחקור את התעלומה ולפזר את מסך הערפל סביבו.

פרנסה משמיים -הוא מלמל כשחיוך נמרח על שפתיו-
חיתנתי כמה ילדים ואין לי חובות ברוך השם.
אתה מכיר הרבה אנשים כאלה? זה סייעתא דשמיא.
יש כמה לקוחות שמכירים אותי ונכנסים מדי פעם לקנות משהו,
אני לא מחפש להיות מיליונר, אני שמח בחלקי.
יש לי ברוך השם זמן לשבת לקרוא תהילים וגם ללמוד קצת.
בבוקר אני פותח את החנות,
מסדר קצת ויושב כאן במהלך היום.
אולי ייכנס מישהו ואולי לא.
אני חושב שלא תבין – הוא אומר ושוב מחייך –
אני “מהדור של פעם”.
אתה לא מאמין שיש עדיין אנשים שעובדים כמוני,
ששמחים בחלקם, שלא מחפשים כל הזמן לקוחות,
שישנים טוב בלילה,
שלא מחפשים להגדיל את החנות
ולגנוב קצת מהמדרכה כדי שיהיה יותר מקום בפנים…
אצלי כל הסחורה על המדפים,
ואולי בגלל זה יש כאלה שלא נחשפים אלי.

אני כאן המון שנים.
אני מאושר,
אני שמח.
עכשיו תן לי, במטותא ממך יהודי יקר,
עלי לסיים את ספר התהילים
לפני שאצטרך לסגור.

ועל לקוחות? מי בכלל חושב?
מיותר לציין את ההתרגשות שאחזה בי.
לא באתי להציע לו דיל עסקי,
לא באתי למכור לו עיצוב לחלון הראווה.
באתי בסך הכול להתעניין,
לשאול איך הוא מצליח להתפרנס בשוק תחרותי כל כך,
בלי לפרסם, בלי לפתוח את התריסים של החנות.

חזרתי פתאום לתקופה של לפני השואה.
חזרתי אולי לתקופת הגמרא.
וכשיצאתי מהחנות וראיתי איפה אני נמצא,
נפלתי באחת אל המציאות, אל השגרה,
והכאב היה עצום.

האמונה התמימה הזאת,
הביטחון המלא הזה בבורא עולם,
הם אלה שעזרו לי לחצות את הכביש
ולהגיע אל מחוז חפצי.

אם לא תזהו - אל תתפלאו 1

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

6 תגובות

  1. מכירים את התחושה.
    המטפלת שהיתה לבני היתה אישה כזו שמאמינה שפרנסה משמים ולכן לא הסכימה בשום אופן לקבל תוספת לפני החג ולא מתנה בסוף שנה.
    כשהייתי נכנסת לבית שלה הייתי מרגישה טיפשה.
    טיפשה על זה שאני רוצה פינת אוכל חדשה, על זה שאף פעם אין לי מספיק חצאיות.
    היו לה שם רהיטים שכבר מלפני חמישים שנה אין להשיג.
    כל יום אותה חצאית כחולה , אותו שביס, כך צועדת לשוק כדי שבעלה ישב ללמוד תורה
    אישה בת 60+ וכוח כפליים ממני
    ואז בבום אני נופלת חזרה למציאות המטריאליסטית שלי.
    כל אחד ודרגתו אבל תמיד שואפת למעלה.

  2. הבן אדם שיושב שם הוא צדיק, אדם מאמין שאין לו בעולמו אלא רבונו של עולם וחסדיות, הוא דבוק לרבו בכל נימי נשמתו.
    הוא צאצא למשפחת אדמו”רים חשובים שבמקום אחר מזמן היה הופך לאדמור בפני עצמו, אך הוא אינו מחזיק טיבותא לנפשיה.

    ירבו כמותו בישראל!

  3. תאמת ראיתי את החנות הזאת כמה פעמים…אבל בחיים לא נכנסתי אליה..מה מוכרים שם?
    וכמו שקופי אמרה ליד בעל אמונה שכזה אתה מתבייש בכל הרצונות שלך…(בכל אופן ככה זה אצלי)

  4. פששש

    אז האמת.. רוב רובם של החנויות בגאולה וברבי עקיבא לא מפרסמות כלל…
    כשיתחילו כולם לפרסם (וזה יקרה בדור הבא -בטוח!) רווחי המדיה יתעצמו במאד מאד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן