מרכז העניינים
חינמון ארצי
WebDuck
בניית אתרים
מילר פוינט
משרד פרסום
דטה פרינט
דפוס דיגיטלי
מקס דיגיטל
סוכנות דיגיטל
כלל גלגלי פרסום
שילוט חוצות ועוד
אנשי פרסום שנהפכו למרצים בכירים, אלו בדיוק האנשים שניתן לסחוט מהם את הקורות בברנז’ה מאחורי הקלעים בעוד מגבלות הצנזורה אינן חלות עליהם עוד • הכירו את האיש החד והמבריק, חיים גיל, המרואיין הראשון שמעמיד את נוחעם “החלש והפחדן” במקומו – יחד עם כל עלומי-השם הפחדנים, בראיון מרתק – על גבול המסוכן – על הפארענצ’עס בשטיבל
haim-gil11111111
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

וידויו של פרסומאי • ראיון עם חיים גיל 1

אנשי פרסום שנהפכו למרצים בכירים, אלו בדיוק האנשים שניתן לסחוט מהם את הקורות בברנז’ה מאחורי הקלעים בעוד מגבלות הצנזורה אינן חלות עליהם עוד • הדילים, המאכעריות, הפוליטיקות הקטנות, האם ניתן לשלוט עליהם? • אלו פאשקעווילים יוצאים ממרתפי מאה-שערים, ואלו מהם שורטטו על ידי מוחות קריאיטיביים ששיבשו לנו את המוח באיצטלא סיקריקית על שם מי רשום ההישג המהפכני והמשמעותי בעשור האחרון: הטלפונים הכשרים במגזר החרדי האם ניתן להחזיק בבעלות עיתון ובמקביל לנהל משרד פרסום האם ניתן בכלל להעביר ‘ביקורת פרסום’ הוגנת על במה ששואבת את עיקר כוחה ממשרדי הפרסום אותם מבקרים והאם בתי הספר החרדים לפרסום הם בעצם תרמית ומקום להתעשרות על חשבון גירוי התלמידים הכירו את האיש החד והמבריק, חיים גיל, המרואיין הראשון שמעמיד את נוחעם “החלש והפחדן” במקומו – יחד עם כל עלומי-השם הפחדנים, בראיון מרתק – על גבול המסוכן – על הפארענצ’עס בשטיבל

וידויו של פרסומאי • ראיון עם חיים גיל 2
חד ומבריק, חיים גיל

> טונות של כישורים

חיים גיל, מרצה בכיר לתקשורת ופרסום, עורך מדור המדיה של ‘מרכז העניינים’, ולשעבר עורך מוסף ביזנס של ‘קו עיתונות’, הינו ממיסדי טורי הביקורת על הפרסום החרדי במדיה החרדית. גיל נושם פרסום מזה קרוב לשני עשורים, תחילה כמרצה בבית הספר לפרסום ‘שופר’, ובהמשך גריפת המקום הראשון (יחד עם קבוצתו) בפרוייקט הסיום של קורס ACC הראשון למגזר החרדי. יחד עם רזומת ניהול משרד הפרסום הזילברשלגי  ‘קשרים’. ומאוחר יותר מהאחראים על תקציב הפרסום של קופ”ח ‘כללית’ במגזר. כיוון שכך, קיווינו לשמוע ממנו ‘שיחת חיזוק’ על השטיקים והטריקים, אך בסופו של דבר קיבלנו שבט מוסר ‘כמו-שכתוב’.

ניסיתי לברר, איך מתחילים חייו המקצועיים של איש שראשו ורובו בשוק הפרסום. “מה היה המפגש הראשון שלך עם עולם הפרסום, איך נוצר הקשר עם העולם הזה, ומתי הגיע הקליק הזה ‘טאק, אני שייך לכאן'”.

“אני מנסה ככל יכולתי לדלות ממעמקי זכרוני את אותו אירוע מכונן” מתקשה חיים להצביע. “אבל, מה אגיד לך, החיים הם רצף של אירועים, כך שקשה לי מאוד להניח את האצבע על אותו רגע. אני חושב שבשל הרקע שלי, הייתי כל הזמן בסוג של מודעות עצמית לתקשורת בכלל ולפרסום במיוחד. אבל אם אתה מתעקש, אבל ממש מתעקש, זה היה ביום בו נכנסתי לשיעור הראשון בקורס לתקשורת המונים במסגרת לימודי ההוראה, הרבה לפני שחשבתי ללמוד פרסום. פתאום הבנתי שיש איזה שהוא הסבר רציונאלי לעווית שתוקפת אותי כל אימת שאני רואה פרסומת שווה. פתאום קלטתי שהעובדה שלמילים יש כוח, נובעת ממתודה סדורה שאפשר ללמוד אותה. כן, אחרי כל כך הרבה שנים וניסיון, אני יכול לומר שאני שייך לכאן. שייך למקום בו מילים יכולות לברוא עולם”.

ACC, הקורס הראשון. תרצה גרנות במיטבה. הקורס פולט כמות עסיסית של מוכשרים שמובילים את שוק הפרסום ואת עולם התקשורת החרדי של היום: נתי טוקר, יעקב איזק, חיים גיל, ינון פלח, איתן דובקין, חיים גלינסקי, אלון טיברגר, אבי קלמרסקי ויאיר בורוכוב. במבט לאחור, הכישורים שהתגלו אז היוו אבן פינה לתשתית שהצעידה קדימה את תחום הפרסום במגזר, רק אז למשל, החל נתי טוקר לכתוב על פרסום. ואני מנסה לבחון, האם קרה שם משהו שלא קרה בקורסים שלאחריו שהניב קצת פחות טונות של כישורים? או האם בעצם השוק רווי, ומהרגע שהשוק התמלא עד צוואר, אין שוב מקום מכובד לבטא את הכישרונות הנולדים?

הסומק העולה על לחיי חיים, מצטייר לי לפתע כישיש שנזכר במתיקות נוסטלגית של אירוע מכונן: “לפני שאענה לך” מתרווח חיים, “אני חייב סיפור קצר. פעם לפני שנים, ואני יושב במשרדי ‘קשרים’ שברחוב יפו בירושלים, נכנס למשרד איש קטן עם רעיון גדול. ‘תקשיב, זה גדול. זה גם לא יעלה לך הרבה כסף. בוא, זה הבית ספר הכי טוב בארץ לקופירייט. אתה תהנה מכל רגע’. האיש הקטן הזה הוא קובי אריאלי. האיש והמילה הכתובה. כן. נוחעם, הוא שכנע אותי. מעולם, גם כאשר מאחוריי מספיק שנות ניסיון, לא חשבתי שאין לי מה ללמוד. מה גם שאנחנו מדברים כאן על הכוהנת הגדולה של שוק הפרסום הישראלי (תרצה גרנות). ובינינו, תמיד רציתי ללמוד שם, אבל רף המחיר שהציבו שם היה כה גבוה עד שאפילו לחלום על זה נחשב מותרות. הם רצו 14.500 ש”ח כבר אז. תחשוב על כמה משכורות היה מדובר באותם ימים. ואז בא האיש הזה ומספר שפותחים קורס מיוחד לחרדים בלבד במחיר שפוי של כמה אלפי שקלים. השתכנעתי.

“בתכל’ס, זו הייתה קבוצה מדהימה. כל אחד מהחברים בכיתה היה מוכשר בטירוף. זו הייתה קבוצה שלא הצליחה לייצר אפילו לא רגע דל אחד. התגלמות של שנינות. החלום הרטוב של כל איש של מילים. אני בטוח שכולם יגידו לך שהם צחקו באותה תקופה כמו שלא צחקו כל החיים. מרצים כמו יאיר זיסר שהגה את קמפיין האצבעות של ‘דפי זהב’ שרץ עד עצם היום הזה, או נועם מנלה שקריאטיבי הוא שמו השני, צובעים לך את החיים בכתום. תקופת הלימודים הזו הייתה רצף של גירוי אינטלקטואלי ואתגר בלתי פוסק. אני זוכר את מעמד הסיום ההיסטורי, כאשר על הכיסאות מולי יושבים אנשים כמו בני גל, דנה בריל (אז עדיין עובדת בגל) ואחרים. כל כולי התרגשות ופחד קהל שבא לידי ביטוי בכל הווייתי ואז, כאשר צוות השופטים נכנס לכיתה ותרצה שולפת את התעודות ומעניקה לקבוצה שלי את המקום הראשון ביצירתיות, זה היה רגע של שיא מבחינתי”.

לפני התקפת הטילים הבליסטיים של בתי הספר לפרסום הנפתחות בזה אחר זה בערך כמו מסעדות בגאולה, היה חיים גיל מהראשונים שניסה את כוחו בבית ספר “שופר”. “אתה קורא לזה בית ספר לפרסום, ואני תוהה, האם ניסו שם ללמד פרסום מקצועי, או מעורב ירושלמי כולל כבד וטחול. והאם יצאו משם דובדבנים שבקצפת המגזר”.

“לגבי ‘שופר’ אני חייב לומר משהו. הרבה לפני שלמדתי ב-ACC, למדתי בשופר. הרבה טועים ומבלבלים את זה עם שופר של אמנון יצחק. אבל אני מדבר על שופר תקשורת של אוריאל אוסי, זה שמוציא לאור את מדריך הטלפונים לבתי כנסת – ‘דפי שופר’. אני לימדתי שם אבל לפני שלימדתי שם, למדתי שם בעצמי. זה היה סוג של קורס כללי שהכיל בתוכו ה-כ-ל! גם פרסום, וגם עיתונאות, גם רדיו, וגם טלוויזיה, גם סרטי תדמית וגם שיווק, גם יחסי ציבור וגם וגם חרבונא זכור לטוב.

“כשסיימתי את הקורס יכולתי לומר שאני לפחות יודע מה אני לא רוצה לעשות כשאהיה גדול. נניח, לא רוצה להיות במאי של סרטי תדמית ולא רוצה להיות מגייס כספים למוסדות לילדים מיוחדים. אבל ייאמר לזכותם שהם נתנו לי המון קשרים עם גורמים בכירים בתעשייה. הכרתי שם את שאול מייזליש שמאוחר יותר הפך למנהלה של תחנת הרדיו החרדית הראשונה. הכרתי שם את דודי זילברשלג שהיה אז בעל משרד פרסום מצליח. הכרתי שם את שמוליק קרימולובסקי. כן, בעלה של… הוא לימד אותנו איך מנצלים כל מילה בלוח של ‘המודיע’. הכרתי שם את נח קליגר, הכתב המבוגר ביותר של ‘ידיעות-אחרונות’. הכרתי שם את נחום עידו, ואת יעקב מוריה. את בני גור ואת אריה פרנקל. בקיצור, זה היה המקום הנכון ביותר להיות בו אם אתה רוצה להיכנס לברנז’ה, ואני רציתי”. ואני מהרהר לעצמי, הנה, עוד תלמיד שחלק מייעודו במסלול המקצועי הוא להתחכך בברנז’ה, ולתומי חשבתי שבושה להצהיר על כך.

ולענין הקצפת, דחקתי בחיים, יצא משהו מקול ה’שופר’ הזה? “כשלימדתי ב’שופר'” מפתיע חיים, “נתקלתי בתלמידים ותלמידות שהפכו אחר כך לאייקונים בזכות עצמם. לא אכנס לשמות, אבל לפחות על אחת מהן אני יכול להעיד שבהחלט ניתן לומר עליה ש’מתלמידיי יותר מכולם’. היא אגב, זכתה באחרונה בתקציב הפרסום של ‘ויטה’. כך שאם אתה שואל על דובדבנים, היו גם היו כאלה. זה נכון ש’שופר’ היה סוג של סופרמרקט לענייני פרסום ותקשורת. אבל זה מה היה. לא היה שום קורס דתי-חרדי אחר בסביבה”.

> שומו שמים:

פרסומאים בשדה הפאשקעווילים

לאחר מכן ניהל גיל את משרד הפרסום ‘קשרים’, של דודי זילברשלג, ותופתעו לשמוע, המינוי הזה בא כבחירת מרצה בתלמידו, לאחר שדודי השתכנע מכישורי גיל. “אין ספק שההיכרות המוקדמת שלנו במסגרת ‘שופר’ עזרה לי להתקבל לתפקיד. כי כמו שאומרים: ‘מי שיש לו ‘קשרים’, לא צריך פרוטקציה’, התפייט הפייטן.

לי זכור ‘קשרים’ פחות או יותר מהפרסומות על מזכרות, גם הוא מפעלו של זילברשלג. ואני מבקש מחיים להצביע בכל זאת על הישגיו במשרד הזה, מהפך כל שהוא, נוהג מסויים שהשריש המשרד ב’ספר המנהגים’ היהודי.

“כל הרעיון הזה של קווי טלפון כשרים”, פורס גיל, “רשום בטאבו על שמם של שני אנשים. לאחד קוראים יצחק הורוויץ (היום עורך המוספים המיוחדים של ‘בקהילה’) והשני הוא אני הקטן. אנחנו, בתפקידנו ב’קשרים’, ישבנו עם ‘מירס’ לפני שמישהו בכלל חשב שאפשר לעשות דבר כזה, טלפון כשר לחרדים. וזו הייתה ההצעה האסטרטגית שהצענו להם. אמנם בהצעתנו היו אס.אמ.אסים, והיה אפילו פורטל אינטרנט חרדי. אבל רעיון הקומה הכשרה היה שלנו.

“רוצה עוד מהסוג הזה? אני חושב שב’קשרים’ למדתי שמשרד פרסום לא יכול להיות בעלים של מדיה. נקודה. עם מי לא נפגשנו באותה תקופה. עם ‘פזגז’ ועם ‘רכבת-ישראל’, עם ‘תמי 4’ ועם ‘יד-ושם’, עם ‘מוזיאון-ישראל’ ועם עשרות חברות בולטות וגדולות במשק. רובן היו אלה שפנו אלינו, אבל שום קמפיין לא יצא מזה. נאדה. ניגודי האינטרסים בין משרד הפרסום לעיתון שהיה בבעלותו של דודי הצליחו לחסום את כל הרעיונות הכי קריאטיביים.

“רוצה עוד? אני לא בטוח שאני יכול לפרט מפאת רגישות הענין, אבל בוא נאמר שהאינפלציה ב’קול קורא’ ו’מכתבי רבנים’ היא פועל יוצא של ספינים ותרגילים שהגינו באותם ימים רחוקים. אתה יודע שלפחות שני מנדטים שקיבלו המפלגות הדתיות בבחירות 2003 היו רשומות על שמנו? היה חשש שקולות דתיים וחרדיים ילכו לליכוד והיה צריך לחשק את הליכוד מימין, דודי הביא אז ספונסר ששם הרבה כסף כדי שזה לא יקרה, ודודי גם הבריק את הסלוגן ‘רק מחנה דתי חזק’ יאפשר לליכוד לנצח. וזה מה שקרה. לא אשכח את הימים האלו, ניסית פעם להוציא 400 אלף שקל בארבעה ימים?! אני הצלחתי!”.

כאחד שהיה בין האחראים על ברז הפרסום החרדי של ‘קופת חולים כללית’, ויתר על כך, כמי שמשוחרר כעת ממגבלות הצנזור בקטגוריית ‘מנהלי תקציבים’, האם אתה יכול לומר ששיקולים מקצועיים נטו יכולים ללוות את מנהלי התקציבים הגדולים במשרדי הפרסום, או כמו תמיד, שיקולי ה’תן וקח’, ‘שמור לי ואשמור לך’, שטחי מדיה ודילים מאחורי הקלעים, הפוליטיקה הקטנה וה’מאכער’יות הזולה – תופסת את מקומה מצד לצד?

“נכון, יש בזה משהו. ואם כבר אני משוחרר מכבלי ה”פוליטקלי קורקט”. בוא תקשיב משהו. בתקציבים גדולים, בעיקר בתקציבים גדולים, לא כל השיקולים הם שיקולים מקצועיים גרידא. הנה, השתדלתי ללכת בין הטיפות ולהישאר רטוב. את כמות הטריקים והשטיקים, המסחר הקטן והפוליטיקה הגדולה שראיתי, לא אוכל לספר לך גם בעוד עשר שנים. אבל אתה צודק, זו מציאות. שוב, מבלי לנקוב בשמות. אני חייב להחמיא לאנשים מסוימים שעשו לי בית ספר באותם ימים, ולימדו אותי, שלא כל מי שמחייך אליך באמת רוצה בטובתך ולא כל מי שצועק עליך באמת רוצה ברעתך. אין ספק שחצי מיליון שקל שיושבים בחתימה שלך יכולים לעניין הרבה אנשים ואינטרסים. אם לסכם ולקצר בתשובה הזו, בוא נאמר, שחייהם של מנהלי משרדי פרסום אינם חיים ללא קורטוב של פוליטיקה, מאכעריות ועוד כמה תכונות בסיס חיוניות. במחשבה שנייה, אולי זה מה שעושה את זה כל כך מעניין”.

אם אתם אנשים רגישים, אולי כדאי שתעזבו את הראיון בדיוק בנקודת זמן זו, ראו הוזהרתם.

> מסלולי הלימוד במגזר, תרמית?

כמבקר הפרסום הוותיק במגזר, החל ממדור הפרסום ב’קו עיתונות’, והיום במדור המדיה של ‘מרכז העניינים’, הרשה לי ברשותך לשאול מה שמציק לי מזה עידן ועידנים, בינינו, האם יש בכלל מושג כזה “מבקר פרסום” שמקבל את הבמה שלו מעיתון ששואב את קיומו מאותם פרסומות אותם הוא מבקר? נסה רק לקטול באמת בשקיפות מלאה של האונה השמאלית שלך שניסתה איכשהו להמליץ טוב על פרסום נוראי ולא הצליחה, ותתחיל לחפש עבודה חדשה ללא קבלת פיצויים מהעיתון. כאשר הציעו לי בעבר במה דומה, התעקשתי לדעת עד כמה באמת אוכל לבטא את מה שאני חושב, אין צורך לומר שלא חזרו אלי שוב, ומאוחר יותר נמסר לי ששמי הוכחד מפנקס הכתובות.

לא ציפיתי לתשובה כה מנוסחת בין הטיפות כפי שזה עתה נסחט: “שוב אתה מגזים עם הסופרלטיבים שאתה מעניק לי” קובע גיל. “הרבה לפניי היה כאן את נתי טוקר שהזכרנו מקודם. אבל בלי להתייחס אליי אישית. אתה מעלה נקודה חשובה. שצריכים להתמודד איתה באומץ. נכון, זו בעיה גדולה של המדיה בכלל, לאו דווקא זו החרדית. לי אישית זו לא בעיה כה גדולה, כי יש לי ברוך ה’ ראייה חיובית. כך שאני כמעט לא מוצא את עצמי קוטל, רומס, מזלזל וכן הלאה. אבל אני לא יכול להתעלם מרמת הקריאיטיב במגזר, ואני לא יכול להתעלם מאותם שיקולים שסיפרתי לך עליהם מקודם. והכי גרוע, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שקיים ניגוד אינטרסים בין “ביקורת פרסום” ובין העיתון שמתפרנס מהפרסום.

“לו רק הייתי יכול לספר על מסכת הלחצים שמפעילים האנשים שמאחורי הקרדיטים במודעות הפרסום. לו רק יכולתי לכתוב על האיומים, על החנפנות, על ההדלפות ועל ההכפשות נגד מתחרים, על כל הרע והגרוע שיש לנו בענף הזה, יכולתי בהחלט להפוך את מדורי הפרסום שכתבתי לעמודים צהובים של ממש. אבל זו לא המטרה שלי. אני שואף לתת לקורא חומר מעניין, מזווית ראייה מחויכת ומהנה. לספק קצת מסקרנותו ולעיתים להיות לו לפה”.

את המענה החמקמק שלך, אני לא מקבל כמובן, אז הנה, קח את במת פאשקעוויל, נטולת פרסומות ואוליגרכים חזותיים, ומאידך עמוסת גלדיאטורים צמאים, ואמור לנו באמת, כמבקר מזה שנים וכמי שעוקב בתדירות אחרי מהלכי הפרסום במגזר:  מה אתה חושב על הפרסום החרדי. קריאייטיב כמעט ואין שם, ובכל זאת, האם אנחנו במגמת עלייה, או במגמת ירידה תלולה ביובש מוחי טוטאלי. האם בעצם יש תזוזה כלשהי מפרסומי ה’שבוע טוב’ של קרימלובסקי.

“חד משמעית. תקשיב טוב נוחעם, הפרסום החרדי במגמת עלייה תלולה. לא ירידה, עלייה. נקודה. גם כוחות צעירים בענף, גם גידול בהיקפי התקציבים, אמנם עדיין לא ביחס לגידול האוכלוסייה. גם אנשים מקצועיים יותר. גם יותר אנשים מתוכנו, משלנו, היימיעשע, זה רק יותר טוב עם השנים. לא יותר טוב, הרבה יותר טוב. ואל תשכח, שאנחנו היינו כאן קודם, כך שאני יודע על מה אני מדבר.

בעניין ‘פאשקוועיל’ שהזכרת, תרשה לי לומר דבר אחד: לקטול זו לא חכמה גדולה, ממש לא! לשבת מאחורי מקלדת, להתחבא אחרי ניק עלום שם, ולרדת על אנשים שעושים לילות כימים על מנת להוציא תחת ידם מוצר מוצלח, בלחץ, עם לקוחות שחושבים שהם ה”מייבינים” הכי גדולים בפרסום ועם “מבקרים” מחד ומו”לים מאידך, ולקטול באבחת משפט מושחז את כל זה, ועוד מבלי להזדהות ולתת דין וחשבון, זו לא גבורה, זו חולשה ופחדנות”.

כהיום הנך מרכז את מגמת התקשורת של ‘לומדה’. טוען קלמן בורשטיין איש פרסום וותיק השוחה בתחום כדולפין בים האדום, שהוא לא מצליח לגרד את הפרסומאי הטוב מתוך הררי התלמידים שקורעים את עצמם במסלולים החרדים. משהו בלימוד המקצוע במגזר אינו קטגורי, צ’ולנט של הכל מהכל. יתר על כך, כאן בפאשקעוויל הושמעו דעות קשות על כך שבפועל אין לתלמידים החרדים מה לעשות עם מה שלמדו, פרט לברי-המזל הקיצוניים שבהם שזכו בלוטו האמריקאי וסוף סוף זכו להתקבל כמגישי הקפה במשרד, או למצער למנקי החלונות מהצד החיצוני שלהם. האם יש כאן ניסיון להתעשר על גבול התרמית?

ידעתי שאני דורך כאן קצת חזק מידי, עטפתי שכפ”ץ והעברתי את המיקרופון לצד השני תוך שאני מחדיר אטמים לאוזניי: “בלה, בלה, בלה, בלה” כבר תשובה די מנומקת שמספק לנו גיל. “ולא על הדולפין החביב שהראש הקריאטיבי שלו עשה הרבה כבוד לענף. מי שטוב ימצא עבודה. מי שלא, שיגיד תודה שלמד מקצוע מרתק שיחסוך לו הרבה כסף בקופות של ‘יש’ ושל ‘שפע’. בכיינות לא הביאה איש לכלום בחיים. ברי מזל הם אנשים שירקו דם בשביל להגיע לאן שהגיעו. הם התאמצו על כך ולא ישבו וקיטרו בפשקוויל או בבמות אחרות.

“להתעשר על גבול התרמית? יושבים פה בבלוג לא מעט חבר’ה שלמדו אצלי ב’לומדה’. שיקום אחד ויגיד שהשליתי אותו או הבטחתי לו הר של שושנים. אמרתי ואני אומר תמיד. אם לא תתאמץ, לא תגיע לשומקום. הענף הזה גדל במהירות. והאוכלוסייה שלנו מכפילה את עצמה כל עשרים ושתיים שנה. אנחנו זקוקים לכוחות טובים ומקצועיים בכל התחומים. יש מקום למקצוע הזה והוא לא שונה מרואי-חשבון ומגרפיקאים. כולם נלחמים על מקום העבודה שלהם. זו מציאות בכל העולם המערבי. אין מה לברוח מזה, תתאמצו ותמצאו עבודה. אבל אל תחיו באשליות, מי שחושב לעשות קפיצות גדולות מידי עלול לשבור את המפרקת. מי שחושב שבגיל 25 הוא כבר יהפוך למאן דאמר בתחום ונוחי דנקנר ישלם לו ריטיינר חודשי, שלא יבוא ללמוד פרסום. תלמידים ותלמידות יקרים ויקרות, תרדו מהעץ. לאט לאט מגיעים אל היעד, וגם לזה זוכים רק אלו שמתמידים ומתאמצים.

“לעניין ‘לומדה’, אני לא מתבייש להגיד את זה בקול רם. לא כל תלמידי המחזור הראשון של הפרסום התאימו למקצוע הזה. לי לא היה הרבה מה לעשות בנידון. זו הייתה ירושה שקיבלתי. למדנו את הלקח ותראו את התלמידים של המחזור הראשון של העיתונאות, הם איכותיים, הם טובים והם מתאימים למקצוע אותו בחרו ללמוד. בררנו אותם והתוצאות מדברות בעד עצמן. לבוא ולטעון שתלמיד שזה עתה סיים ב’לומדה’ או ב’ביצפר’ יכול להפוך ליחצ”ן מהשורה הראשונה, זו איוולת ממדרגה ראשונה. לבוא ולבכות שאין עבודה, כבר מעיד עליך שלא קורצת מהחומר הנכון לענף הזה”.

מגיע לך מכות, אתה יודע, היום בעידן האינטרנט הכל חשוף, וביום בהיר אחד, מחליט תלמיד ‘לומדה’ לשעבר לפתוח שרשור באתר הגרפיקאים “פרוג” ושוטח מונולוג כואב, ווידוי אישי בצידו. וכך כותב שרוליקל שלך בין דבריו: “לפני שנתיים וחצי בערך עברתי ב’לומדה’ קורס עיצוב גרפי, ומאז ניסיתי בכל דרך אפשרית להשתלב בתחום העיצוב הגרפי, אך ההצלחה לא האירה לי פנים לקוחות לא הגיעו כמעט, ואם כבר הגיעו הרי שאף שנתתי שירות מעולה לא ראיתי את ההתלהבות, ואז אמרתי לעצמי: שרוליק, אתה כנראה יודע את התוכנות די בסדר, אבל עיצוב זה לא התחום שלך”. תגיד, אלו התחושות שאתה משריש בהם? “תיהפך למעצב-על תוך שנתיים, ואם לא, תחזור לנכש קוצים בכפר בלום“?

“אין לי הרבה מה לומר לשרוליק’ל… לא למד אצלי ובמילא, לא יודע מה לומר לו. אני חוזר ואומר. אין קפיצות הדרך, התמדה, נחישות, מקוריות ויצירתיות יחד עם קצת סבלנות ובגרות נפשית, הם מרכיבי מתכון ההצלחה”.

האם מבין הררי התלמידים ב’לומדה’, אתה יכול לציין אחד שיביא בשורה מרעננת בשוק הפרסום החרדי, כישרון שטרם ראינו, משהו שיפיל את כולנו מהכסא?

“כן, בהחלט. וזו רק רשימה חלקית. מאוד חלקית: בניהו שטרנהל, איציק ויינברגר, ברוך צוקר, פיני מלוביציקי, מוטכ’ה רבינוביץ’, שימעי סגל, יוסי קלאר, חיים יוסטמן, אברהם יצחק אולמן, שלמה אוביץ, אהרן אקשטיין, יוסי אייזיק, יחיאל רודמן, אריה פייגר, שרגא יונגרייז, אייל ראובן, מוטי משי-זהב, אהרן רכניצר, אפרים פישר, דוד פריד, חיים גדלוביץ, שמוליק ברוד, חיים קבלקין, שחר שיקראצ’י, נועם שני, אלי ג’אן, יוסי שפרינצלס, יוסי כהן, שלום אליהו, בנימין גרינבלט, שמעון קורנגוט, איציק הלל, נפתלי הרצל, מאיר לוין, מאיר הרוש, אלתר טמבור, מוישה רובינשטיין וכל שאר האחרים ששכחתי את שמם ואני זוכר ששכחתי.

“משרדי פרסום, חברות וארגונים, מערכות עיתונים, וכל מי שחושב שהוא זקוק לעובדים איכותיים, רעבים ויצירתיים, מוזמנים לפנות למייל או לפון שלי ולקבל את כל המידע על האנשים האלו. יש ביניהם כישרונות שישאירו לכם כסא יציב ויפילו את הלקוח לידיכם”.

שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם:

36 תגובות

  1. כל הכבוד לחיים! שהרים את הכפפה להיות מתווך בין התלמידים המוצלחים לבין מנהלי הפרסום הרעבים לכוחות צעירים וכישרוניים!!

  2. כמי שמעביר שהשתתף בקורס. ברצוני לציין כי חיים היה הראשון שגילה לנו בדוגריות אופיינית שמדובר בענף קשה ועד היום אני זוכר את דבריו בהרצאה הראשונה “צריך לשפשף טוב את הסוליה בכדי להתקדם ולהצליח בענף”

  3. ראיון חזק!

    ומה שחיים אמר לעניין התלמידים המנסים להשתלב בעבודה, מסכימה עם כל מילה,
    ואולי זאת התשובה לכל הבלאגן כאן בימים האחרונים.

  4. יש לי בעיה של קריאת טקסטים ארוכים, בטח כשמדובר במסך. בכל מקרה, התוכן מעניין כמו (כמעט) כל הרצאה של חיים גיל.
    אהבתי שרשמת את כל תלמידך בסיום ואני סמוך ובטוח שבעלי המאה כבר מצלצלים אליך כדי לשמוע עליהם.
    מעניי רקן איך הם ייבחרו את השם מתוך מהרשימה (כמו במבחן סיכה?)…………..

  5. אין צורך להוסיף מילה! כאן אנו רואים את התייסדותו של דור העתיד של הפרסום והתקשורת החרדית.
    אם עד להיום היינו צריכים ללכת ללמוד במקומות בלתי ראויים לכל חרדי והדבר מנע מכשרונות מתוכינו לצמוח,היום המצב שונה.
    וחיים הוא האחראי לכך!
    חיים,אין עליך! עוד תרשם בהיסטוריה של פורצי הדרך בציבור החרדי!
    המשך והצלח!
    אחד מתלמידך.

  6. חיים, כל הכבוד.
    מהיכרות אישית, רק בשביל לגלות את הראייה החיובית והאופטימית של חיים על החיים, שווה להירשם לקורס בהנחייתו.
    זה תקף בכל גיל.

  7. נוחעם!
    לשונך המושחזת
    ועטך המחודד
    הברק בעיניים
    וציפורני הטלפיים

    מצליחים להוציא ראיונות מרתקים אחד לאחד.
    מאז תקופת המלפופונים לפני שהגעת, נהיה פה מרתק למדי.

  8. חיים גיל, מאהנשים הבודדים שלא מחפש לקטול, יש לו אמנם חשבונאות אם לא מעט אנשים אבל בחיים לא תראו את זה בעיתון.

  9. הראיון לא טילטל אותי אומנם… אבל ריתק בהחלט. ישר כוח!
    ובאמת, יש לציין שהבלוג השתכלל מאד לאחורנה וממש כיף לבקר פה.

  10. היחיד שנותן קרדיט לתלמידי מגמת הפרסום בכל בתי הספר, ולא הופך אותם לרואי ורודות נטולי עופרת!

    לא עובר שיעור בו חיים לא מציין שההתמדה היא סוד ההצלחה, ומי שמאמין לא מפחד!

    חיים יקירנו, יו אר דה מן, להתראות מחר.

  11. כל מילה בסלע!
    הייתי שמח להכיר את חיים הזה,אני רואה שהוא יודע טוב מאד מה שהוא מדבר.

  12. רעיון חזק ביותר!
    המראיין נוחעם לא ויתר לו והוא ענה לו מנה אחת אפיים בצורה מדהימה,יפה מאד!
    לעצם העניין האמת נמצאת לדעתי איפשהו באמצע,יש כאלה שהם באמת כשרונות וצריכים ללכת ללמוד כי שם הם יקנו את הכלים המקצועיים וכו’ ויש כאלה שמדמיינים לעצמם שהם מתאימים ובתכל’ס הם שורפים את זמנם לריק.

  13. רגע,יש גם קורסים לנשים לפרסום או תקשורת?

    זה נשמע מעניין שם.

    מי יכול לענות?

  14. מה,באמת? הטלפונים הכשרים זה רעיון של הורביץ וגיל?
    לא ידעתי! למה לא כותבין על זה?
    מוכשרים החבר’ה.

  15. למה לרב’ה שלי בחיידר לא היה אמונה בתלמידיו כמו לחיים………

    רוצה ללמוד פרסום ו/או עיתונאות???

    אם אתה מוצא את עצמך מביט מעבר לשורות

    אם פרסומת בשבילך היא שקוף שדרכו אפשר לראות את האינטרס

    אם מילים הם מכלול משמעויות שרק זקוקים לסדר

    אם כשבוער לך בבטן אתה מחפש דף ועט

    אם כשסיימת לכתוב נראה לך שהקולמוס היה תחת השבעה

    מקומך אתנו בלומדה

  16. מיכאל כתב:

    כמי שמעביר שהשתתף בקורס. ברצוני לציין כי חיים היה הראשון שגילה לנו בדוגריות אופיינית שמדובר בענף קשה ועד היום אני זוכר את דבריו בהרצאה הראשונה “צריך לשפשף טוב את הסוליה בכדי להתקדם ולהצליח בענף”

    אמת! חיים ניסה תמיד להעמיד לנו את המציאות בשטח (אגב תנאי בסיסי בפלנניג וקריאטיב לכל חולמי החלמות…)

  17. נכון שמאד קל לקטול בטיקבוק מאחורי כינוי וכו’ אך נראה לי כי כל אחד יכול להבחין במצוקה האמיתית , עכ”פ תודה לחיים שלא רק נותן מוסר, אלא פשוט מנסה לפתור את הבעיה. בהצלחה לחיים, לבוגרי הקורס ולמנהלי הפרסום שיקבלו לידם עובדים מוכשרים ומותאמים הישר ממורה ומארגן הקורס.

  18. לחיים גיל! אולי תיידע את הברנז’ה מעולם הפרסום על המאגר האיכותי שבידך? לא כולם גולשים בפשקוויל וקוראים כל פוסט ארוך עד הסוף…

  19. אם אי-פעם ראיתי מרצה שלוקח ללב כל תלמיד ותלמיד, ואם אי-פעם ראיתי מרצה שיושב עמוק בלב /של כל תלמיד שלו – הרי שזה ידידי ר’ חיים גיל.
    שילוב של כשרון בלתי-רגיל, התמדה וחריצות, עם אמונה עמוקה בדרך והגינות נדירה.
    אם זה העומד בראש הפרזסמאיים והעיתונאים החרדיים של הדור הבא – הרי שפניו של הדור, תהיינה הדורות מאוד.

  20. חיים הוא דוגמא לגאונות נטולת גאווה.
    כרזמיטיות .ארכיון של ידע. איש מיוחד!

  21. כייף לקרוא.

    הייתי מכניסה אותך לרשימת “חמשת האנשים שהברנז’ה לא השחיתה להם את הנשמה”

  22. יפה מאוד!
    וכמובן, אוהבים לקרוא את הטור השנון של גיל במרכז העניינים! עלה והצלח!

  23. יו אר דה מן…
    מי שמאמין לא מפחד…
    תגיד כפרה, יש’ך אולי עוד שפה – שתים?!
    נראה לך שביטויים הם בירות?

    תתמקד פרסומאי קטן של אבא.

  24. גולש אנונימי כתב:

    נכון שמאד קל לקטול בטיקבוק מאחורי כינוי וכו’ אך נראה לי כי כל אחד יכול להבחין במצוקה האמיתית , עכ”פ תודה לחיים שלא רק נותן מוסר, אלא פשוט מנסה לפתור את הבעיה. בהצלחה לחיים, לבוגרי הקורס ולמנהלי הפרסום שיקבלו לידם עובדים מוכשרים ומותאמים הישר ממורה ומארגן הקורס.

  25. שיואו..

    הצלחתי לקרוא את כל הראיון הארוך הזה בלי לקחת אפי’ כדור אחד של ריטלין.

    ולענייננו.
    בתור בוגר לומדה, אני רוצה לומר דבר אחד, מי “שיש לו את זה”, אין הבדל אם הוא ילמד בביצפר או אצל הכוהנת הגדולה, כלשונו. מה שמקנים בכל הקורסים האלו זה את הכלים. אבל מי שאין לו מה להכניס לכלים האלו גם קורס אצל פוגל לא יעזור לו..

    וכן, קשה להיכנס לתחום.
    אבל, גם משרדי הפרסום שמחפשים אותנו, ורוצים את המוחות הצעירים, לוקים בחסר. הם לא יודעים לשלם.

    ואני חושב שצריך לתפוס פה את הבמה, ולזעוק נגד המנצלים, כן, המנצלים, משרדי הפרסום, שרוצים אותי, אותך ואת כל אחד אחר כעובד במשרדם אבל רק בגלל ש”אתה ירוק” אז תבוא לעבוד ותסתדר עם משכורת מינימום ותנאי מלחמה…

    הם, מורידים את הכבוד. הם מורידים את האמביציה והם גורמים לענף להיות רדוד, לא קריאייטיבי ומשעמם…

  26. אין לי הסבר מדויק למה, אבל משום מה אי אפשר שלא לאהוב את הבחור הזה.

    שחק אותה, חיים.

    (ותודה על הפרגון)

  27. חים גיל, פשרון ואיש אמת נדיר בברנז’ה.
    אדם שמעניק ויעניק עוד רבות לעולם העיתונות.
    אני מקווה שביום מן הימים יעזוב את כל העוגנים הקטנים הללו, ויקים עיתון כלכלי ראוי לשכשעצמו….
    בהצלחה !!

  28. תמשיך להצליח איש טוב ויקר.

    ממני החפץ בעילום שמו

  29. כמה אהבה כולם מרעיפים עליך, חיים
    איזה יופי, איזה כיף

    אוהבים אותך איש יקר, תמשיך להצליח!

  30. אדם יקר שמפרגן לכל אחד מכל הלב! רק ככה מצליחים!

  31. משרד פרסום + מדיה

    בולטון=המחנה החרדי.
    מימד=פרסום חוצות.
    גל אורן= בוכתא של עלוני המגזר הדל”י.
    ועוד…

  32. חיים!
    אוייי כמה אבק אתה סוחב על הגב, התגעגעתי למישהו שיבא מהרי החושך, ויזכיר לנו את הכוך מרח’ ירמיהו… אויייי איפה הימים של השוורצה הקטן… ????
    מעניין היום אייך היו קוראים למשרדון הזה? כנראה משו בסגנון משרד אסטרטגי לוגיסטי דיפלומטי חרדי, שעושה גם פרסום…. (ואתה יודע על מה אני מדבר) !!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן