הגונז האלמוני מסכם ב-9,609 מילים: ביקורת עיתוני חג הפסח תשע”ז

מאת: הגונז האלמוני

מצוקי ארץ נעים ונדים אנה ואנה. אנשים שעד לפני שנים ספורות היו מקובעי המדיניות של הציבור החרדי, מראשי העיתון המשפיע ביותר, נמצאים בשעות אלה מאחורי סורג ובריח ומגיעים אזוקים לבתי המשפט. ומה אנו נענה אבתריה? אבל אנו כאן כדי לבצע את המלאכה החצי-שנתית שלנו, וננסה לתת לנו ולכם מנוחה מאירועי הימים המייגעים ולהעיף מבט אחורה – על העיתונים החרדיים של פסח שנת תשע”ז, וכרגיל לא רק עליהם בלבד, כי אם סיכום קצר של חצי השנה האחרונה, מאז היינו כאן בפעם הקודמת.

הקדמה

חלק מהדברים שנכתבים להלן התקבלו במייל, פניות מקוראים, פניות מכותבים וכו’, ואכן השתדלנו להתייחס אליהם ובמידת הרלוונטיות אף הכנסנו אותם כאן. אז תודה רבה לכל הפונים והמגיבים, יש לכם חלק בלתי נפרד מהנכתב להלן.

ובכן, נתחיל: מאז שהתראינו כאן בפעם האחרונה, בביקורת עיתוני חג הסוכות תשע”ז, הרבה השתנה כאן. זמן קצר לאחר אותו חג סוכות, הוחלפו במפתיע שני עורכים ראשיים של שני עיתונים חרדיים גדולים, בקהילה ורשת קו עיתונות דתית. בקו עיתונות זה עוד התנהל יחסית בהדרגה. העיתון הוציא הודעה על פרישתו של העורך הראשי הוותיק ינון פלח, ולאחר בערך חודש או חודשיים הנ”ל כתב טור פרישה ארוך ב”קול העיר” וכבר בגיליון לאחר מכן החליף אותו העורך החדש, אבי גרינצייג.

בבקהילה, לעומת זאת, זה התנהל ממש במפתיע. ביום חמישי בהיר, בלי אף הודעה מוקדמת, התבשרו קוראי בקהילה מעל גבי העיתון עצמו שזהו הגיליון האחרון אותו עורך העורך הראשי, אברהם דוב גרינבוים, מעל גבי קטע קטן בטורו, רגע לפני שהוחלף על ידי העורך החדש, שלמה קוק. זה הזכיר במידה רבה את עזיבתו של העורך הקודם של בקהילה, בנימין ליפקין, אי שם לפני כ-6 שנים, שגם היא הייתה במפתיע ודי בטריקת דלת, כזכור.

מאז, ליפקין נהיה לעורך המצליח והמוערך של “המבשר”, ואילו בגרינבוים מדברים נכבדות כעורך של המהדורה המחודשת של “יום ליום” שלפי הבטחות דרעי תצא ביום מן הימים. נחיה ונראה.

כלומר, בביקורת הפעם בעצם אנחנו צריכים לספר לכם, הקוראים, בפרספקטיבה של כבר כמעט חצי שנה, איך עושים העורכים החדשים את תפקידם, בשני היבטים: העיתונים הרגילים, השוטפים, השבועיים, ועיתון החג. שהרי אין ראי זה כראי זה וכו’. וזה בדיוק מה שנעשה, בנוסף לכל השאר, בשורות הקרובות. התאזרו בסבלנות, זה הולך להיות ארוך ומעניין.

פינת ההקדמה הקבועה

הדברים להלן משקפים אך ורק את דעתנו האישית, ולא מלמדים בשום צורה על דעת האכסניה בה מתפרסמת הדברים, אתר “פאשקעוויל”, בו מתפרסמת הביקורת כבר 7 שנים. אתם יכולים, וזה אף רצוי, לחלוק על הדברים הנכתבים כאן, ובשביל זה בדיוק נועדה מערכת התגובות ותיבת המייל האישית של הכותב.

כמו כן, הדברים נכתבים ברצף, ומאחר ואנו לא משתכרים ולו זוז אחד על עבודתנו הקשה (לא הייתם רוצים להחליף אותנו, תאמינו לנו), ייתכנו טעויות כתיב והגהה פה ושם. והוא רחום יכפר עוון וכו’.

כך גם יש להזכיר את ההערה הקבועה השניה: בפוסט שלהלן ייסקרו עיתונים רבים, שעמודיהם מגיעים יחדיו למשהו כמו 4,000 עמוד. ברור ומובן שלא קראנו 4,000 עמוד, כי אם היינו עושים זאת עדיין היינו בהתחלה כעת, ומסיימים אולי בפסח תשע”ח. ולכן הביקורת היא ממה שכן קראנו וממה שעברנו עליו במהלך ימי החג.

מייל הכותב לתגובות, נאצות וכל מרעין בישין: [email protected]

התחלנו.

בקהילה

לא נעים לפתוח עם זה כבר כמה ביקורות, אבל זו פשוט האמת: אי אפשר להסיק מגיליון החג של בקהילה על הגיליון ה”שוטף” שלו. מבחינתנו, הוא עדיין זקוק לשיפור ודחוף, וכן, גם לאחר כניסת העורך החשוב החדש. משהו בעיתון הרגיל לא מצליח לתפוס אותנו.

היה מצחיק במיוחד לקרוא במוסף גיליון ה-“1,000” שצורף לגיליון החג כמה וכמה מוותיקי הכותבים והמנהלים בבקהילה, שציינו איך הם שמחים לראות כיצד גם היום נותר בקהילה העיתון הצעיר, הרענן והבועט אותו פתחו לפני כ-20 שנה. הנה למשל ציטוט מדבריו של קובי אריאלי: “בבקהילה היה ויש הומור. והוא יושב היטב על חוש ההומור הנפלא שמצוי בלב קהל הקוראים החרדי, הכמה לסוג השיח הזה: האירוני, המחוכם, המידתי, האמיתי. כיוון שכך יש בו אמת, וזו מחמאה גדולה”.

כנראה שלא יצא לאריאלי ולשאר הכותבים בני דורו ב”בקהילה” לקרוא את העיתון ב-3-4 שנים האחרונות. מעיתון צעיר, בעל הומור משובח ובעל טורים צעירים ורעננים, הוא נהיה לעיתון קצת מזדקן, שנראה ממש כמו שאר העיתונים שעל המדף, וזה לא כמחמאה. היה מעניין לראות במוסף ה-“1000” את כל שערי אותם עיתונים ישנים של בקהילה, ולהתעצב מעט על הצביון שאיבד מאז ועד עתה. היכן הטורים הקלילים והיפים שנגעו בלב לבם של הנושאים הכי בועטים בציבור החרדי? איפה הכתבות הקלילות? החדשות הבלעדיות? כל זה כבר כמעט ואינו קיים, וחבל. לנו, אגב, יש אולי הסבר מסוים. השינוי הזה בבקהילה, חל כמעט מעת שעבר מהמהדורה בעלת עמודי העיתון, למהדורת הכרומו מרובה המוספים. מה שכתבו במוסף כמו “קולות” שהודפס על דפי עיתון, כבר אי אפשר לכתוב במגזין כרומו רציני ומכובד כמו זה המודפס כיום. וכך איבדנו בדרך את כל הכתבות הקלילות, הטורים ההומוריסטיים וכו’ וגו’. ועם מה כן נשארנו? תפתחו מחר את עיתון בקהילה הנמכר בחנות הקרובה לביתכם, ותראו.

בואו של העורך החדש, לבינתיים, לא שינה כמעט כלום. המגזין נשאר כשהיה, עם סוג הכתבות שקיים בו בשנים האחרונות ולא השתנה, ואם נוסף בו טור זהו טורו (מבלי לזלזל כמובן) של הרב הורוביץ מאלעד שמפרסם כבר תקופה ארוכה, לפני בקהילה, טור במגזין “זמן”, וגם טורו של הרב לורנץ “חכמת הנפש היהודית”, שעבר באחת מ”קו עיתונות דתית” ל”בקהילה” בזמן בו מונה קוק לעורך העיתון, במקביל לכך שקוק הוא עורך ספרו שכבר יצא לאור תחת השם הזה, חכמת הנפש היהודית. (בלי שום קשר, כמובן, עם עזיבתו של גרינבוים, העורך הקודם, נעלם במפתיע טורו של הרב גרוסמן – שאומרים שגרינבוים עצמו כתב – ומיד לאחר מכן הוא מונה לתואר המשונה, “רב המכללה החרדית” שבראשות הרב גרוסמן).

גם בגיליון החדשות לא ראינו שינוי משמעותי. היה ניסיון בשבוע-שבועיים הראשונים לאחר בוא העורך החדש לעשות קצת שינוי בנראות של שער החדשות (שלאחר שבועות ספורים חזר לשערים הרגילים), וגם קצת בבפנוכו (למשל, לאחד את כל החדשות החרדיות למדור אחד, וכנ”ל את חדשות היח”צ), אבל אלו שינויים קוסמטיים בלבד. בקיצור, בינתיים, לא ראינו איזה שינוי מיוחד שנגרם מאז בואו. מבטיחים לדווח אם יהיה. ביתד למשל, בזמנו כאשר הובא לשם אברמי רוזנטל כעורך, תוך שבועות יכולתם לראות שינוי אדיר מקצה לקצה לטובה. כאן, בינתיים לא ראינו אותו.

יש בכל זאת שינוי אחד שעל כך נשבח, וזה ההפיכה של הכתבות של אליעזר גרינצוויג-אייזיקוביץ לממוסדות ובעלות יותר עמודים, תחת הכותרת הקבועה “אליעזר גרינצוויג מגיש”. תחת הכותרת הזו מיסדו את מה שמכונה “הכתבה הרביעית” בכל עיתון, שם קוד לכתבות שלא פותחות מגזינים כי אינן ראיונות או כתבות על דמויות חרדיות כי אם כתבות – בדרך כלל כתבות אינטרנט – מהעולם. בכל פעם מביא גרינצוייג במסגרת הזו סיפורים מרתקים מרחבי העולם, עלילות מרגלים, אנשים הזויים ועוד, בז’אנר שרשום ע”ש מגזין “זמן” שמצליח מאד. אז בקהילה ייסד את זה בצורה קבועה, ואנחנו לפחות אהבנו מאד. מן הסתם, בחיפוש פשוט בגוגל כל אחד יצליח למצוא בכל שבוע את המקור (לפעמים ממש ההיסטורי, כי הוא הולך גם 50 ו-60 שנה אחורה) לכתבה של גרינצוויג, שלכאורה היא בדרך כלל מתורגמת מאיזה מקום, אבל הכתבות הללו עדיין כתובות ביד אמן, מרתקות ועל כך שאפו. כך גם אהבנו שקוק החזיר את מדור הדעות של בקהילה, אלא שלצדו הוא החזיר גם את המכתבים למערכת, שניכר מכל מילה ומילה בהם שנכתבו על ידי כל אדם בעולם לבד מהקוראים (וידוע הוא שבכל מערכת יש מישהו שממונה לכתוב את מכתבי ה”קוראים” כדי למלא עוד חצי עמוד), וכך מידי שבוע המכתבים מחמיאים מחמאות מפליגות לעורך החדש ולסגנו. אוי, זה פאתט.

אם נחזור רגע לנושא הפרסונלי, מעניין רגע לשים נקודה על דמותם של העורכים החדשים בבקהילה ובקו עיתונות, שניהם צעירים מאד, בערך בתחילת שנות ה-30 לחייהם והם כבר עורכים ראשיים של עיתון. בשניהם המינוי הוא די מפתיע: קוק הגיע לבקהילה ראשית כל מבחוץ, לא מתוך העיתון עצמו שלא בחר לקדם מישהו מצוות הכותבים הקיים (לא היה מישהו שמתאים למשרה?), ושנית – לאחר כמה וכמה שנים שכלל לא היה בעולם העיתונות באף משרה, לבד ממדור אישי שפרסם בשנתיים האחרונות בעיתון (דל התפוצה לאחרונה) “כל ישראל”. מעניין להיות זבוב על הקיר במערכת בקהילה ביום רביעי, ולשמוע כיצד בחור בן 30-31 מתקשר ומלחיץ אנשים שיכולים להיות אבא וסבא שלו: “נו! מה עם הטור/המדור שלכם?”.

אגב, מיד בשבוע לאחר חילופי העורכים פתאום נוסף לעיתון מה שכבר 5 שנים לא היה בו, עמוד הקרדיט לעושים במלאכה, ובו כל ששת כותבי העיתון נהיו “עורכים”. זה עורך ראשי, זה עורך תוכן (מה ההבדל ביניהם?), זה עורך אחראי (שהוא אמור להיות בדרך כלל בכיר יותר מהעורך הראשי. הם כבר התבלבלו שם מרוב שטויות), ויעקב ב. פרידמן עורך תורני… גם תוארו של יעקב ריבלין עורך החדשות נשמר, למרות שבינינו הוא לא באמת ערך פעם כתבה של מישהו שאיננו יעקב ריבלין. וכולי האי ואולי.

גם מינויו של גרינצייג מפתיע. גם הוא לא מגיע מתוך “קו עיתונות דתית” עצמה, אבל מפתיע מזה: מעולם – ככל הידוע לנו – לא כתב באף עיתון כלשהו ולא חווה מערכת עיתון מודפס, מעבר לתפקידו כעורך באתר “בחדרי חרדים”. האם הוא כן שינה משהו בעיתון? ומה? טוב, אתם מקדימים קצת את זמנכם. חכו לקטע על קו עיתונות שיבוא – מבטיחים! – בהמשך.

אז עד כאן על השוטף, אבל אנחנו כבר אצים-רצים לעיתון החג של בקהילה.

המגזין (164 עמ’)

המגזין מכיל הפעם 164 עמ’ (מול 148 בחג שעבר), והוא הגדול בתולדות בקהילה, ו-9 כתבות (כבחג שעבר). אגב, מעניין לציין שמגזין בקהילה כולו (164 עמ’), קטן יותר ממוסף הנשים של “משפחה” – “בתוך המשפחה”, שעומד החג הזה על 180 עמ’.

בשער הפעם, דמותו של מרן הגר”ג אדלשטיין. עיצוב השער מקבל גם קצת טוויסט מהשבלונה שאחזה בו בשנים האחרונות, והוא מעוצב קצת אחרת, נקי יותר, ועם רקע סגול. שער יפה מאד (אבל למה כזו תמונה קשוחה של הגר”ג?).

דומה ששמנו לב על הבדל מהותי מאד בין “בקהילה” ל”משפחה” בעיתוני החג. בעוד “משפחה” מתמקד בעיקר במהות, בתוכן ובסיפורים בכתבות שהוא מכין בגיליון החג, בקהילה במידה רבה מתמקד ב”שמות”, ב-(לא נעים להגיד)”סלבס”, ולא משנה איזה סיפור הם מביאים. אתה מסתכל בשער בקהילה ובהודעות שהיה חשוב להם להוציא מתוך תוכן העיתון ערב החג, וזה פשוט זועק. הנה השמות שמרכיבים את ‘בקהילה החג’ הזה: הגר”ג אדלשטיין – שהכי נמצא כרגע בכותרות כמחליף לעתיד לבוא של מרן הגראי”ל שטיינמן לאוי”ט, ואך מתבקש, אומרים בבקהילה, להכין עליו פרופיל לשער החג (מה שיכולנו לנחש לבד שיהיה, וכבר כתבנו על כך בעבר) – מאיר שמגר, העיתונאי יגאל סרנה (מהמשפט המתוקשר בו נתבע ע”י נתניהו), א. ב. יהושע, עמוס שוקן, מאיר שמגר, חיים ולדר, אריאל ברמן, ידידיה מאיר, סיון רהב מאיר, קובי אריאלי. וכל זה הוא המשך ישיר לחג הקודם וזה שלפניו, בהם כיכבו נחום ברנע, רזי ברקאי, שלומי שבת, אהרן ברק ושאר השמות שאיננו זוכרים כרגע.

זה קצת נותן את התחושה שבקהילה מנסה לזעוק אלינו, הקוראים, משערו הנוצץ: בואו! יש סלבס! וזה קצת נותן תחושה לא נוחה. וכי זה באמת מה שאנחנו מחפשים? לעתים, כמו שתראו להלן, הסלב או הידוען כמעט ולא קשור לסיפור, אבל בבקהילה חשוב להביא אותו – כדי שיהיה עוד ידוען על השער.

במשפחה אנחנו לא אומרים שזה לא נמצא, אבל במינון מופחת הרבה יותר. איזה סלב יש בסיפור היסטורי שמופיע בהבלטה בשער משפחה על ראש המחתרת היהודית שהיה בארה”ב? ובכל זאת זה מופיע בהבלטה בשער, כי מבחינתם זה סיפור טוב. וכך גם בשאר הכתבות שמופיעות על שער משפחה או שהובלטו בשאר חלקי העיתון. ה”סיפור” במשפחה, כך נראה, יותר חשוב מהשם הנוצץ, והאמת? זה טוב, גם אם פחות נוצץ. כך גם אפשר לערוך את ההשוואה בין מי שבחרו שני העיתונים לשים בשער. בקהילה, את הגר”ג אדלשטיין שבכותרות, ואילו משפחה את רבי יונתן דיוויד שרבים מאיתנו כלל לא שמעו עליו, רק בגלל שהוא לכאורה סיפור טוב.

ולתוכן עצמו: כתבת השער, שנפרסת הפעם על פני 28 עמודים, היא זו הקבועה של הפרופיל הקבוע שכותב הרב יעקב ב. פרידמן, שהפעם בחר לו למטרה את הגר”ג אדלשטיין, שקיבל בפועל את ההנהגה לאחרונה בעת חולשתו של מרן הגראי”ל שטיינמן שליט”א. כרגיל זהו לא ממש פרופיל מקיף, אלא סיפורים שונים מתקופות שונות בחייו של הגר”ג. למעשה, רוב הכתבה היא על ילדותו של הגר”ג בצל אביו הגדול ויחד עם אחיו, רבה של רמת השרון הגר”י אדלשטיין זצ”ל שנפטר לאחרונה. חלק נרחב מהכתבה הוא זה בו מצוטט הגר”י משיחה שערך הגר”י בזמנו עם ידידיה מאיר (לפי חלק אחר בעיתון, הוא בן דודו של העורך הראשי שלמה קוק ונקל להבין כיצד עבר החומר) וזוגתו סיון על ימי הילדות.

למעשה, רוב ככל הסיפורים המובאים שם, כבר סופרו חזור וספור אך לפני חודשים ספורים, בעת פטירתו של הגר”י אדלשטיין בכל העיתונים השונים שראיינו את כל מי שרק אפשר וסיפרו הכל. החלק השני, של שאר חייו של הגר”ג בראשות ישיבת פוניבז’, דרכו והליכותיו, דווקא סובל מיובש רציני וכמעט שאינו קיים בכתבה.

עוד משהו שחסר בכתבה והוא בולט, הוא הסיפור המשפחתי של האבא. בכתבה מתואר שברוסיה הם היו שלושה אחים, יעקב, גרשון ומרים (בהמשך שמה בכתבה משונה ל”רחל”, אבל נעזוב את זה), ושאמם נפטרה עוד ברוסיה. בהמשך מתוארת עלייתם ארצה והשינה בקיתון צר ברמת השרון של השלושה, האב ושני הבנים (הבת נשלחה לאיזה דוד), וכמה שורות לאחר מכן כבר מופיע ראיון עם אח שלישי, בשם רבי שלמה. היי, מאיפה הוא צץ? בהמשך גם יש איזשהו אזכור על רעייתו של האב בארץ הקודש. מאיפה היא צצה? לא כתוב שהוא נישא מחדש, לא כתוב מעמדו המשפחתי של האח רבי שלמה (האם הוא חצי אח, מהאב?), וזה פשוט חסר מהספר ולא מובן ולא מוסבר.

כתבה בולטת נוספת, היא זו המחזירה את עמוס שוקן, מו”ל הארץ, לאוצר הספרותי של חסידי ברסלב הקדומים ורבי נחמן עצמו ועוד כתבים שאצר סבו, זלמן שוקן, תחת הכותרת “אור גנוז במרתפי ‘הארץ'”. זו דוגמה טובה למה שכתבנו קודם, לשמות הנוצצים שלעתים לא קשורים לכתבה עצמה. ראשית, האוצרות הגנוזים הללו כלל לא גנוזים במרתפי ‘הארץ’ כי אם בספרייה ברחוב בלפור בירושלים. ושנית, שוקן מעיד בכתבה עצמה שאינו יודע כמעט שום פרט על אותו אוצר בלום, וכל מה שידוע לו הוא מציטוט של הרצאה של אביו לפני כך וכך שנים בספרייה עצמה (שהעיתון מצטט אותה ככתבה וכלשונה). אז למה הטריחו את היהודי המבוגר הזה, שמעדיף לעסוק בפרסום מאמרים נגד הסרוגים והחבדניקים, לירושלים באמצע יום חורפי? כמעט סתם כך, כי זה מצטלם טוב ונשמע נהדר ומוסיף עוד שם נוצץ לשער העיתון. למה בכלל צריך לתת במה בעיתון חרדי לאיש כמוהו? בהקשר הזה משעשע היה לקרוא את דברי המו”ל לייבל פפר ואת דברי יו”ר הועדה הרוחנית הרב אסטרייכר שכותבים על ה”קב ונקי” המוקפד של עיתון בקהילה. ברור, קב ונקי שמועבר לילדינו על ידי הדמויות החילוניות הבולטות ביותר, כמו נשיא ביהמ”ש העליון לשעבר שמגר ומו”ל הארץ שוקן. הידד. מילא אם בכתבה אתו היו קצת ויכוחים על דת ואמונה וימין-שמאל, שהיה הופך את הכתבה למעט יותר מעניינת. אבל כל זה לא הופיע. שוקן הגיע רק כקישוט לכתבה.

שאר הכתבות במגזין: ראיון – לא חגיגי ומיוחד, שיכל להופיע בכל שבוע שלפני כן אילולי היה חשוב לבקהילה את ה”שם” בשער – עם יגאל סרנה, כתבה חביבה על חבורת הילדים שמשגעת את המגזר חבורת תרי”ג, שבלי שום קשר מפרסמת מודעה כמה עמודים טרום הכתבה עצמה, סיפור יפה וראיון עם אריה לייב גלנץ, ראש הקהל מסאטמר (למה בבקהילה כותבים כל הזמן סאטמאר עם שתי א’. מה, זה ביטאון של החסידות? תכתבו סאטמר, כמו שכולם כותבים) ואיש שהכיר מקרוב את הנשיא טראמפ בכמה צמתים שחושף כמה סיפורים מרתקים, אם כי לא לא-ידועים, על הבחור, ראיון עם בני גורן שליווה את הגרי”ט וייס מהעדה ברכבת הילדים (שנכתב בעיתון כבר במשנה שזה סיפור שכבר פורסם בתקשורת הסלובקית), ו”סדרה חדשה”, כפי שהיא מכונה, תחת השם “מסע בשניים” בה צועדים שניים מכתבי העיתון בשבילי בלארוס במלאות 200 שנה למיר. לא כל כך הבנו את הלוגו ואת ההבלטה של השניים. וכי זאת כתבה ראשונה שכותבים שניים ביחד? אבל היא כתובה בסגנון מעט שונה, עם כביכול הבלטה של הקטעים השונים שכל אחד מהם, מוטי ויינשטוק וישראל גרוס, כתבו. צלחנו רק חצי, מאחר והיא קצת היסטורית ומייגעת. לא ברור גם מה הכוונה ב”סדרה חדשה”. היא תמשיך השבוע? על מיר? תהיה על מקומות אחרים? בסוף הכתבה, עכ”פ, כתוב שהיא תמשיך בחגים הבאים. אז זו סדרה שמופיעה פעם בחצי שנה? תמהנו.

בקהילה, לפחות, ציין את התאריך המשמעותי הזה של 200 שנה לישיבת מיר, שאותו ציינו ב”יתד” במוסף מיוחד, ואילו ב’משפחה’ – נאדה. שקט. התאריך חלף עם הרוח.

מוסף פוליטי “המהפך החרדי” (48 עמ’)

אמנם כתבנו יותר מפעם ויותר מפעמיים שדומה שז’אנר המוספים הפוליטיים של יעקב ריבלין כבר מוצה, כי כבר סופרו על כל גלגוליהן במוספים האלה, ההיסטוריה המלאה של דרעי, של ליצמן, גפני, דגל התורה וש”ס ושאר החברים. המלצנו לתת לו דווקא מוסף או נושא שאינו פוליטי ולבדוק את כתיבתו שם. בבקהילה לא קיבלו גם הפעם את המלצתנו.

אז נכון שכבר הכל סופר, אז מה עשה ריבלין? הלך עוד יותר אחורה… וכך נולד לו המוסף המרתק “המהפך החרדי” במלאת 40 שנה לשותפות החרדית בקואליציה.

בימים הראשונים של חג הפסח לא מש המוסף הזה מידינו (כמובן, בשעות הלילה, ולאחר החברותות וכו’). הוא נוגע בימים אחרים, ולא נעים להגיד – מרתקים הרבה יותר, כשאגו”י, אז המפלגה החרדית היחידה (יחד עם פא”י) ועוד עשור לפני הקמת ש”ס, נכנסה לקואליציה אחרי שנות יובש.

היה מרתק לגלוש באחת עשרות שנים אחורה, דרך הפוליטיקה החרדית ומי שליווה אותה כבר אז או זמן קצר לאחר מכן (ריבלין), בתחילת ימיו ככתב פוליטי, אל ההיסטוריה החרדית של אז, הרבנים, הדמויות והסיפורים. אגב, באחד הקטעים הוא כתב “עיתון ‘דבר’ ז”ל”. זה הזמן לעדכן אותו שעיתון דבר דווקא חזר לפעול, באינטרנט, לא מזמן.

אם קודם השתעשענו קצת בדבריו של המבקר הרב אסטרייכר שפורסמו במוסף ה”-1,000″, הרי שמשעשע עוד יותר היה לקרוא בטורו כיצד הוא נוטל את ריבלין כדוגמא לכתיבה טהורה ויהודית, אחראית וללא לשון הרע. זו הדוגמא שלך? אני לא אומר שזה רק ריבלין, וזה באמת כל הכתבים הפוליטיים כמעט, אבל כתיבה פוליטית היא כתיבה – וזו עובדה – עם הרבה מאד לשון הרע ורכילות, וגם המוסף הזה, שמה לעשות – מענג ומעניין, מלא בהם, ברמיזות עבות ודקות כאחד על אנשים שנפטרו כבר מזה שנים.

ניתן כמה דוגמאות משורות המוסף שמתארים ח”כים חרדים שונים (אמנם בלי שמות אם כי לעתים לא צריך אותם כשהרמז הוא ממש מפורש): “ניתן לומר מהנבחרת הפרלמנטרית של אז לא היו שווים דמעה לאחר שפרשו”; “אחד (הוא מתכוון לח”כ לשעבר פלדמן) היה ראש ישיבה שהפך בטעות מצערת לפוליטיקאי, אחד היה תערובת מוזרה של איש עסקים לא הכי מוצלח ופוליטיקאי עוד פחות מוצלח שהפך ליו”ר תנועה (כמה קשה להבין מי זה?) ומאז דרך כוכבו. שניים היו עסקנים כוחניים שעשו את דרכם לפסגה על גבם של אחרים” (רוב ככל מי שזה נכתב עליו כבר אפילו אינו בין החיים). בהמשך תיאור זהב נוסף, שמתאר כיצד זכתה הגוורדיה הזאת להיות הנבחרת הפרלמנטרית החרדית: “בהיסטוריה יש לא מעט תיאורים על אנשים בינוניים שצמחו כאשר עלו לגדולה”. בקיצור, תקשיבו: אין ספק שהמוסף מעניין, מרתק והכל, כמו שאנחנו תמיד משבחים, אבל לבוא ולהביא כדוגמא את הכתיבה הפוליטית כמועילה ומבקרת אך בה במידה נקייה כסולת מנופה? הצחקתם את החפץ חיים. אפשר למנות בערך עשרה-עשרים סעיפים מהחפץ חיים, שכל טור פוליטי עובר עליהם, כולל המוסף הזה.

מעבר לכך, אם נחזור רגע לגשמיות, המוסף מסכם יפה את דמויותיהם של כל אותם שותפים היסטוריים לאותו הסכם עם בגין, חוזר לאנשי מופת כמו לורנץ ופרוש האבא עם סיפורים עסיסיים שנדמה שככל שהם יותר ישנים הם יותר עסיסיים. איפה יש בפוליטיקה העבשה של היום סיפורים כאלה? דרעי וישי? נו, באמת.

למעשה, קראנו רק את החלק הראשון של המוסף, שנכתב ברובו (מלבד רוב הבוקסות על הדמויות, שכמה מהן נכתבו ע”י בנו של הח”כ המכהן אייכלר. אתיקה זה דבר טוב) על ידי ריבלין עצמו. שלושת הפרקים האחרונים כבר לא נכתבו על ידו אלא על ידי כתבים אחרים, שבקושי מלאו להם 20 שנות חיים. אז דילגנו עליהם מעדנות. לקרוא דברים כאלה אנחנו מעדיפים ממי שהיה שם וליווה, בפועל ממש, לא ממי ששמע או ראיין. תנו לנו את המקור.

לפני סיום החלק הזה, הנה עוד משפט שמקפל בתוכו את תמצית הכתיבה העסיסית של ריבלין, אבל מגלם מצד שני בדיוק את הבעייתיות שבכתיבה פוליטית חרדית, שעליה לא הבנו בדיוק איך אותו אסטרייכר הביא כדוגמא לכתיבה טהורה ומלאה באחריות. הנה, קבלו: “גם במגרש הספרדי לא רוו נחת מהכספים הייחודיים. הדבר הראשון שש”ס הצעירה למדה מאגודת ישראל זה להקים עמותת תרבות מפלגתית שתשמש כמקור תשלומים לפעילי התנועה בכיסוי של מגידי שיעורים ובעלי תפקידים. העמותה שהוקמה נשאה את השם ‘אל המעיין’. דומה שמעולם לא הוקם גוף ששמו מעיד על מהותו בצורה כל כך גורפת”… קראנו, צחקנו בקול, אבל לבטח לא הבאנו דוגמא מהמוסף הזה למשהו שנשמר בו כל כללי החפץ חיים.

מוסף “6 ימים וחמישים שנה” (במוסף הפעם 48 עמ’ ו-11 כתבות)

מוסף הנושא החג הזה, אחרי חגים רבים, משום מה כבר לא מודפס על דפי כרומו אלא על דפי עיתון רגילים, וגם לא מראיין זוגות מעניינים כבחגים שעברו. הנושא הוא, חמישים שנה למלחמת ששת הימים.

זה הזמן להזכיר, נודניקים שכמותנו, שבדיוק לפני עשור, פסח תשס”ז, במלאות 40 שנה למלחמה הוציא ‘משפחה’ מוסף זהה בשם “שישה ימים באייר” (דווקא בכרומו), עם כתבות מקבילות שחלקן זהות. בעבר כבר פרסמנו את רשימת המוספים שפרנסה את העיתונים החרדיים במהלך השנים וחבל שעורכי בקהילה לא עיינו בה מספיק.

אי אפשר לומר שלא ניכרת עבודה במוסף הזה. ניכרת. אפעס, אנחנו פחות התחברנו לנושא ולכתבות וכך איבדו אותנו ‘בקהילה’ כקוראים לאורך כמעט המוסף כולו. מאחרים שמענו שדווקא נהנו מהמוסף, והנה ציינו זאת.

מוסף “בקהילה – 1,000” (24 עמו’)

לפני שבועות ספורים ציין בקהילה את גיליונו ה-1000. היה מוזר לראות אז אף לא התייחסות אחת למספר העגול, והנה, כדי לחבר את זה עם גיליון החג, דחו את החגיגה בכמה שבועות ורק בגיליון 1003 צירפו מוסף שלם על דפי עיתון ובו מחווה לגיליון ה-1000.

המוסף מכיל בעיקר טורים ומאמרים מאנשי העיתון ואלו שליוו אותו במהלך השנים, כמו גם המקימים, כמו דודי זילברשלג, העורכים לשעבר בנימין ליפקין וגרינבוים, בעלי טורים לשעבר כמו קובי אריאלי וידידיה מאיר (שלמעשה כתבו רק מספר שורות, והעמוד כולו הוא טור ישן שלהם שפורסם בזמנו, לפני כבר מצווה שנים), וכמה כותבים מההווה או העבר הקרוב. היו עוד כמה כותבים בולטים שמוזר ש”נשכחו” במוסף החגיגי הזה, כמו למשל קובי סלע, שליווה לא מעט מגיליונות בקהילה, חלקם עם טור קבוע, ועוד יותר מוזר – עם העורך המיתולוגי ומי שבנה ב’בקהילה’ את שמו במשך שנים, הלא הוא חיים גרינבוים, שעוד עושה אצבע לבקהילה ומתראיין החג הזה למשפחה. אבל כשנזכרים בדין תורה שהתנהל בינו לבין בקהילה לפני מספר שנים בדבר הסיפור “קריסת מערכות” שגרינבוים הוכרח להחליף את שמו בספר ל”טביעת אצבע”, מקבלים בעצם תשובה. הוא היה דמות מהותית מאד, כמדומה גם עורך ובטח בעל טור פופולרי, שחסרונו הורגש במסיבת המחזור הזו. כך גם חסר שמו של דוד רוטנברג, שערך בזמנו את החדשות ובהמשך גם את מוסף ‘קולות’. להיכן נעלם אזכור של שמו?

היה מרתק למצוא על השער ובתוככי העיתון שערים היסטוריים של גיליונות שונים ומוספים שונים, ורק להתגעגע לעבר. בעיצוב עשה המעצב מחווה חמודה, וכך בתחתית העמודים, בעמוד הימני מופיע הלוגו ההיסטורי של בקהילה, הישן והמנוקד, ובעמוד הימני – זה המעודכן והחדש. אהבנו.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: חלק החדשות (48 עמ’), ובו פותח, בנוסף למוסף, טור פוליטי חביב של ריבלין. הכתבה הבולטת בחדשות היא הישג נאה, ראיון משולש עם קודקודי הפוליטיקה החרדית, דרעי, גפני וליצמן. בעיתונים האחרים הופיע (כמעט בכל אחד מהם) ראיון עם דרעי, בחלק עם גפני, והנה בקהילה איחד את שלושתם לראיון משולש שדי הרבה זמן כבר לא נעשה איתם. המוזר הוא שאת הראיון ערך העורך הראשי שלמה קוק. וכי למשימה כזו לא שולחים את הכתב הפוליטי יעקב ריבלין? למה לשלוח את מי שעם כל הכבוד אינו כתב פוליטי, ולא כתב פוליטי שמן הסתם היה עושה הרבה יותר מטעמים וניצוצות? לא ברור.

מוסף נשים “פנינים” (96 עמ’), ובו כמה פרויקטים וכתבות חביבות כמו זו ששלחה את כותבות המוסף עם שאילתות למגוון משרדי ממשלה, והחזירה אותן עם תשובות מעניינות, שאלון אמריקאי למחנכים ומנהלי סמינרים, ראיון עם הרבנית מקומרנא ועוד כמה; “מוסף סיפורים” “סתרים” (32 עמ’) ששוב, כמו לפני כמה חגים, פשוט זלזל בנו: יש בו פשוט את 22 הפרקים הראשונים של הסיפור בהמשכים “סתרים” שמפורסם מידי שבוע במגזין. בקיצור, ב-32 עמודים מכרו לנו אטריות מחוממות ויבשות. למי זה טוב? אם אין מוסף סיפורים, לא חייבים להוציא. זה התקבע בשנים האחרונות שכל עיתון חייב להוציא מוסף סיפורים, ואנחנו אומרים: אם אין לכם סופרים טובים במערכת, לא צריך. מוותרים. בטח אל תגישו לנו סיפור שכבר פורסם. בעמודים האלה אפשר היה לתת לנו חומר מקורי. חבל ומעצבן; מוסף הילדים “חברים” (48 עמ’); ומוסף התמונות “העולם החרדי” (32 עמ’).

כמו כן צירפו את החוברת “אוצר פניני החסידות”. בבקהילה סגרו לפני חצי שנה כנראה עסקה עם ‘עוז והדר’ ומאז בכל שבוע דוחפים לי לחבילה את החוברת שאינני מעוניין בה ונדחפת מידי שבוע מיד לגניזה וסתם מוציאה ממני בסופו של דבר כסף. למה? זה הרי מחולק גם כך בבתי הכנסת (וכך גם עם החוברת החדשה של קיבוץ העלונים “חכו ממתקים” שבעצם מבשרת על סגירת המוסף התורני “תבונות” והענקת סתם עלונים ועוד חומר לגניזה שכל אחד מכם יכול לבחור אם לאסוף או לא בבית הכנסת). החוברת הזו, שאינה קשורה למערכת בקהילה כמובן אינה נספרת. כך גם צורף דיסק בשם “קהילות הקודש” ובו הקלטה חביבה של דינר עם אברמי רוט ויואלי דיקמן.

ואחרי כל זה, יש לציין שעיתון החג היה מושקע כרגיל, ואלו הן רק הערותינו בנוסף לחומר הטוב והמושקע.

לסיכום, קוראי ‘בקהילה’ נהנו החג הזה מ-540 עמ’, בדיוק כבחג שעבר.

משפחה

גם עיתון ‘משפחה’ קצת שוקט על השמרים בתקופה האחרונה. הוא אמנם עיתון טוב, אין ספק, אך עיתון, כל עיתון, חייב שיהיה בו חידוש מפעם לפעם וזה לא מצאנו בו לאחרונה: מדור מרתק, איזה טור חדש, כותבים חדשים, משהו שקצת יזרים דם מחודש לעיתון הוותיק הזה, שאוטוטו חוגג שלושים שנה להיווסדו (חכו להמשך).

אבל אנחנו כעת עם עיתון החג.

המגזין (356 עמ’)

המגזין הפעם מכיל 356 עמ’ (כבחג שעבר), ו-24 כתבות (מול 28 בחג שעבר. וזה כולל את הכתבות בנות שני העמודים במסגרת הפרויקט “בצלו”).

דומה שבמשפחה לא מוכנים בשום פנים לשמוע את זעקת הקוראים ובכללם אנחנו, על העובי הנורא והמעצבן מאד לקריאה של המגזין, פיזית כמובן. תוכנית, הוא גדוש ומלא בתוכן טוב, אבל פיזית לא נח לקריאה, ובשל כך שהפעם עוד הגדילו לעשות ואת השער (הקוראים העתידיים לא יכולים לזהות זאת בתמונה המצורפת כאן) חילקו באמצעו לשניים בשל פרסומת נפתחת לאיזשהו פרויקט בנייה וכבר בערך שתיים וחצי דקות לאחר שנקנה, השער נתלש ע”י אי מי מהילדים והפך את חווית הקריאה לעוד יותר קשה. חבל.

על השער מופיעה הפעם דמותו של הגר”י דיוויד שליט”א, בכתבת שער מפתיעה. למה מפתיעה? כי בדרך כלל במשפחה שמים על השער דמויות ידועות, והנה הפעם בחרו דמות פחות ידועה בציבור. השמועה אומרת שדווקא ניסו במשפחה להביא אדמו”רים ידועים שונים לשער אולם זאת לא צלח וכך מצא הגר”י דיוויד, שמתרחק מאד מפרסום, את עצמו על שער המגזין בערב החג. קודם כל מבחינה עיצובית, התמונה איכותית מאד, והשער יפה. באמת.

וכעת לתוכן: הכתבה הבולטת במגזין היא כאמור זו על דמותו של הגר”י דיוויד מהר נוף, חתנו של הגר”י הוטנר זצ”ל. הפעם, וב”ה שכך, אולי בשל כך שהכותב הוא אליעזר שולמן ולא אריה ארליך, זכינו לפרופיל “רק” על פני 17 עמודים. (אל דאגה, ארליך הוסיף כתבה “רבנית” משלו על החבורה הקדושה שמקיפה את האדמו”ר מתולדות אברהם יצחק, על פני 22 עמודים). בתחילת הכתבה מתאר שולמן כיצד התקשר לשניים מגדולי תלמידיו של הגר”י, הרב קפלן מ’חברון’ והרב לויכטר, ושניהם הגיבו לבקשה לראיין אותם על הגר”י בתשובה: אנחנו צריכים לחשוב. עם הרב קפלן, תרשו לנו לנחש, הוא לא דיבר בסוף, עם הרב לויכטר, כפי שמובא בהמשך, כן. אבל הנה, אפשר כבר לאזכר שדיברנו עם הרב קפלן… כך גם עם הרבנית ברוריה דייויד.

במשנה ועוד מקומות ניתן להבין שיש שיחה עם הרבנית (“הרבנית חוזרת לימי נעוריה”), אבל ממש אין כזו (רק ציטוט משיחות שמסרו לבנות). בכתבה מתואר כיצד גם היא התחמקה מהכותב בשיחה המקדימה, אבל הנה, הרי אפשר לאזכר גם אותה. עוד משהו שלא הבנו הוא בבוקסה המתארת את החטיפה של משפחת הוטנר בזמן חטיפת המטוס. האם מדובר על החטיפה בה אירע בהמשך מבצע אנטבה? יש שם קצת סלט וזה לא מספיק ברור. עוד חידה לא ברורה: בכתבה מצוין שהגר”י הוטנר נולד לפני 100 שנה, וכן שהגר”י דיוויד כיום בן 87. אז מה, 13 שנים בלבד הפרידו ביניהם? נשמע מוזר.

והדובדבן: קיבלנו שלושה מיילים שונים שטענו שחלקים גדולים מהכתבה לקוחים (לא מילה במילה, אבל רואים) מ’פורום אוצר החוכמה’, מאשכול שדן בדמותו של הגר”י דיוויד. בדקנו, ולכאורה זה נראה אמת. עובדה היא שהציטוט היחיד המופיע בכתבה מכל דברי תורתו במהלך השנים של הגר”י דיוויד, הוא הציטוט המופיע באותו פורום נזכר. המציקנים שבהם היו אומרים שלא מדובר בהרבה יותר מאשר הרחבה של הנכתב באותו פורום. אבל אנחנו לא מהם, אז נמשיך.

כתבה נוספת היא, מפתיעה למדי, עם הגר”מ מאזוז ואחיו שמספר על הרצח של אביו הי”ד. כתבה דומה עם הגר”מ מאזוז כבר פורסמה בעבר כמעט בכל עיתון והגר”מ התראיין לא מעט בנושא.

עוד כתבה היא זו הנזכרת על החבורה הקדושה של האדמו”ר מתולדות א”י, שבהחלטה מעניינת אף נמצאת לפני הכתבה על הגר”י דיויד, כנראה בשל גודלה והיקפה.

כתבה בולטת היא זו בה אלי קובין נסע לדובאי, ומצא בין השאר את הקהילה היהודית הקטנה שם. יש להזכיר שלפני מספר חודשים עשו כתבה על הקהילה היהודית בדובאי עם תמונות נרחבות יותר ב”כל ישראל”, וכן שממש לאחרונה פרסם מנחם גישייד ב’המודיע’ כתבה נרחבת על ביקורו בדובאי. אבל זו של אלי קובין שונה, היא בעיקרה כתבה מצולמת. בעבר קובין היה הצלם שהצטרף בדרך כלל למסעות העולמיים של אהרן גרנות ברחבי העולם, אך הנה לאחרונה פרש גרנות מעיתון משפחה (אל דאגה, הוא מופיע גם החג הזה במוסף ‘מאז ולתמיד’), ובמשפחה בחרו לשלוח למשימה את הצלם עצמו, מבלי הכתב… שלומי גיל הצטוות אליו ויחד הם עשו כתבה צילומית יפהפיה על המקום המסקרן הזה. אהבנו בעיקר את התמונות.

בין שאר הכתבות, ראיון עם משה לקס, חרדי צעיר שמוצג כמי ששידך את איוונקה טראמפ לבעלה, ג’ראד קושנר. איך דבר כזה מוזכר בכזו בולטות בעיתון (ועוד בכותרת, “השדכן”), כשלמעשה הוא פשוט שידך בזמנו בין יהודי כשר לגויה לכל דבר (רק בהמשך היא התגיירה). תמהנו. כך גם ניכר בכתבה שהיא מתורגמת מאנגלית. היא לא כתובה בסגנון רצוף, הרבה שאלות שעולות לקוראים במהלכה לא נענות. כנראה במהלך התרגום נאבד הרבה… הכתבה גם לא נוגעת במהות של הבן-אדם, מעבר למסביב.

במגזין גם ראיון עם בניו החוזרים בתשובה של מאיר אריאל, שחר ואהוד, והוא מוצג כראיון נדיר. ולא היא, השניים התראיינו ביחד ולחוד פעמים רבות בשנים האחרונות. גם לא ברורה העובדה להבליט כל כך את חלקו של מאיר אריאל ומי הוא היה, כשעם כל הכבוד הוא לא היה מגדולי המוזיקה החסידית ולא ממש היינו מבקשים שהבן הקטן שלנו ייחשף אליו וממנו לכל השאר.

פרויקט בולט במגזין הוא זה עם בנים לאנשים מפורסמים שמספרים איך היה לחיות בצל האבא הידוע. אז למעשה כבר נעשו אינספור פרויקטים של אבות ובנים במהלך השנים, אלא שכאן מתראיינים רק הבנים לבדם, כשחלקם התראיינו כבר לא מזמן למוספים קודמים של משפחה ועיתונים אחרים, כמו בנו של גפני, בנו של ויינרוט (שמתראיין רבות יחד עם רעייתו חני) וכו’. הישג חביב הוא זה בראיון עם בן האדמו”ר מסאטמר. והישג משעשע הוא ראיון עם בנו בן ה-20 של הרב סורוצקין…

כתבה קצת מפתיעה במגזין היא זו המפורטת (33 עמ’!), על שושלת הרבנית לבית קוק, והיא באמת מקיפה על כולם, מאלה שכבר אינם עימנו עד לרבני בית קוק בדורנו, כולל אביו של עורך השבועון המתחרה. מה יש להגיד, לראות בכזה גודל את תמונתו של הראי”ה קוק זצ”ל נפרסת על הדאבל הפותח, היה קצת מוזר בעיניים חרדיות.

והכתבה הבולטת הנוספת, היא ראיון עם לא אחר מאשר ראה”מ נתניהו, שאמנם מודגשת כבר בשער כ”ראיון לא פוליטי”, אבל בפועל הוא דיבר בה על יחסינו לפלסטינים ועוד כמה נושאים אקטואליים. מדובר למעשה בראיון שנתן נתניהו לשניים מעורכי העיתון, אליטוב וארליך, לא מזמן לספר שהוציאו על הרבי מלובביץ’ “ברגע האמת”. בספר עצמו לא התפרסמו תמונותיהם עם נתניהו, אז איך אפשר לפספס כזו הזדמנות? וכך הגיע גיליון החג ועשה את זה, כשהוא מפרסם את הראיון מהספר פלוס פתיח ארוך, ויקפדי ולא מעניין, על האנשים שמקיפים את נתניהו פלוס תיאור על מה שקורה ב”אקווריום” שלו, תיאור שתיארו עשרות עיתונים לפני כשנה, עת ערך נתניהו בליץ של שיחות עם כתבי כלל העיתונים בישראל.

לפני סוף הקטע הזה ייאמר, מדפדוף במגזין משפחה, ניכרת עבודה רבה, מושקעת, הן בתוכן, המלא והגדוש, והן בעיצוב המוקפד. לא חושב שכרגע יש – חוץ ממשפחה – מי שיכול להוציא מגזין כזה.

(לשאר הכתבות לא התייחסנו כי עוד לא קראנו. בקצרה אפשר לספר שעל מוטי זוננפלד נכתב במגזין “ראיון ראשון ובלעדי”, כאשר אך לפני שבועות ספורים פרסם זוננפלד במימונו מוסף שלם בעיתון “מקור ראשון” שכלל גם ראיון מחניף אתו. וכן על זה הדרך, אבל כבר עייפנו, וגם אתם).

מוסף “מאז ולתמיד” (188 עמ’)

המוסף ה”חדשותי” מכיל הפעם 188 עמ’ (מול 132 בחג שעבר. קפיצה נאה), ו-40 כתבות (מול 39 בחג שעבר).

גם הפעם, בשונה מהמגזין הראשי שהוא באמת ראוי ומכובד, מדובר במוסף שכל כולו, או לפחות רוב רובו הגדול, הוא כתבות יח”צ שלא מתביישות להיות כאלה, ובכך מזלזלים בנו היטב, הקוראים. לאחר שהערנו על כך אינספור פעמים בחגים שעברו, הפעם אף ציינו בתחילת המוסף, “המגזין מכיל גם תוכן שיווקי”. חח. ההערה הייתה צריכה להיות: “המגזין מכיל גם מעט חומר עיתונאי”. שהלא ראו מה הרוב.

מדובר בתחילת המגזין בתערובת של כתבות אולי ראויות ואולי יח”צ עד שכבר אינך יודע מה מקורי ומה יחצ”ני. קודם כל, פרויקט שלם על אישים שונים מפרסם העיתון ככתבו וכלשונו ממה שנשלח להם ע”י משרד הפרסום “בלק אנד וויט” (זה מצוין בשער בבולטות). אנחנו, לפחות, עוד לא נתקלנו מעולם באף עיתון בתערובת שעטנזית כזאת שבין תוכן אמיתי לתוכן שיווקי. זה בוודאי לא ראוי. והקוראים פשוט צריכים להצביע על כך ברגליהם או תגובותיהם. צוחקים עליכם.

נושא המוסף, למרות שלא באמת נצמדו אליו, הוא “עבר הווה ועתיד בציבוריות החרדית”. הכתבה הראשונה עוסקת בעיתונות החרדית, אז את מי ראיינו? את עורך משפחה, משה גרילק… אותו ראיינו כבר פעם פעמיים ושלוש בעיתון שלו עצמו בשנים האחרונות. קודם כל מדובר כמובן בתואר כבוד של משפחה, “העורך הראשי”. היהודי המכובד הזה, בן למעלה מ-80, לא באמת יושב ושולח כתבים צעירים וזבי חוטם למשימות שטח. הוא מסתפק בכתיבת המדור השבועי שלו (יש עורך בכיר אחר בעיתון, איש עסוק, שאומרים שאפילו את הטור שלו עצמו כותב מישהו אחר…). אבל תואר זה תואר, וכך הוא מופיע.

שתי כתבות בולטות בתחילת המוסף הן עם השר דרעי ועוזריו מכל השנים, וח”כ גפני ועוזריו מכל השנים. אבל תמיהה רבתי בשתיהן, ובעיקר בזו עם דרעי: במשפחה כינסו שורה ארוכה של עוזרים מכל הזמנים, ויש תמונה (בה נמצא גם היח”צן יענקי ביכלר שגורם לך לחשוב פעמיים אם אפילו הכתבה הזו יח”צנית), אבל הראיון עצמו הוא אך ורק עם דרעי (שהתראיין כמעט לכל עיתון חג כלשהו החג הזה), על נושאים שונים. זה לא רב שיח עם העוזרים וכדו’. דברים מהעוזרים מובאים רק בקצרה ממש ובכמה משפטים בבוקסות קטנות על כל אחד. אצל גפני זה קצת שונה, ועדיין, למרות שאנחנו בדרך כלל נגד הארכה בכתיבה, כאן זה היה מתבקש. זה פשוט לא ממוצה. הטרחתם אנשים מכל מיני מקומות, בשביל משפט ורבע? מוזר. שתי הכתבות הללו, לפחות, כתובות היטב, עוקצניות והומוריסטיות במידה.

משם והלאה, עד כמעט סופו של העיתון מדובר בכתבות יח”צ שלא חושב שמישהו קורא (אל המעיין, בנק ירושלים, תודעה, פרי חיים, כללית, ידידות טורונטו, שערי צדק, מפעל הפיס וכו’ וכו’). איזה באסה זה לכותבים שהשקיעו שעות בכתיבה כשהם יודעים שאין מישהו בעולם שיקרא את זה. עוד מוזר שבמסגרת הזו יש ראיון מפרגן עם ראש העיר חיפה יונה יהב, חודשים ספורים לאחר שתקפו אותו נמרצות בפרשת הסכסוך עם הליטאים שם. אוי מה שכסף יכול לעשות) והכתבה המקורית הנוספת, שמובלטת בשער כ”פאנל סופרים וסופרות מרתק”, נמצאת ממש ככתבה אחרונה… הכתבה הזו, עם הסופרים, היא כתבה מעניינת, אבל שוב מצאנו בה בין השאר את אותם שמות שמתראיינים, גם במשפחה, שוב ושוב: חיים ולדר (שנמצא גם בבקהילה החג הזה) חיים גרינבוים, שמואל ארגמן, ו…משה גרילק (שעשו לו טובה וציטטו משפט אחד ממנו בתחילה ובסוף. זהו). אין יותר שמות של סופרים? כל פעם ממחזרים את אותם השמות. בפאנל הסופרות (שנערך בנפרד כמובן) דווקא מצאנו שמות קצת יותר טריים בחלקם. גם כאן היתה הבעיה האמורה ממקודם. אספו הרבה מאד אנשים לפאנל, השקיעו, אבל בפועל הפוטנציאל כמעט ולא ממוצה. כל אחד מצוטט רק במשפט או שניים וחבל.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: “בתוך המשפחה” (180 עמ’), שקיבל הפעם גב משלו בשל גודלו ומכיל כמה פרויקטים וכתבות בהם שיחת חג עם הרבנית מביאלה, ובעל שער יפה; מוסף סיפורים על ירושלים לרגל יובל לאיחודה “חוברה יחדיו” (100 עמ’); מוסף תורני “קולמוס” (48 עמ’); מוסף “ילדים” מוגדל (48 עמ’); ומוסף “נעורים” לבני הנעורים (48 עמ’).

בסה”כ נהנו קוראי ‘משפחה’ החג הזה מ-968 עמ’ (מול 912 בחג שעבר), שהוא העיתון הגדול ביותר בתולדות משפחה ושאר העיתונים החרדיים וכמדומה גם הכלליים.

שעה טובה

אחת התגובות שאנחנו מקבלים שוב ושוב במייל מידי פרסום ביקורת היא: מדוע אתה שוב ושוב כותב כל פעם על העיתון הזניח “שעה טובה”, במקום לכתוב על ‘המודיע’ או על ‘המבשר’. אז ראשית כל, תודה באמת על ההצעה להוסיף לנו עוד 1000 עמודים בלתי אפשריים לקריאה. איכשהו נהייתה כאן מסורת של העיתונים הקבועים שנסקרים כאן, והיא נשארה ולבינתיים גם תישאר כך. אבל האמת היא שהשואלים הם כנראה צעירים שלא ממש מכירים את העיתון, את עורכו, ואת התרומה שיש להם לעיתונות החרדית שבגללה העיתון הזה, על אף זניחותו, עדיין נכלל כאן מידי חג בחגו, למרות שאינו שווה את המחיר אותו אנחנו משלמים עליו. ובכן, קבלו בקצרה ולגמרי בחינם את הקורס: “מבוא לעיתונות חרדית”:

מבוא לעיתונות חרדית

בראשית היה המודיע. הוא היה העיתון החרדי היחיד ששלט כאן עשרות שנים. בהמשך, בזמן מפלגת פא”י, הוציאה גם זו את בטאונה, בשם “שערים” (שאגב, לפני כ-13 שנים חזר שוב, בדמות ירחון, והופץ כשנה או שנתיים). אנחנו אולי חוטאים לסדר המדויק, אבל בהמשך הגיעו גם “המחנה החרדי” הוותיק ועוד. אבל רובם ככולם היו עיתונים מפלגתיים שדיווחו על הכל מזווית העין הצרה שלהם. העיתון ששינה זאת, ועל כך זכות ראשונים למייסדיו יצחק נחשוני וישראל קצובר, שהיום כל אחד הלך למקומו הוא, היה “יום השישי” שהוקם בשנת 83′. אפשר לומר שהוא אב הטיפוס של השבועונים שכולנו קוראים היום. דיווח על פרשיות, חשף מאבקים פנים חרדיים, סיפורים מהפוליטיקה החרדית (ריבלין הנזכר עצמו כתב בו בזמנו תקופה ארוכה) ועוד, ובעצם שינה את התמונה.

שוו בנפשכם עיתון שבין השאר מרן הרב שך נלחם בו, מה זה אומר. בתחילתו, אחד הכוכבים של העיתון היה אשר צוקרמן, עיתונאי צעיר שכתב לפני כן בשערים ובכמה מקומות נוספים. ב”יום השישי” הוא קיבל כפולת עמודים בה ראיין בכל שבוע דמות פוליטית או ציבורית, וזה היה בזמנו לחידוש גדול, בטח בעיתונות החרדית של אז (מאז, אגב, הראיונות בסגנון הזה שיסד אז כבר מזמן פאסה, אבל הוא בוחר בעיתונות להמשיך בהם, אם כי לא ראיון שבועי. בכל זאת. הזדקנות החומר). המהפך הגדול בעיתונות, שכבר נהיה דומה למה שאנחנו רואים היום בימינו (יום השישי המקורי, לאחר כמה וכמה חילופי בעלויות, פרישה של עיתונאים ממנו שפתחו את “ערב שבת”, נסגר לבסוף ב-2003), אירע חמש שנים אחר כך, בתשמ”ח.

בזמן ההוא צוקרמן הנ”ל פרש מעיתון יום השישי, הביא כמשקיע את הקבלן הנודע יודק’ה פלאי (אביו של אלי פלאי מו”ל משפחה כיום), ויחד הקימו השניים אי-אז את עיתון “משפחה”, שהיה אז ירחון שיצא מידי חודש וגליונו הראשון יצא בשבט תשמ”ח (חידה: היודעים אתם מי הדמות שהופיעה על גליונו הראשון של משפחה? תשובות יתקבלו במייל הכותב, והעונים – נכונה וגם אלה שלא – יקבלו במתנה למייל את אותו שער היסטורי), והיה העיתון החרדי הראשון בצבע ועל דפי כרומו.

משה גרילק, בזמן ההוא, עוד היה ב”יתד נאמן” כעורכו הראשי, וצוקרמן היה העורך הראשי הראשון של ‘משפחה’. הנה שתי אנקדוטות: בעיתונים הראשונים של משפחה הופיע קרדיט בשמות הכותבים ל”מ. י. גרילק”, ובאחד העתונים הופיעה הבהרה בנוסח: “לשאלת רבים: מ. גרילק אינו משה גרילק” (כנראה הכוונה היתה לאחיו, שנפטר לפני שנתיים, ר’ מנחם גרילק ז”ל). צימוק נוסף: כבר מגיליונו הראשון של משפחה הופיע מדור בנושאי הבית היהודי מאת הרב שמחה כהן, מדור שמופיע עד היום ברציפות מאז בעיתון “שעה טובה”, ובכך הופך את עצמו לאחד המדורים הכי וותיקים.

היה זה עיתון שעשה סנסציה של ממש, והצלחתו הלא היא כתובה על פני 968 עמודים של העיתון שהוציא משפחה החג הזה. אחרי כשלוש שנים כירחון, הפך העיתון לשבועון באלול תשנ”א, תחת השם “השבוע של משפחה”, ותקופה לא ארוכה לאחר מכן אירע הפיצוץ בין צוקרמן העורך הראשי, שהרבה לתקוף את אריה דרעי השר בגלגולו הראשון, לבין המו”לים יודק’ה פלאי, שהביאו לעזיבתו של צוקרמן.

היה זה בטבת תשנ”ג, בגיליון 84 של העיתון. כבר בשבוע לאחר מכן, הופיעו במפתיע בדוכני העיתונים שני עיתונים העונים לשם “משפחה”, אחד עם הלוגו המקורי, ואחד עם לוגו מרובע וחדש, אותו פתח צוקרמן מחדש כשהפעם הוא הסמכות הבלעדית בעיתון.

בגיליונו הראשון (וגם בבאים אחריו) תקף צוקרמן בבוטות את משפחה, עיתון האם. בעיתון הראשון הוא הבטיח על גבי השער שהוא-הוא ‘משפחה’ המקורי, ואצלו נמצאים כל הכותבים המקוריים והמשך הסיפורים שבהמשכים. בהומור הוא גם כתב שיוכלו לזהות את הסגנון המקורי אותו הנהיג במשפחה המקורי בעיתון שלו, לפי שגיאות הכתיב… אבל הפארסה של שני עיתונים באותו השם היתה רק שבוע אחד (אולי גם מסיבה משפטית), ושבוע לאחר מכן הופיע העיתון של צוקרמן תחת השם “השבוע” (זוכרים? השם של ‘משפחה’ המקורי היה ‘השבוע של משפחה’, וכעת עם ההיפרדות משפחת פלאי והעורכים החדשים לקחו את השם ‘משפחה’, ואילו צוקרמן לקח כעת את ‘השבוע’).

המבוגרים לא ישכחו את העיתון הזה. בעידן ההוא, הרבה לפני האינטרנט החרדי, היה זה השבוע שסיפר את כל הסיפורים הצהובים, אלה ש’משפחה’ המכובד נהג שלא לפרסם, רכילויות פוליטיות ועוד, והמשיך בראיונות השבועיים אותם המשיך וערך צוקרמן מידי שבוע בשבוע. כך זה המשיך עד 2003, אז עשה צוקרמן מעשה שלא ייעשה: הכניס את ראשו ועיתונו במחלוקת מסוימת שהייתה אז בתוך חסידות גור ותמך בצד מסוים בבולטות בשער, נגד האדמו”ר שליט”א. זה הגדיש את הסאה: צוקרמן הנ”ל עבר אז טרור מצד החסידים ואוהדי הרבי, ששיאו הייתה הפגנה סוערת – כמו שחסידי גור יודעים לתת, ותבינו לבד – מתחת לביתו בבני ברק. בטירוף שהיה אז לא ניתן היה להוציא עיתון, ואולי גם מפחד שלו מפני הבאות הוא הודיע על סגירת עיתון “השבוע” (שבשנתיים שקדמו הפך כבר ל”כל השבוע”).

אלא שראה זה פלא. שבועיים לאחר מכן צץ לו עיתון חדש על הדוכנים, בשם “שעה טובה”. שמו של צוקרמן (שחותם א. ארצי) אמנם לא הוזכר שם אפילו ברמז, ואפילו היה שם חדש כביכול כעורך, שלמה הלפרין, אבל על העיתון כולו שרתה רוחו של צוקרמן, עם הסגנון המוכר הידוע, הכתבות המגזיניות והנושאים. גם הנטייה הפוליטית הימנית-קיצונית הייתה שם. עברה תקופה ארוכה, כמדומה 7-8 שנים, עד שצוקרמן העז לחזור בשמו לאחר שירד למחתרת מבחינה עיתונאית.

בתקופה מאז ועד היום, 14 שנה, עבר שעה טובה תהפוכות רבות, ומו”לים שונים. צוקרמן לקח לצדו לעתים עורכים נוספים שטיפלו בצג המגזיני, כמו למשל דוד רוטנברג, שהרים לפני כעשור את שעה טובה ובמשך כשנה היה זה עיתון מצוין שצירף אליו אז גם את יעקב ב. פרידמן שהפציץ בכל שבוע עם ראיונות עם גדולי תורה. אבל ברוב התקופות הוא נשאר עיתון אותו עושה אדם אחד מתחילתו ועד סופו.

זאת אומרת, לעיתון הזה יש זכות ראשונית כמייסד ז’אנר העיתונות המגזינית והצבעונית, וזו הסיבה לכך שהוא נסקר כאן, למרות שהוא היום בתקופת השפל הכי גדולה שלו, וכאשר התפלאנו כשידיד סיפר שהוא נוהג לקרוא את העיתון בקביעות, נרגענו כאשר הסביר לנו את הסיבה: הוא בן דוד של הנ”ל…

רק בשביל שלא לצאת משמיצים חרגנו ממנהגנו לאחרונה וקנינו גם עיתון בסתם שבוע, לא חג. לא היה בו כלום. פשוט כלום. לא בחדשות ולא במגזין. לא ראיונות, לא כתבות מקור. כלום. 17.90 הלכו לפח.

ומכאן לעיתון החג:

המגזין (47 עמ’)

המגזין הפעם שבסה”כ מכיל 64 עמ’ (עייפנו מלהסביר: בחציו ההפוך הוא מכיל את מוסף הסיפורים “למען תספר” ובו 17 עמ’ ואף סיפור מסופר מוכר כלשהו) מכיל 4 כתבות בלבד, כל זה מול 80 עמ’ ו-7 כתבות בחג שעבר.

עיצוב השער ארכאי, מיושן. בשער מופיעה דמותו של הגה”צ רבי בנציון גרוסמן, האח של, שהכיר צדיקים מדורות קודמים ומספר כל מיני סיפורים עליהם. עוד כתבות: ראיון עם הרב ישראל אריאל שהיה מראשוני הצנחנם ששחררו את הכותל לפני יובל, ראיון – שהוא קבוע בכל חג – עם משה אבוטבול, ראש עיריית בית שמש. הראיון הוא תחת הכותרת (לא נגענו): “איך בין דא”, שרק מוכיחה כיצד כותבו שחתום עליו, צוקרמן הנ”ל, מייעד את עיתונו לבני משפחתו הקרובה ומדבר אליהם בשפה שלהם. רוב הכתבות נערכו באותו סגנון מיושן שכבר אבד עליו הכלח שמקודם דיברנו עליו, שהוא שאלה-תשובה, שאלה-תשובה, גם בכתבות מגזיניות.

מוסף “דור 2” (48 עמ’)

אחרי כמה וכמה חגים מגיש “שעה טובה” סוף סוף מוסף נושא, אלא שגם נושאו לא ייחודי… הוא עצמו נגע בנושאים האלה בעבר, שלא לדבר על אינספור עיתונים אחרים: בעלי התשובה, ובעיקר, ברוחו של הרב קסל שהוא הדמות שמובילה לאחרונה את העיתון בכל מיני טורים וכדו’ – בני הדור השני של עולם התשובה. בשער, כמעט כמו בקהילה, מונים המון המון שמות של משתתפים במוסף, וביניהם אורי זוהר. נדרכנו. אורי זוהר לא ידוע כמעניק ראיונות קל. אז הסירו דאגה, זה לא ראיון: רק ציטוט מתוך מאמר מחוברת שהוציא.

על השער מופיע כ”ק האדמו”ר מטאלנא ב”ראיון מקיף” (לא בדקנו אם הוא אכן כזה. עמכם הסליחה), ויש בו ראיונות עם כל הבנאליים והמתבקשים: יוסף וליס, הרב זמיר כהן, נועה ירון דיין (ששעה טובה מכנה, כאילו הוא המודיע, נ. ירון דיין) ועוד כמה.

כשנזכרים במוספים אמיתיים ואיכותיים שהוציא שעה טובה לפני שנים, נותר כמעט רק לדמוע. חבל על דאבדין.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם המוסף לנשים “שעה טובה בבית” (32 עמ’), קטן ודק בלי אף פרויקט, ו”שעה טובה ילדים” (32 עמ’) כנ”ל, ועם ציורים ממוחשבים בשער וברוב העיתון (הציירת פוטרה?).

בסה”כ נהנו קוראי “שעה טובה” מ-176 עמ’, מול 192 עמ’ בחגים שעברו. גם במעט שיש, הייתה ירידה.

שעה טובה הוא גם העיתון שקיבלנו הכי מעט תמורה על כספנו. הנה חשבון: בחשבון של 30 ₪ שעלה ‘משפחה’ לחלק למספר העמודים (968), יוצא ששילמנו 0.03 ₪ לעמ’ (במספרים מעוגלים). ואילו שעה טובה, עלה אמנם 20 ₪ “בלבד”, אך בחשבון פשוט (לחלק ל-176) יוצא ששילמנו 11 אגורות לעמוד… וזה עוד בלי לדבר על הבדלי התוכן הבלתי נתפסים בין שני העיתונים. 23 שנים אחרי הפיצול בין שני חלקי משפחה המקוריים, נראה שמשפחה בראשות פלאי הביס בנוקאאוט את מתחרו ההיסטורי, מבלי להותיר שבויים בכלל.

יתד נאמן

מוסף “זהות שאולה (84 עמ’)

מוסף הכרומו של יתד הוא הפעם 84 עמ’ (כבחג שעבר), ומכיל 20 כתבות (מול 23 בחג שעבר).

הנושא הערטילאי הפעם במוסף בעריכתו של אברמי רוזנטל הוא “זהות שאולה” והוא מכיל כתבות שונות שמדברות על אנשים או גופים ששאלו זהות כדי להינצל מכל מיני צרות וכדו’.

אז תראו, הבעיה שלנו עם המוסף הזה היא כבר קבועה: יש בו ערבוב ומיש-מש בין כתבות מגזין ראויות לגמרי שהיו מוצאות בכיף את דרכן למגזין משפחה או בקהילה (כמו למשל, “הקנטוניסט התימני” או “הילד שברח מהמנזר” שמביאות סיפורי חיים מרתקים מהעיתונאיות הוותיקות של יתד, או כתבת השטח של שמואל גרינוולד), אבל גם כתבות שהן לא-כתבות, שהן במקרה הטוב מן סוג של מחקר תורני (לדוגמא, בכתבה על המחברים שנתנו הסכמה לעצמם כדי להסתתר), או שהן לא מספקות בכלל, או לא ממלאות את ההבטחה בכותרת. לדוגמא מייצגת, יש כותרת משנה (על הרבנית שולמן) האומרת: “הם חשבו שהיא גויה, אפילו הציעה לה לעבוד בשירותם והיא הצילה רבים. עדות אותנטית מפי ביתה”. אתה מחכה לכתבה בת 4-5 עמודים ופירוט מרתק, אבל זה פשוט לא קורה, לבטח לא מה שמובטח. מדובר על דאבל פותח לכתבה קצרה בת פחות מעמוד, וזה גם לא קריא, רציף ורהוט. וכמוה עוד כמה וכמה כתבות במוסף. הפעם גם החלק השני המרתק בדרך כלל, “עולם במסיכה”, לא מצא יותר מידי נושאים מעניינים. הכי מרתק שהגעתם אליו זה המלך חוסיין שהיה יורד לעם בתחפושת? איפה אלפי המרגלים מכל השנים שלבשו זהות שאולה?

נועל את המוסף סיפור של חיים ולדר (בנוסף לסיפור הקבוע במוסף הסיפורים של יתד), שיש לו סוף מאולץ מידי. למרות שמדובר בסיפור עולמי, המסר היהודי נדחף מה-זה בכפית בסופו בצורה מאולצת ולא טבעית. לא מתאים לך, ולדר.

מוסף ש”ק “200 – ישיבת מיר” (116 עמ’)

המוסף, בעל השער היפה, הפעם מכיל 116 עמ’ (מול 92 בחג שעבר), ו-33 כתבות (מול 22 בחג שעבר).

מוסף הנושא הנוסף והמושקע מאד של יתד הוא לכבוד 200 שנה לישיבת מיר. בדרך כלל אנחנו מחכים למוסף הנושא של ש”ק שמקיף בעשרות כתבות נושא מסוים, עם פאנלים וכדו’, והשו”ת הקבוע עם הגר”י זילברשטיין. הפעם זה לבש צורה קצת אחרת לכבוד התאריך החגיגי, והוא מכיל עשרות כתבות ובהם ראיונות עם ראשי הישיבה ומנהליה מכל השנים, מסעות למיר המושלגת (יש גם בבקהילה), ולשנחאי שם הצטרף ישראל פרידמן עורך המוסף לגר”י אזרחי ועוד מראשי הישיבה שנסעו למקום ההיסטורי בו שכנה ישיבת מיר בימי המלחמה.

המוסף הזה מקיף בצורה מושלמת את כל ישיבת מיר. אפילו כתבה (מרתקת) על המטבח ומכונת השניצלים הייחודית של הישיבה נועלת את המוסף… כמו גם כתבה על ביהמ”ד הנייד – החברותות שבתוך האוטובוסים בדרך למיר. זהו מוסף משובח וייחודי מבחינת הנושאים שהוא מקיף שקשורים לישיבה. לא קראנו בו רבות, עדיין, אך הוא לבטח לא ימוש מעם הכרית שלנו בחודשים הקרובים.

מוסף “יתד פסח” (112 עמ’)

המוסף המגזיני, ללא הנושא, מכיל הפעם 112 עמ’ (כבחג שעבר), ו-14 כתבות (מול 9 כתבות ופרויקט בחג שעבר).

דווקא החלק הזה ב”יתד” יחסית חלש הפעם. על השער מופיע מרן הגר”ח קניבסקי עם פסקים והוראות בסוגיות חינוכיות (דברים דומים כבר פורסמו באכסניות שונות בעבר) פלוס סיפורים שסיפר על עברו.

סיפור נחמד הוא הראיון עם אחיו של המרגל אלי כהן שמספר על ליל הסדר ההוא בסוריה בו אחיו חיפש מצה גם בעודו בזהות שאולה, שכבר זכה לכמה שיתופים, למרות שלמעשה כבר סופר כמה פעמים בעבר ע”י בני המשפחה של כהן. שתי כתבות הן יח”צ במסווה של מערכת: אחת ראיון עם הרב מדיל כיח”צ לדרשו, והשנייה על ילדים ממשפחות חילוניות שהתקרבו כיח”צ לקרן ההסעות. במוסף עוד כמה כתבות חביבות, לא משהו יוצא דופן במיוחד ששווה להתעכב עליו עוד כמה שורות.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: מוסף “קטיפה לבית” (132 עמ’), ובו כמה פרויקטים חביבים כמו זו ששלחה את כתבת העיתון לשלוח מחמאות לחברות שונות ולראות את התגובה, וכן שיחה עם הרבנית אשתו של הגר”ח גרינימן זצ”ל ועוד כמה; מוסף סיפורים “מישהו מסיפור אחר” (100 עמ’, שער יפה!), שמכיל כ-13 סיפורים, והפעם: הסופרים לוקחים דמות ידועה מספר שכתב סופר אחר, ותופרים סביבה סיפור חדש. בעינינו, יצא קצת מאולץ. עזבו אותנו ממוספי הנושא בסיפורים. תנו להם את החירות שהיתה בזמנו, בזמן שיצא מוסף הסיפורים הוותיק “סיפורי חול המועד”, אולי סביב איזה נושא משותף, וזה מה שהוציא בזמנו את הסיפורים הכי טובים. מה אני צריך עכשיו לראות את משה גוטמן כותב על הצ’אלמר של ולדר? וולדר על רבי מנדל? די, זה מאולץ; מוסף “יתד שלנו” לילדים (48 עמ’); וחלק החדשות (32 עמ’).

בסה”כ נהנו קוראי ‘יתד נאמן’ מ-624 עמ’, מול 572 בחג שעבר. מכובד מאד. עלייה נאה…

הפלס

והנה אנחנו עם עיתונם של “הכת הירושלמית”. בעוד השורות נכתבות, עורך ‘הפלס’ נתי גרוסמן מצוי במעצר שכבר הוארך, וכמוהו בכירי ומנהלי העיתון, שחשודים בעבירות שונות. אבל אנחנו נעניק להם כרגע את חזקת החפות, ונשתדל להסתכל על עיתון החג שהנפיקו אך ורק מבחינה עיתונאית.

אז זהו, שמבחינת התוכן, זהו העיתון המדכדך ועם התוכן הכי גרוע שראינו בו בגיליונות החג, מאז ומעולם. אין בו פשוט תוכן מקורי כמעט. מדובר, רובו ככולו, בסקירות היסטוריות ארוכות ומעייפות כאלה ואחרות שאיה יודע את מקורן, ויקיפדיה או אנציקלופדיה כלשהי? אין, כמעט ראיונות, ואפילו לא עם “אסירי עולם התורה”, בכירי הפלג או משהו כזה. פשוט אין בו כלום. אנחנו לפחות לא מצאנו. מה תגידו אם נאמר לכם שהכתבה היחידה מבין מאות עמודי העיתון שעניינה אותנו הייתה סקירה היסטורית ארוכה ומפורטת על ניסיונות ההתנקשות שלא צלחו בצורר היטלר ימ”ש? זה מלמד על הכלל. טוב, ככה זה כשאנשי העיתון עסוקים בהפגנות במקום להוציא עיתון (סליחה. אותם בעצם לא ראו בהפגנות, רק את בשר התותחים ששלחו לשטח, נערים בני 14 ואברכים. את עורכי הפלס וראשי הפלס לא ראינו בהפגנות האלה).

לכן, אין טעם להתעכב על כל המוספים בקטעים נפרדיפ, והנה הם, במרוצה:

מוסף “דור תהפוכות” (56 עמ’)

במוסף 10 כתבות. המוסף הוא תחת הנושא, “מאה שנים למהפכה ששינתה את רוסיה והעולם כולו”, וכוללת כתבות היסטוריות וסקירות מעייפות על המהפכה הקומוניסטית. במוסף כולו ראיון אחד בלבד שגם הוא בלי תמונות על מי שדווקא שם התקרב ליהדות.

מוסף “רבות מחשבות” (48 עמ’)

מבין שלל מוספי ‘הפלס’ הוא היחיד ששווה קצת קריאה יותר מהשאר, לא שממש קראנו בו יותר מידי. במוסף 7 כתבות על כל מיני ניסיונות שונים שנעשו במהלך השנים לשנות את ההיסטוריה ולא הצליחו, בהם כאמור הכתבה על ניסיונות החיסול של היטלר שלא צלחו.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: “נטעי כנה” – פרקים בהישרדות יהודית (104 עמ’). במוסף 8 כתבות, בהן ראיון עם הרב אליעזר דינרף על אביו גאב”ד לונדון, כתבה על ההישרדות של ארץ ישראל מול צבאותיו של רומל (שכוללת ראיון עם אבא של החזאי אורי בץ), ועוד הישרדות קהילות שונות במהלך השנים (כמו קהילת ג’רבא ועוד כמה); המוסף התורני “לקראת שבת” (48 עמ’) בו מצאנו את מדור החידות התורניות (ופתרונן) האהוב עלינו, ובו גם סיפור הקמת בית הכנסת של הפלג במודיעין עלית; מוסף ‘תצפית’ עם סקירות היסטוריות וכנ”ל (72 עמ’); ועוד שלושה מוספי כרומו: מוסף הסיפורים “נער הייתי” (112 עמ’) עם אף סיפור של סופר מוכר; מוסף נשים “נופך” (64 עמ’) ובו בין השאר ראיון עם המנהלות של הסמינרים ובתי הספר החדשים שהקים הפלג בבני ברק; מוסף “הפלס לילדים” (48 עמ’); וחלק החדשות (24 עמ’). פרסומות של חברה מוכרת כלשהי, אם שאלתם, אין. הרי על זה הם עצורים כעת. רק פרסומות של בקשות לתרומות עבור המאבק המשפטי “למען אסירי עולם התורה” ולקופת הצדקה שמסונפת אליהם וכדו’. מי שזוכר, ל’המבשר’ לקח שנה בלבד להיחלץ מחרם המודעות. זה לא נראה שיקרה אי פעם ל’הפלס’, שייתכן שעוד ייצא תקופה ארוכה – אך מכוחן של תרומות ולא מכח מסחרי כלשהו. זהו גזר דינם.

לסיכום, קוראי ‘הפלס’ נהנו החג הזה מ-576 עמ’, מול 520 בחג שעבר.

חינמונים

קו עיתונות

גם בקו עיתונות חלו תמורות שונות לאחרונה. העורך הוותיק ינון פלח עזב כאמור, ובמקומו מונה העורך החדש אבי גרינצייג, שהיה עורך באתר בחדרי חרדים. אז נתחיל מהשוטף: גם כאן לא שמנו לב לשינוי מיוחד בעיתוני קול העיר (מלבד הטור העצמי שמיד הכניס בקביעות העורך החדש). הטור והמדור היחיד שמעורר עניין, הוא עדיין אך ורק טורו של אבי בלום שמביא לבדו את הכותרות. מלבד מדור חדש בשם ‘פלוגתא’ שמביא מידי שבוע שתי דעות חלוקות בכל מיני נושאים (אישים שלעיתים הם עצמם שנויים במחלוקת ולא ברורה הבאתם לעיתון חרדי שנשמע לכאורה לגדולי ישראל, כמו בצלאל כהן מ’חכמי לב’ ועוד) אין לנו משהו להצביע עליו את היד. ואם קול העיר נשאר פחות או יותר באותו מקום, כל ישראל צועד אחורה, אבל למה להקדים.

מוסף חג (48 עמ’)

במוסף הפעם 48 עמ’, מול 64 עמ’ בפעם שעברה, ו-7 כתבות, כבחג שעבר.

עכשיו, ייתכן שמדובר במוסף נושא שקשור לירושלים במלאות 50 לאיחודה, זאת אנו למדים מכך שכל הכתבות קשורות איכשהו לירושלים, אבל על השער או בפתח הדברים או משהו כזה זה לא מופיע בשום צורה. ומי נבחר כדמות שתייצג את ירושלים לכתבת השער? נשיא המדינה, רובי ריבלין. וכי אין דמות רבנית לשער? אין דמות רבנית ירושלמית? סתם משפחה ירושלמית מעניינת? זה מה ששמתם ככתבת השער, את הנשיא החילוני? מה, אתם ‘בשבע’? וגם שאר העיתון נראה כאילו נעשתה ישיבת מערכת בה נשאל: אוקיי, מה הכי בנאלי לעשות במוסף על ירושלים? ריבלין ופרוש, וזה בדיוק מה שנעשה. יש גם כתבה עם מאיר פרוש (יש גם במוסף משפחה), כל שאר הכתבות הן מין סקירות ויקיפדיות שכאלה על ירושלים: החסידויות שנמצאות בירושלים, הישיבות שבירושלים וכדו’, בלי ראיונות בהם עם מי מראשי הישיבות או החסידויות, רק נתונים יבשים. סוגרת את העיתון הכתבה היחידה הראויה במוסף, לא כי מדובר ברעיון ייחודי אלא אך ורק כי הכתבה היחידה לשמה: סיור נועז בשכונות הערביות של מזרח ירושלים, היכן שגרות כמה משפחות יהודיות.

פייר, הפעם המוסף אכזב בקו עיתונות. הוא אולי מתאים כמוסף רגיל, שבועי, בטח לא כמוסף עיתון חג.

שאר החלקים

שאר החלקים הם המוסף הכלכלי “ביזנס” (24 עמ’), ובו בין השאר תקציר של ראיון שהופיע בהמשך השבוע במהדורת “כל ישראל” של קו עיתונות, עם שלי יחימוביץ המתמודדת על ראשות ההסתדרות ויגאל גואטה מש”ס שהביא לתמיכה בה; וחלק החדשות (64 עמ’), שבו ראיון ארוך שערך אבי בלום עם שר הפנים אריה דרעי, שאמנם מרתק על כל 7 עמודיו, אבל לא באמת עונה על כל השאלות המסקרנות שהופיעו בשער העיתון (האם הדלת פתוחה לאלי ישי? מה הסיכוי לשלום עם קול ברמה?). בגדול הוא ענה על הכל שהכל תלוי במועצת החכמים וכך התחמק מהכל. הראיון גם רצוף שגיאות ושגיאים, אבל זו גם הייתה המכה של חלק גדול מהעיתונים ומצאנו הרבה ממנה גם במוסף מאז ולתמיד של משפחה ועוד ועוד.

כל ישראל

נתחיל מהשוטף: משהו לא טוב עובר על העיתון הזה. יצא לנו להציץ בו מעל דוכן העיתונים בחודשים האחרונים. לא מצאנו ראיונות של ממש שיגרו אותנו מעל שער המוסף, שגם עיצובו עבר שינוי לרעה (תסתכלו בעצמכם בתמונת שער המוסף של החג שכבר תגיע ותבינו לבד). וגם הטורים שפעם היו סמלו של העיתון, כאשר כתבו בו בין השאר שלמה קוק, יוסי גרין, חיים כהן, הרב אהרון לוי ועוד כמה מעניינים, נעלמו להם פתאום ובמקומם קיבלנו טורים שעד היום היו מדורים וטורים שפורסמו באינטרנט, עם רמה דומה (לא כל כותב אינטרנט מקבל ביטוי בעיתון). ומי פותח את העיתון לעתים קרובות? טור של הרב אריה שטרן, מי שכל גדולי ישראל נלחמו כדי שהוא לא יקבל את משרת רבה של ירושלים. איזה מין עיתון חרדי זה?

עד לפני שבועות ספורים, כש’בקהילה אישי’ עלה 5 שקלים, אי אפשר היה להבין כיצד שני העיתונים הללו, כל ישראל ובקהילה, נמכרים באותו מחיר. בקהילה מציג שורה של מדורים, טורים, כתבות מושקעות (לא אמרנו מעניינות) והרבה תמורה ל-5 השקלים, ואילו כל ישראל מביא בחדשות שלו בעיקר חדשות שאנחנו כבר יודעים ובמוסף – כתבות אינטרנט בלי ראיונות אישיים, ממש. כבר חודשים ארוכים שכך. היום ‘בקהילה-אישי’ אמנם כבר עלה ל-8 שקלים, אבל התמיהה על כל ישראל נותרה בעינה.

מוסף חג (56 עמ’)

במוסף הפעם 56 עמ’, מול 64 עמ’ בפעם שעברה, ו-6 כתבות (מול 7 כתבות בחג שעבר).

גם כאן מדובר בעיקר בסקירות היסטוריות וכתבות אינטרנט שלא ברור על מה שילמתי עליהן 5 שקלים תמימים. ראיון אחד הוא כאמור עם גואטה ויחימוביץ. בוא נניח שזה מתאים לחדשות, אבל זו כתבה במוסף חג? באמת, זה נראה שהרימו את המוסף הזה אך ורק בשבוע שקדם לחג; כתבה נוספת, בפעם המי יודע כמה, היא על המקהלות החסידיות. היחידה הראויה לציון במוסף זה היא הפותחת את המוסף, כתבת מסע למרוקו, אלא שגם כמוה כבר נערכו כמה: אחת במשפחה לפני מספר שנים במסע של יוסי אליטוב למרוקו, ושניה בבקהילה לפני כשנתיים.

כך נראה עיתון חג? כך נראה עיצוב של שער עיתון חג?

שאר החלקים

שאר החלקים הם חלק החדשות (16 עמ’).

לסיכום קוראי ‘כל ישראל’ נהנו הפעם מ-72 עמ’, מול 80 בפעם שעברה ו-88 בפעם הקודמ-קודמת.

מרכז העניינים (96 עמ’)

מרכז העניינים, כדרכו בשנים האחרונות, כלל לא מנסה להתחרות במגרש הזה של עיתוני החג. העורך הוותיק, יצחק נחשוני, כאמור ממקימי יום השישי, מנסה גם הוא – בדומה לצוקרמן – להילחם בשוק העיתונים החרדי של תשע”ז, בכלים של תשמ”ג, והעיתון נראה כך, וחבל.

לאחרונה השיק העיתון מוסף פרסומי בשם “עניינים בעסקים”. בעיתון שתי כתבות מגזין משמימות, אחת מהן נראית כמערכת אבל היא יח”צ ל’מאוחדת’.

אז איך עולה נחשוני בעצמו לרדיו השבוע וקובל על העיתונים שמערבבים מערכת ויח”צ כשזה נעשה בעיתונו הוא? תמהנו.

לסיכום קוראי מרכז העניינים נהנו מ-92 עמ’ החג הזה.

המצעד

כהרגלנו נדרג גם הפעם את עיתוני החג שנסקרו לעיל לפי דעתנו. הקריטריון היחיד: במה קראנו יותר בחג, מה שמראה על הכי הרבה עניין מצידנו: 1. משפחה ובקהילה חולקים את המקום הראשון. בקהילה בעיקר בזכות המוסף הפוליטי. 2. יתד נאמן. 3. קו עיתונות ושעה טובה. 4. הפלס. 5. מרכז העניינים.

וזהו, עד כאן להפעם. בשורות טובות, קיץ בריא (רחוק מסורג ובריח), ולהתראות מיד אחרי חג הסוכות תשע”ח!

מייל לתגובות ונאצות: [email protected]